השבוע הגיע אלי בדואר כרטיס אדי החדש שלי. כבר שנים שאני נושאת כרטיס כזה עלי מתוך מודעות אישית שאם כבר נגזר עלי למות, מוטב שאציל במותי כמה אנשים שיכולים לזכות בחיים טובים באמצעות אבריי החיוניים.

הבטתי בכרטיס החדש והתחושה הראשונה שעלתה בי היא, כי לאור המצב הנוכחי יש לי תנאים: איני מוכנה לחלוק את עצמי עם חרדים אשר מסרבים לתרום איברים מטעמי אמונה, אבל לוקחים את התרומה של אנשים כמוני בלי הנד עפעף.

הבטתי בכרטיס אדי החדש והתחושה הראשונה שעלתה בי היא שלאור המצב הנוכחי יש לי תנאים: איני מוכנה לחלוק עצמי עם חרדים שמסרבים לתרום איברים מטעמי אמונה, אך לוקחים תרומה בלי הנד עפעף

בעת הזו אני מרגישה שכלו כל הקיצים. כל המילים הזהירות, המכילות והמנומסות הפכו לאוויר חסר ערך. אנו, החברה הנושאת בנטל הכלכלי והביטחוני בישראל, הפכנו לחומר גלם חסר משמעות אנושית.

בכל דקה שעוברת, הולכת ומתקדמת הקמתה של מדינה באוריינטציה קומוניסטית חד-סיטרית, המנוהלת על ידי קואליציית פוליטיקאים עבריינים וחרדים, אשר רואים את הציבור היצרני כמקור מימון בלתי מוגבל להגשמת כל תאוותיהם המושחתות.

בעבר, כאשר הרהרתי בעתיד מדינת ישראל ובשסע החרדי חילוני, חשבתי שהמציאות הכלכלית תכריע: יום אחד יווצר מצב בו אי אפשר לא ללמוד לימודי ליבה ולהישאר בחוסר ידע מוחלט של כלים בסיסיים לחיים העכשוויים. אי אפשר לא לעבוד ולהסתמך על קצבאות ועבודת נשים, שבמקביל גם יולדות ללא הפסקה ומתחזקות את חיי היומיום.

מסתבר שפורום קהלת, על ידי שלוחיו בקואליציה המתהדרים בתפיסת כלכלה חופשית וליברטיאנית, שיכללו ביחד עם החרדים נוסחה חדשה: הפיכת המגזר היצרני והנושא בנטל לכיס העמוק והאינסופי של החרדים וגם ספק מקומות תעסוקה נחשבים, תוך שנמוך הקריטריונים האיכותיים למשרות נחשקות.

מסתבר שפורום קהלת, ע"י שלוחיו בקואליציה המתהדרים בתפיסת כלכלה חופשית וליברטיאנית, שיכללו עם החרדים נוסחה: הפיכת המגזר היצרני והנושא בנטל לכיס העמוק והאינסופי של החרדים

הגדלה חסרת הגיון של ייצוג החרדים בשירות הציבורי ובחברות ביטחוניות למרות חוסר הלימה מוחלט בנכסי ההשכלה והידע הנדרשים. השוואת מעמד הלומדים בישיבות לחיילי צה"ל, השוואת לימודי התורה והתפילות לכיפת ברזל וכוח הגנה על תושבי המדינה, קצבה חודשית ללומדי הישיבות בלבד לכל ימי חייהם, הפיכת לימודי קודש לשווי ערך ללימודי הנדסה ולימודים גבוהים הנדרשים לטובת משרות בכירות ועוד.

ובכלל: הפיכתנו למפרנסיה הצייתנים של חברה חרדית הגדלה במהירות ומאיימת להפוך אותנו לשטעטל ענק בו השכלה כללית היא בדיחה, בורות היא יתרון, השתמטות מהצבא היא מקודשת, שוויון וזכויות אדם זה לגויים בזויים, התנכרות ובוז לציונות ולמדינת ישראל הדמוקרטית היא פטריוטיות אמיתית וכל מי שלא חושב ככה הוא אנרכיסט, משתמט, אנטישמי ושילך לעזאזל.

בבת אחת הפכו כל המגזרים הנושאים בנטל הכלכלי, לאומי, צבאי, שהובילו את מדינת ישראל להיותה אומת הסטארט-אפ ניישן ומופת בינלאומי – לסרטן בגוף האומה.

ומי האצבע המאשימה? הליכוד, המחנה הלאומי בראשות בנימין נתניהו, הצבר האולטימטיבי, אשר חבר יחד עם כל מי שמתנכרים לחזון הציוני, מתעבים את ישראל שקמה בשנת 1948, בזים לתומכים בשוויון בזכויות אדם ושונאים את כל מה שהותיר את הפסיביות השטעטלית מאחור כדי להפוך לאומה יוצרת המובילה ביוזמתה את שלומה, חייה וביטחונה.

כל המגזרים הנושאים בנטל הכלכלי, לאומי, צבאי, שהובילו את ישראל להיותה הסטארט-אפ ניישן ומופת בינלאומי – הפכו לסרטן בגוף האומה. ומי שחושב אחרת אנרכיסט, משתמט ושילך לעזאזל

ההשתייכות לחברה החרדית מעניקה פטור מחובות החיים והנצחת העוני כדרך חיים. כעת מקודמות בחוק ההסדרים תקנות אשר תהפוכנה את הבטלה ליתרון מנצח: הלאמת הארנונה, התשתיות הלאומיות, תקנות התכנון והבנייה.

המשמעות של שכונות חרדיות היא ריכוז של אוכלוסייה ענייה, פטורה ממיסים, תביעות גדולות מהרווחה, תביעה לבניית מוסדות חינוך התומכים בגזענות על רקע מוצא והשתייכות לחצר או חסידות, תוספות בנייה לא חוקיות, ניסיון לכפות חוקי הפרדה על המרחב הציבורי ודרישות המתעצמות באופן אקספוננציאלי. והללו יוצרים מתח וסכסוכים בין קבוצות האוכלוסייה השונות.

הפתרון בחוק ההסדרים מחלק את המדינה ל-25 רשויות, כשהשכבות המבוססות והעמלות תפרנסנה את הערים החרדיות העניות. בעברית פשוטה, זו תחיבת היד לכיסי התושבים העובדים, גזל המיסים שלהם והעברתם לרשויות עניות, אשר תושביהן אינם מאמינים בלעבוד לפרנסתם.

אנו, משלמי המיסים, מממנים ממילא את רשת הביטחון הסוציאלית של כלל החברה. תפיסה אחראית המבקשת לצמצם פערים כלכליים ולעזור למי שבאמת אינם יכולים. אבל לא לתת פרס למי שאינם רוצים לדאוג לעצמם.

במציאות שתיווצר, כל אחד ואחת מאתנו אחראים כעת למשפחה חרדית אחת או יותר, לפרנסתה על חשבון איכות חיינו ועתיד ילדינו.

העברת המיסים מארנונה תפגע בפיתוח החינוך, התשתיות וכל השירותים שמקבלים תושבי ישראל החרוצים והמשתכרים למחייתם. כל זאת לטובת מי שאינם מוכנים לעבוד ולקחת אחריות על החלטתם ללדת המוני ילדים ללא שום שיקול דעת כלכלי ואחריות אישית.

ההשתייכות לחברה החרדית מעניקה פטור מחובות החיים והנצחת העוני כדרך חיים. כעת מקודמות בחוק ההסדרים תקנות שתהפוכנה את הבטלה ליתרון מנצח: הלאמת הארנונה, התשתיות הלאומיות, תקנות התכנון והבנייה

תפיסת חייהם הופכת להיות הבעיה שלנו. כל זה יהפוך בסיעתא דשמיא של החרדים בישראל. אנו, המגזר הנושא בנטל, נמשיך להיות היד הנעלמה שתחולל את הנס החרדי בו אפשר לא ללמוד לימודי ליבה, לא לצאת לעבודה מפרנסת, לא לשרת בצבא, אלא להתחתן בגיל צעיר, לגדל משפחות גדולות ולשלוח את הבנים למות באוהלה של תורה ולהיחשב חיילים קרביים, להקים דורות, לקנות דירות ולהנציח מציאות אבסורדית.

מאז קום המדינה פועלים מנהיגי החרדים לפטור את ציבורם מלהיות שותף בישראליות ובמדינה שקמה כבית לאומי. הפטור מהשירות הצבאי נבלע כגלולה של פשרה כל עוד היה מדובר באוכלוסייה קטנת ממדים. במהלך השנים קמה החוצפה לתאר את בחורי הישיבות כממיתים עצמם באוהלה של תורה, כאשר דורות שלמים של משפחות שכולות איבדו את דורות ההמשך שלהם בהגנת המולדת ונותרו כואבות ופגועות.

לא פלא שהמאזן הדמוגרפי השתנה כל כך במהירות, כשאנו מבינים כמה דורות המשך יכולים היו לצמוח ממשפחות של יותר מ-24 אלף חללי צה"ל, אשר נהרגו למען בטחונה מקום המדינה.

ככל שגדלה המדינה והתעשרה, כך גדל התיאבון אבל לא הנכונות להתאמץ עבורו: בתחושה של מובן מאליו שמים היום החרדים את דרישותיהם על השולחן תוך חוסר נכונות להשתנות וגישה שאנחנו חייבים להם!

במהלך השנים קמה החוצפה לתאר את בחורי הישיבות כממיתים עצמם באוהלה של תורה, כאשר דורות שלמים של משפחות שכולות איבדו את דורות ההמשך שלהם בהגנת המולדת ונותרו כואבות ופגועות

בכנס רופאים שנערך לאחרונה טען סגן השר יואב בן צור שאינו רואה רופאים חרדים בקהל. התשובה שקיבל הייתה, שקודם שילמדו לימודי ליבה ואחר כך נדבר על לימודי רפואה. האם גם לטובת תואר רופא ישונמכו הקריטריונים ודי יהיה לומר: "ברוך רופא חולים" או לתת קמע כדי לדרוש ולקבל תואר דוקטור?

נאומו של מ"מ שר הבריאות יואב בן צור בוועידת ההסתדרות הרפואית הבוקר נקטע ונתקל במחאה מצד חלק מהרופאים. בן צור אמר שהחרדים הם 20 אחוזים מהמדינה אבל הוא לא רואה בקהל רופאים חרדים. "בשביל זה צריך לימודי ליבה", השיבו לו חלק מהנוכחים במקום. pic.twitter.com/JtnaXWQ77x

— Adir Yanko (@adiryanko) March 15, 2023

תחת חקיקה ושיתופי פעולה קואליציוניים הרסניים קמה שיטה מעוותת הרומסת ברגל גסה כל ערך ישראלי, אקדמי, ביטחוני ודמוקרטי, גוזלת את משאבי הציבור, את כספו ונכסיו, והופכת אותו לרכושו של הציבור החרדי שכל עמלו הוא בעצם קיומו. כל זאת למען הצלתו ורווחתו הכלכלית של בנימין נתניהו. זהו קומוניזם כל כך מופרע שגם סטאלין לא יכול היה לחשוב עליו.

הציבור המוחה על המציאות הזו יסיק את מסקנותיו והוא כבר עושה זאת: סרבנות ומרד אזרחי וצבאי, נטישה גדלה והולכת של מוחות וכוחות, מובילים את המדינה למחוזות אחרים ולמלחמת אזרחים שנראית היום יותר ריאלית מאי פעם. בכוונה איני אומרת מלחמת אחים. אנו לא משפחה ולא אחים ומעולם לא היינו.

סרבנות ומרד אזרחי וצבאי, נטישה גוברת של מוחות וכוחות, מובילים את המדינה למלחמת אזרחים שנראית ריאלית מאי פעם. בכוונה איני אומרת מלחמת אחים. אנו לא משפחה ולא אחים ומעולם לא היינו

פעם היינו מגש הכסף עליו הוקמה מדינת היהודים. גם אז זו לא הייתה זכות ושמחה גדולה להקריב את דורות ההמשך למען האומה. בחסות המחנה הלאומי המגש הפך לחמגשית אלומיניום חד פעמית ואת הקורבן היקר לפסולת מתכלה.

גילה לבני זמיר היא חיפאית,רכזת חממת חיפה לחקר דתות, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, ועוד. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה. יו״ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-3.

החוזק של אומה נמדד לא רק בצבא ובהתלהמות, אלא במארג האנושי המופלא הנותן מקום וכבוד לכל אחת ואחד. החודש ציינו את יום האישה הבינלאומי, וזו הזדמנות להזכיר את נשות משפחתי לאורך ארבעה דורות, שהיו ועודן גיבורות שהקימו את המדינה וממשיכות לחיות בה ולהעצים אותה, ודרכן את כול הנשים שהגיעו לפני קום המדינה או מיד לאחר מכן ותרמו טיפות מליבן, מדמן ומחייהן למען קיום חזק של ישראל.

את מסעי הגבורה של הנשים במשפחתי, כראי לכל הנשים במדינת ישראל, החלה סבתי, דורה גנסין לבית וולפסון. היא נולדה בשנת 1902 במוסקבה שברוסיה למשפחה עשירה ביותר. כילדה הבנתי את משמעות עושרה של המשפחה בעקבות הסיפור של סבתי על המשרתת, שהדליקה מדי ערב כשירדה החשיכה 100 נרות בנברשת. כן, לא היה אז חשמל זמין בבתים.

את מסעי הגבורה של הנשים במשפחתי, כראי לכל הנשים במדינת ישראל, החלה סבתי, דורה גנסין לבית וולפסון. היא נולדה בשנת 1902 במוסקבה שברוסיה למשפחה עשירה ביותר

סבתי החלה את מסע הגבורה שלה כאשר למדה באוניברסיטה במוסקבה וסיימה תואר ראשון בספרות. שם הכירה את סבי. הכירה והתאהבה ואז נפרדו דרכיהם לעשר שנים. סבי היה ציוני שהוגלה לסיביר בשל כך, ומשם ברח בדרך לא דרך והתגלגל עד שהגיע לארץ. ליבה של סבתי הוגלה לסיביר עם סבי, ורק לאחר שנים רבת הגיעה לידיה מכתב ששהה במשך חודשים באונייה, וסיפר לה כי אהוב ליבה הגיע לישראל.

סבתי עזבה את העושר והשלווה, את המוכר והחם, ונסעה במשך שבועות אל סבי. בארץ לוהטת מחום, ממלריה ומאש הרובים בנתה סבתי את חייה. הנערה המפונקת והעשירה החזיקה את הבית והמשק הקטן, מרטה את נוצות התרנגולות, חלבה את שתי העזים וגידלה גינת ירק למען התזונה של שתי בנותיה.

מעולם היא לא קיטרה ולא בכתה על חייה החדשים והקשים, אלא הייתה שמחה בעובדה שחיה ותרמה להקמת המדינה, בכך שאפשרה לסבי להתקומם נגד שלטון האנגלים עד לקום המדינה ולאחר מכן לחזק את הצבא של מדינת ישראל מתוך עבודתו בתעשייה הצבאית. היא הייתה מלאת סיפוק על שגידלה כאן שתי בנות שהמשיכו את התרומה למדינה בעצם חייהן כאן.

אמי, גלילה ענבר לבית גנסין שנולדה בשנת 1932, הגנה בגופה על המדינה עד הקמתה ובפועלה על התפתחות המדינה וחוסנה לאחר מכן. היא הייתה אחות, ממקימי בית החולים איכילוב, שם פתחה את המרפאה הראשונה לטיפול באיידס כאשר למחלה עדיין לא היה טיפול וכולם חשבו שזו מחלה שעוברת ממגע יד.

סבתי עזבה את העושר והשלווה ונסעה במשך שבועות אל סבי. בארץ לוהטת מחום, מלריה ומאש הרובים בנתה סבתי את חייה. הנערה המפונקת והעשירה החזיקה את הבית והמשק הקטן, חלבה עיזים וגידלה גן ירק

דבר לא הפחיד את אמי. היא נלחמה על חייו של אבי כאשר חלה בגיל צעיר מאוד, ויכלה למחלות. היא נלחמה בעוני ובדלות שהיו מנת חלקם על מנת לתת חיים טובים ומלאים לבנותיה. חייה היו מורכבים מדאגה למשפחה המורחבת, לחברים ולשכנים. המארג האנושי היה חשוב לה והיא הכירה בכוחו.

אחותי ואני המשכנו את מסע החיים בארץ האהובה שלנו. כבנות לאב ששרד את השואה בוורשה ורוב משפחתו נספתה שם, ולאם, שלמדה מהוריה על האנטישמיות ברוסיה, למדנו מהורינו כי אין לנו ארץ אחרת וכי ביטחון מובטח לנו רק כאן, בארץ ישראל.

למדנו מהורינו כי ביטחון אינו רק נשק אלא בעיקר חיבור בין אנשים וכי מותר לאנשים לחשוב אחרת – אבל לעולם אין לתת לזה להגיע להפרדה ולהחלשה של המדינה כי בעוכרינו היא.

אחותי ואני עברנו, כמו כל אישה במדינה, ימים טובים וימים מאתגרים. נישאנו, גידלנו את ילדינו, נתנו להם את המרב בצד התפתחות מקצועית. לא שכחנו את המסורת הנשית המשפחתית שאמרה כי נשים חזקות לא רק למען עצמן אלא גם למען המשפחה ולמען קיומה של המדינה.

את בנותיי גידלתי לאור הידיעה כי אישה חייבת להיות בעלת מקצוע, עצמאית מבחינה כלכלית. עמדה זו של עצמאות כלכלית מאפשרת עצמאות מחשבתית ורגשית. והן התפתחו, כל אחת בדרכה, להיות נשים עצמאיות וחזקות ברוחן, תמיד יודעות כי כל אחת בדרכה היא חלק ממארג החוזק של המדינה וכי חייהן נטועים כאן ולא בשום מקום אחר בעולם.

כל מסעות גבורה אלו נראים לנו רגילים וברורים מאליהם, וכל הנשים במדינת ישראל, כל אחת בדרכה, נוטלת בהן חלק. אנו מחויבות למדינה, תורמות לה בדרכנו ומאפשרות את קיומה.

דבר לא הפחיד את אמי. היא נלחמה על חייו של אבי כאשר חלה בגיל צעיר מאוד, ויכלה למחלות. היא נלחמה בעוני ובדלות שהיו מנת חלקם על מנת לתת חיים טובים ומלאים לבנותיה

האם בימים אלה של מחלוקת על חייה של המדינה, על חוזקה כדמוקרטיה המכבדת את האחר ועל שלטון המקיים הפרדת רשויות, אנחנו עדיין מקיימים את הצו של נשות עם ישראל, החזקות כל אחת בדרכה?

נטע ענבר סבן היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית וזוגית, ששיטות הטיפול שלה נסמכות על תיאוריות פסיכואנליטיות ובראשן התיאוריות של פרויד ושל יונג, על תיאוריות משפחתיות וחברתיות, כמו גם על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. מחברת הספרים "מחול התודעה והנפש - מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית" (גלילי הוצאה לאור) ו"פסיפס אנושי - מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עם ישראל" (צמרת הוצאה לאור). צילום: מלי ארואסטי