כדי לדעת עד כמה רווחת בישראל מנטליות נאצית, יש לבדוק כמה מקרב חיילי צה”ל השתתפו במצעד הדגלים בירושלים בעודם נערים. סביר שנמצא לפחות עשרת אלפים, שכן בשנים האחרונות משתתפים במצעד ירושלים אלפי נערים, הקוראים מידי שנה בשנה: “מוות לערבים”, “שיישרף לכם הכפר”, “יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה”, “אחמד טיבי מת”, “כל הערבים זונות” ועוד ועוד. לפעמים זה נגמר גם בתקיפת עוברי אורח ערבים, מה שקרה גם השנה.

הבחור שעל הריצפה כאן הוא פיראס אלאטראש, בן 37, תושב מזרח ירושלים. "הלכתי לקנות בגדים, אמרו שהכול נסגר ב-5 אז הלכתי ב-3, לא היה ויכוח ולא כלום. מישהו ריסס גז מדמיע ואז קפצו עלי. הם היו חמישה, אני על הריצפה והם מרביצים". האירוע כולו נמשך שניות עד שמגביניקים חילצו אותו. אין עצורים. pic.twitter.com/iahuLiboyR

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

— نير حسون Nir Hasson ניר חסון (@nirhasson) May 19, 2023

הנערים שהמשיכו השנה במסורת המתועבת הזו יתגייסו בקרוב לשורות צה”ל, יישאו נשק ויפקחו על פלסטינים חסרי זכויות, כולל זכות ההפגנה. אבל העתיד הקודר למעשה כבר כאן – המשתתפים מהשנים הקודמות כבר גויסו לשורות צה”ל, חלקם בוודאי משרתים בגדוד “נצח יהודה”. ייתכן מאוד שיצא להם כבר לרצוח פלסטינים בעצמם.

הנערים שהמשיכו השנה במסורת המתועבת יתגייסו בקרוב, יישאו נשק ויפקחו על פלסטינים חסרי זכויות, כולל זכות ההפגנה. אבל העתיד הקודר כבר כאן – המשתתפים מהשנים הקודמות כבר גויסו

התהלוכה השנתית בירושלים היא נקודת מוצא טובה להיכרות עם היהודו-נאציזם, אך מדובר רק בקצה קצהו של מנעד שלם. כשותפה לתופעה אפשר להזכיר ראשית את משטרת ישראל, שדואגת בכל שנה לסגור את חנויות הפלסטינים ברובע המוסלמי ולהגביל את תנועותיהם, כדי לאפשר ליהודים לקרוא למותם – דוגמה מופתית לחופש דעה וחופש דת.

Violencia en #Jerusalén, el registro de la 'Marcha de las Banderas' en donde nacionalistas israelíes 'festejan' el Dia de Jerusalen, marchando por el barrio musulman de la ciudad vieja. https://t.co/ywlvRaLn35

— Quique Kierszenbaum (@Quique_K) June 4, 2022

אחר כך באים מוסדות השלטון. ממשלת ישראל הימנית דוגלת בקיום המצעד באמצעות רטוריקה “ממלכתית” מעושה, אבל האופוזיציה מצידה לא מגלה התנגדות של ממש.

בעודו שר החוץ, יאיר לפיד היתמם וטען שמצעד הדגלים “הוכתם” על ידי לה-פמיליה ולהב”ה, כאילו שמדובר במצעד כלל-ישראלי ולא באירוע לאומני מובהק. אבל מעבר לזה, מה הטעם לגנות בדיעבד אם יכול היה לנצל את תפקידו כדי לנסות למנוע את האירוע מראש? בוודאי קיבל תדרוכים לגבי האירוע המתוכנן כחבר קבינט מדיני-בטחוני, ועדיין לא נקף אצבע. בכך העניק לו לגיטימציה.

כשותפה לתופעה אפשר להזכיר את משטרת ישראל, שדואגת בכל שנה לסגור את חנויות הפלסטינים ברובע המוסלמי ולהגביל את תנועותיהם, כדי לאפשר ליהודים לקרוא למותם – מופת לחופש דעה וחופש דת

אבל טרם ציינו את הגורם שהוא אולי החשוב ביותר במנעד: המתנחלים. בסדרה “מדורות השבטים” מבית כאן 11, של דוקי דרור ונפתלי גליקסברג, מדברות בין היתר שתי נציגות של ציבור המתנחלים: בת ציון זר, שפונתה בימי ילדותה מההיאחזות בימית, ואשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי, תושבת ההתנחלות תקוע, הנחשבת לפעילה פמיניסטית בתחום הגט והגירושין.

בפרק הראשון, העוסק בתקופת רצח רבין, השתיים מתנערות מיגאל עמיר ומהרצח שביצע. “הוא לא בשר מבשרה של הציונות הדתית”, הן אומרות. אמנם הדבר נכון בכל הנוגע לתקופת נעוריו של עמיר, אבל לאחר מכן הוא הלך לישיבת ההסדר ‘כרם ביבנה’ שהוקמה על ידי תנועת המזרחי, יסוד היסודות של הציונות הדתית. כך שפיוטרקובסקי וזר אינן מדייקות, בלשון המעטה.

יש להוסיף לשאול את שתי פרקליטות המתנחלים, האם בני הנוער במצעד הדגלים לא גדלו והתחנכו בערוגות הציונות הדתית? ומה לגבי נערי הגבעות שפולשים לשטחים פלסטינים באופן סדרתי והורסים גידולים חקלאיים ורכוש? מדובר לא במקרים בודדים אלא באלפים, נכון לשנים 2005-2022.

תגובת המשטרה מלמדת גם היא על הכלת הימין הקיצוני בממסד: 93% מכלל תיקי החקירה במשטרה בשנים אלה נסגרו, ו-3% בלבד הסתיימו בהרשעה. זאת ועוד, הסיכוי שרשויות ישראליות יגישו כתב אישום נגד ישראלי שפגע בישראלי, גבוה פי 2.5% מאשר אם יפגע בפלסטיני.

תגובת המשטרה מלמדת על הכלת הימין הקיצוני בממסד: 93% מתיקי החקירה בין 2005-2022 נסגרו, ו-3% בלבד הסתיימו בהרשעה. הסיכוי לכתב אישום נגד ישראלי שפגע בישראלי, גבוה פי 2.5%

אך אלה לא בשר מבשרה של הציונות הדתית, גם לא בצלאל סמוטריץ’ שקרא למחוק את הכפר חווארה ולא שמעון ריקלין שבעימות האחרון בעזה קרא למחוק שכונות שלמות, כיוצ”ב של חפים מפשע. גם לא עמירם בן אוליאל, רוצח משפחת דוואבשה שהתגורר במאחז גאולת ציון בגוש שילה.

זר תובעת לא רק לנקות את הציונות הדתית מתדמית לא מחמיאה זו, אלא גם להכיר בתרומה של הציונות הדתית למדינת ישראל ובאידיאולוגיה שלה. באיזו “תרומה” מדובר בדיוק, לשיטתה? הסכיתו ושמעו: בת ציון זר נשואה לאיתי זר, אחיו של גלעד זר, קב”ט תושב איתמר שנרצח במהלך האינתיפאדה השנייה. כתגובה לרצח פלשה חבורת מתנחלים למקום שקראו לו “חוות גלעד”, סמוך לקדומים, חבורה שכללה בין היתר את זר ובעלה. עד היום מנסים קיצוניים להשתלט על הקרקע, אך כפי שבג”ץ קבע, המאחז יושב על קרקע מעובדת בבעלות פרטית פלסטינית.

זר אולי תתנער מהקריאות “שיישרף לכם הכפר” הנקראות בירושלים, אך תחליף אותן בקריאות “נפלוש לכם לאדמות” בשטחים. יחי ההבדל הגדול. זו אם כן האמת – מתנחלים רבים הם קלגסים שמנסים לטהר את שמם ולהתנער ממעשי אלימות שמגיעים מהם.

זר תובעת לא רק לנקות את הציונות הדתית מהתדמית הלא מחמיאה אלא גם להכיר בתרומתה למדינת ובאידיאולוגיה שלה. זר אולי תתנער מהקריאות “שיישרף לכם הכפר”, אך תחליף אותן ב”נפלוש לכם לאדמות”

גם פיוטרקובסקי לא מגלה רגישות גבוהה מידי לעוולות כשמדובר בערבים. לדבריה בהתנתקות הייתה רמיסת זכויות אדם, טענה שכשלעצמה היא לגיטימית. אבל בהתנתקות לא נורה כדור אחד לעבר המתנחלים, ואילו בפרופורציות של פיוטרקובסקי, כאשר ערבים בלתי חמושים “משתוללים” כפי שעשו באינתיפאדה השנייה אין ברירה אלא “לפגוע” בהם. לפגוע משמע לירות ירי חי, כפי שאמנם נעשה לעתים, מה שהביא למספר הרוגים ערבים ישראלים. אם צה”ל היה חלילה יורה בנער גבעות שמהווה סכנה לפלסטינים, בטוחני שהייתה מביעה עמדה הפוכה, שהרי לדבריה “דם יהודי אינו הפקר” (דם של ערבים זה כבר משהו אחר).

בשנים האחרונות יש בציונות הדתית מי שמתנגדים מפורשות לאידיאולוגיה האלימה הזאת ומכירים בעוול שנעשה לפלסטינים בשטחים, אך ברור הדבר שזר ופיוטרקובסקי אינן שייכות לציבור הזה. ובניגוד לנערים בירושלים, הן דמויות מיושבות בדעתן ו”לגיטימיות”, שמתקבלות בכבוד בלב המיינסטרים הישראלי.

זהו אם כן המנעד היהודו-נאצי: מהסתה לרצח ערבים באשר הם וניסיונות לינץ’, דרך פלישה לאדמותיהם והשחתת תבואותיהם, דרך ממשלה שתומכת בהפגנת הכוח היהודית השנתית, ועד המרכז שמאפשר לכל זה להתרחש בלי להוות אופוזיציה.

זהו אם כן המנעד היהודו-נאצי: מהסתה לרצח ערבים וניסיונות לינץ’, דרך פלישה לאדמותיהם והשחתתן, ממשלה שתומכת בהפגנת הכוח היהודית השנתית, ועד המרכז שמאפשר לכל זה להתרחש ללא אופוזיציה

מצעד הדגלים בירושלים הוא תזכורת שנתית לקביעתו הנחרצת של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’: יש יהודו-נאצים. מוטב שניזכר בדבר לעתים תכופות יותר.

פובליציסט, דוגל בספקנות, פילוסוף ומוסיקאי. בעל תואר ראשון בפילוסופיה והיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב. לא סומך על דבר מלבד השכל הישר ומתקשה להזדהות עם מחנות.

כתב העת “אלכסון” פרסם מכתב ששלח פרופ’ ישעיהו ליבוביץ מגרמניה לאחותו נחמה שבישראל, ב-6 לאפריל 1932. העורך (יורם מלצר דומני) מספר בהקדמה שאלו זמנים בהם היינריך ברונינג (Brüning)‏ עדיין עומד בראשות ממשלה מקרטעת ומנסה להכניס את אדולף היטלר לקואליציה כסגן-קנצלר ללא הצלחה, ומנגד מסתמן שהיטלר ירכיב קואליציה.

בלשון מאוד מפותלת, ליבוביץ מתאר כיצד ברונינג חושש מהיטלר, פחות בגלל האנטישמיות שלו ויותר מסיבות פוליטיות, מכך שינגוס בכוח שעוד נותר לו. כלשונו:

“ובאמת אין בין המשטר השורר כעת ובין משטר הממלכה השלישית הבאה עלינו אלא שינוי השם וקצת הבדל בשיטת האנטישמיות (ולא באנטישמיות עצמה) בלבד”.

ליבוביץ, לדעתי, מתאר כאן באזמל אמת, שהיא נכונה בהרבה מאוד מקרים: הבעיה בימין הקיצוני היא שפעמים רבות המרכז לא נרתע מספיק מהאידיאולוגיה שלו. המרכז מתווכח איתו יותר על מושבים בשלטון מאשר על דברים מהותיים כמו דמוקרטיה, זכויות מיעוטים וכיוצא בזה.

מלצר (בהנחה שהוא הקדים את ההקדמה) כותב באלגנטיות:

“כל מי שמוצא בנאמר במכתב אנלוגיה כלשהי לתהליכים שמתרחשים במדינה אחרת, ביבשת אחרת ובזמנים אחרים, עושה זאת על אחריותו האישית בלבד”.

אם להיות בוטה וברור – דומני שיחסי המרכז והימין קיצוני שליבוביץ מדבר עליהם הם בקירוב מה שקורה כאן. אמנם לעת עתה איתמר בן גביר (שר בממשלה שקיבל אישור להקים מיליציה), לא נורמל על ידי בני גנץ, אבל הוא נורמל על ידי התקשורת. והרי חדשות 12 ו-13 מהווים סוג של מפלגת מרכז שמתווה את דעת הקהל המרכזית ואומרת מה נכון לחשוב בכל רגע נתון (כולל בימים סוערים אלה).

חלק מהטקטיקה של הפשיזם היא לפנות לאנשי מרכז שאינם פשיסטים ולומר להם: “אמנם אתם לא לגמרי אתנו אידיאולוגית, אבל המסורת והזהות שלנו תחת איום ולכן עליכם לבחור בנו”.

חלק מהטקטיקה של הפשיזם היא לפנות לאנשי מרכז שאינם פשיסטים ולומר להם: “אמנם אתם לא לגמרי אתנו אידיאולוגית, אבל המסורת והזהות שלנו תחת איום ולכן עליכם לבחור בנו”

וזה עובד. אני בשנים האחרונות שואל את עצמי פעם בכמה זמן, בלי שום קשר למה שקורה היום – בהתגלגלות אירועים ביטחוניים שלא תיעצר אלא תידרדר, מה ימנע מישראל לבצע רצח עם? מוסר הריבונות היהודית?

פובליציסט, דוגל בספקנות, פילוסוף ומוסיקאי. בעל תואר ראשון בפילוסופיה והיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב. לא סומך על דבר מלבד השכל הישר ומתקשה להזדהות עם מחנות.

העיסוק באיום הגרעין האיראני, בהכרזות מנהיגים ובשיח הציבורי הישראלי, הגיע בשבוע האחרון לשיא. הממשל האיראני באמת מאיים על מדינת ישראל. בוודאי נכון לצה”ל לבנות כוח מתאים במכלול יכולות להתמודדות עם האתגר האיראני כאתגר מורכב ותקדימי.

אולם ראוי להתבונן לא רק בפוטנציאל האיום לכשעצמו, אלא גם במקום שהאיום הזה תופס בסדר היום ובתודעת הזהות של מדינת ישראל. ואולי מעבר לכך, לבחון עד כמה הטראומה המבוססת על הזיקה בין המושגים – “איראן גרעינית” ו”השמדה” התפתחה ואפילו השתלטה כמרכיב תודעתי דומיננטי בחברה הישראלית. זאת תוך כדי וכתוצאה של הדהוד הטראומה הזאת על ידי מספר מנהיגים פוליטיים. לאחרונה גם מומחי בטחון, לכאורה, שרים את השיר הזה ואין איש שעומד מולם ואומר – אולי המצב הפוך?

ראוי להתבונן לא רק בפוטנציאל האיום אלא גם במקום שהאיום תופס בסדר היום ובתודעת הזהות של המדינה. ואולי אף יש לבחון עד כמה טראומת הזיקה בין “איראן גרעינית” ו”השמדה” התפתחה והשתלטה

כדאי לבחון מה יש בו באיום האיראני, ובמיוחד באיום הגרעיני, שכה חודר אל עומק מצבו הנפשי והתרבותי של יהודי במדינת ישראל. שאלה זו מזמינה את החברה הישראלית להתבוננות פנימית במתחים הלא פתורים הנטועים במודע ובתת מודע של  בסיס זהותה.

מלחמת העצמאות התקבעה בתודעה הישראלית כמלחמת קיום ללא עוררין. המלחמות שבאו אחריה לא זכו לאותה הסכמה. במאמץ להבחין בין מלחמה צודקת לזו שאינה צודקת, ניטעה בישראלים המוסכמה כי מלחמה צודקת היא מלחמת אין ברירה – מלחמה שמגנים בה על עצם הקיום. אלא שבמבחן ביקורתי, ההבחנה בין מלחמת ברירה למלחמת אין ברירה אינה מתכנסת להצדקה שאינה שנויה במחלוקת.

כאן טמון כוחו המפתה של איום הגרעין האיראני, המיוצג ככרוך בטבעו באיום קיומי מובהק. איום, שעל פניו אינו מופנה נגדנו בגלל ה”כיבוש”, נראה כמשיב את מדינת ישראל, לפחות בעיני עצמה, למעמד הקורבן הצודק.

בדימוי הפיזיקלי  האיום הזה  נתפס כאיום השמדה, סוג של אותו איום מוכר מאושוויץ. כמו שם, גם הגרעין האיראני מאיים על כל יהודי בלי הבחנה, וסוף סוף יאחד אולי בין יהודים, באותה אחדות גורל הנוצרת למול איום משותף.

מה יש באיום האיראני, ובמיוחד הגרעיני, שכה חודר אל עומק מצבו הנפשי והתרבותי של יהודי בישראל. שאלה זו מזמינה את החברה הישראלית להתבוננות פנימית במתחים הלא פתורים במודע ובתת מודע של זהותה

ישראל לא עמדה עד היום בפני מצב שבו אמור להתקיים מצב הקרוי בעגה המקצועית MAD – כלומר – השמדה דו צדדית מובטחת, במידה שמתפתחת מלחמה בין שתי מדינות בעלות יכולות גרעיניות צבאיות, או שהן מוגנות  (כדוגמת ברית ההגנה בין ישראל לארה”ב) על ידי מעצמות בעלות היכולת הזאת. למשל – דרום קוריאה מוגנת על ידי ארה”ב מפני תקיפה גרעינית של צפון קוריאה. מוגנת פרושו – צפון קוריאה מורתעת מהכוונה לתקוף את דרום קוריאה או יפן בגין הסיטואציה המכונה MAD.

גם ישראל ואיראן תהיינה ביחסים מסוג זה בעוד שנה או שנתיים או חמש, או שכבר זאת הסיטואציה.

בכל האזורים הנפיצים בעולם ולאורך ההיסטוריה של 78 השנים האחרונות מאז שהוטלו פצצות הגרעין על הירושימה ונגסקי – לא התפרצה מלחמה גרעינית, ויותר מכך – לא פרצה מלחמה בכלל בין שתי מדינות גרעיניות עוינות. כמו למשל הודו ופקיסטן – שתיהן בעלות יכולת גרעינית צבאית ושתיהן עוינות זו לזו, או בין בריה”מ לשעבר וארה”ב, או בין רוסיה לארה”ב. ובכלל, העולם השתנה באופן מהותי בהקשר האסטרטגי. מי שעדיין לא משתנה זאת ישראל.

ישראל היא מעצמה צבאית ברמה האופרטיבית. כדי שהיא תהווה אפילו מעצמה אזורית ברמה האסטרטגית, היא חייבת להפנים יכולות חשיבה מסוג חדש. יכולות שמכילות מרכיבים גם מדיניים ולא רק אופרטיביים. יש למעבר הזה חשיבות קיומית קריטית יותר מהאיום האיראני עצמו.

בכל האזורים הנפיצים בעולם ולאורך ההיסטוריה של 78 השנים האחרונות מאז שהוטלו פצצות הגרעין על הירושימה ונגסקי – לא פרצה מלחמה גרעינית, או מלחמה בכלל, בין שתי מדינות גרעיניות עוינות

מומחים בישראל עדיין מציגים את הצורך בפעולות מבצעיות שמטרתן למנוע מאיראן להיות מדינה בעלת יכולת גרעינית צבאית (כולל יכולות שיגור, יכולות תכנון ושליטה ועוד כמה אלמנטים שהאיראנים מסוגלים להפיק או כבר הפיקו). הגיעה השעה שישראל תעבור לאסטרטגיה של הרתעה – והמשמעות היא בעיקר ביצירת יכולות ובניין כוח אחר מאשר פיתוח יכולות ומאמצים במניעה.

ישראל מסוגלת לייצר הרתעה מול איראן גרעינית ובכך ליצור שיווי משקל קבוע באזור. הטעות האסטרטגית הישראלית (כפי שמבטאים מנהיגיה בימים אלה)  עלולה להיות יקרה מאוד, משום שהיא יכולה להתגלגל לעימות  אזורי מיותר בין שתי המדינות, עימות שמצד אחד לא ימנע את האפשרות שאיראן תהיה גרעינית, ומצד שני יגבה מחיר כבד מישראל ומישראלים בכל הקשר – ומנהיגיה יגלגלו עיניהם לשמיים ויאמרו: זאת הייתה מלחמת אין ברירה.

האמנם?

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק הציג את הזהות היהודית כשזורה יחד בברית גורל ובברית ייעוד. בהשראתו ביקשו הוגים יהודיים בעת החדשה – לאחר השואה והקמת מדינת ישראל – לכונן זהות יהודית על בסיס ייעוד משותף ולא רק על בסיס גורל אסוני משותף.

בינתיים, בקוצר ידה של ההנהגה הישראלית לדורותיה להציב זהות ישראלית-יהודית על כוחה המלכד של תודעת ייעוד משותף, בחרה ההנהגה לחמוק אל הממד המאחד, המתמקד סביב חרדה קיומית משותפת. כך הלכה ונבנתה נחיצותה הפוליטית של אימת הגרעין האיראני.

בקוצר ידה של ההנהגה הישראלית לדורותיה להציב זהות ישראלית-יהודית על כוחה המלכד של תודעת ייעוד משותף, בחרה ההנהגה לחמוק אל הממד המאחד, המתמקד סביב חרדה קיומית משותפת

לימוד מקצועי של פוטנציאל האיום הגרעיני האיראני על מדינת ישראל, יגלה עד כמה גם המושג “איום קיומי” אינו חד משמעי. גם אם יגיעו האיראנים לפצצה, יעמדו לנגד עיניהם שיקולים לא מעטים להימנע משימוש בה.

גם אם חלילה תשוגר הפצצה, מדינות אינן נעלמות בחטף ואינן קורסות במכה אחת, גם לא בתקיפה גרעינית. כל מה שעבר על המדינה הסורית מאז החלה מלחמת האזרחים, מלמד כיצד מדינה יכולה להמשיך להתקיים גם כאשר נראה כי לגמרי קרסה.

גם בתרחיש הנורא, מבחינה מעשית  יש בסיס לתקווה שמצבה של ישראל לא יתדרדר עד כדי מצבה של סוריה. מהיבט זה תקיפת מדינת ישראל בחימוש גרעיני היא בוודאי איום רציני ובכל זאת, עם כל המחיר הנורא, היא תמשיך להתקיים, להשיב מלחמה ולנצח.

הנהגת מדינת ישראל מחויבת כמובן לעשות מה שביכולתה על מנת למנוע מימושו של איום כזה ולפתח יכולות לתגובה הולמת. אבל ראוי לרסן את חרדת הקיום. התבוננות בחרדה יגלה עד כמה היא קודם כל תלויה בנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על סיבת קיומנו כמדינה בארץ אבות, על כל מה שאנו מבקשים להשיג בה.

לימוד מקצועי של פוטנציאל האיום הגרעיני האיראני על מדינת ישראל, יגלה עד כמה גם המושג “איום קיומי” אינו חד משמעי. גם אם יגיעו האיראנים לפצצה, יעמדו לנגד עיניהם שיקולים לא מעטים להימנע משימוש בה

מראשיתו, הסיפור הציוני היטלטל בין שתי תכליות שונות: מצד אחד התכלית עתיקת היומין לגאולת ישראל. מצד שני התכלית המינימלית למדינת ישראל כמקלט בטוח ליהודים נרדפים. על הפער בין שתי התכליות עמד האלוף בני פלד בברכתו לשנת אלפיים כשכתב:

“אילו יכולתי הייתי רוצה שבשנה הבאה תימחק מהמילון ומהתודעה שלנו שאיפת הציונות כפי שהגדיר הקונגרס הראשון בבזל ב-1897 ונשארה תקפה עד עצם היום הזה: ‘לרכוש מקלט בטוח על פי משפט גלוי לעם היהודי בארץ ישראל’. אני רוצה שהגדרה זו של תחום מושב יהודי בגבולות מוכרים ובטוחים על ידי נותני חסות וכסף תימחק, ובמקומה תבוא הגדרה התואמת את רעיון מדינת היהודים של הרצל והיא: לכונן מדינת יהודים בארץ ישראל, על ידי אותם יהודים שמאסו בחיי גלות ודיירות משנה ומוכנים לתת את חייהם בעדה”.

לאלה השואפים כאן ללא יותר ממקלט בטוח, איום הגרעין האיראני בהחלט מעורר תסכול. אם למרות כל מאמצי מאה השנים האחרונות לא הצליחה הציונות אלא להחליף איום קיומי מסוג פוגרום בקישינייב, באיום קיומי מסוג פצצת גרעין איראנית, אין מנוס מהשאלה: האם  בברוקלין לא השיגו היהודים פתרון יעיל יותר? כמובן שלא.

בדיוק כאן צריך להיפתח הדיון המהותי בביטחון מדינת ישראל, והוא לא יכול להתקיים באופן טכני רק על בסיס חישובי סיכונים ואיומים. כאן הדיון נדרש למבט נוקב על יסוד התכלית והחזון כפי שדאג בן גוריון להבהיר: לא הביטחון הוא העיקר אלא “גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית”.

בהתרחקות הישראלים מתודעת תכלית הגאולה, האיום האיראני הלך ונעשה  עבור החברה וההנהגה הישראלית מפלט מהתמודדות באתגרי הקוממיות הלאומית. למרות ההתמדה האיראנית להגיע לפצצה גרעינית, נדרשת  בחינה מחודשת לדירוגו של איום זה במקום הראשון בסדר העדיפויות הלאומי של מדינת ישראל.

הנשק הגרעיני  משולב תמיד במערכת כוללת של אמצעי לחימה ומגמות אסטרטגיות. לנשק הגרעיני נועד בדרך כלל תפקיד של רשת ביטחון, לנטילת סיכונים במרחבי החיכוך הקונוונציונליים. מיקוד היתר של ממשלות ישראל באיום הגרעין האיראני לאורך השנים, פגע במידה רבה בריכוז המאמץ לזירות אחרות, בהן גם זירת הפנים. אובדן הריבונות הישראלית בנגב ובגליל מאיים לטווח ארוך על מדינת ישראל לא פחות מהאיום האיראני.

לשואפים ללא יותר ממקלט בטוח – אם למרות כל המאמצים הצליחה הציונות רק להחליף איום קיומי מסוג פוגרום בקישינייב באיום קיומי מסוג גרעין איראנית, יש לשאול אם ברוקלין היא לא פתרון יעיל יותר

במיקוד מאמציה המדיניים של ממשלת ישראל בתחום האיראני, נוצרה זיקה והתניה – גם אם אינה מפורשת – בין  תמיכת הממשל האמריקאי בתביעות ישראל בזירה האיראנית – לבין הנדרש מישראל בזירה הפלסטינית. תלות זו  הובילה בין היתר להימנעות הנמשכת של ממשלות ישראל מבנייה בירושלים בשטחי מפתח כמו עטרות.

עד שעסקנו באיום האיראני, נוצרו למדינת ישראל איומים חדשים. פוטנציאל  הקריסה הפנימית הטמון בהם מסוכן פי כמה מהאיום האיראני,

חיים אסא היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין. יו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב

גרשון הכהן הוא אלוף במיל׳, לשעבר מפקד המכללה לביטחון לאומי ומפקד הגיס המטכ״לי. כיום עמית מחקר במרכז בגין סאדאת

לפני כמה שבועות מדינת ישראל התמודדה עם מבצע צבעי נוסף – “חץ ומגן”. כמו בנוהל הקבוע, יישובי עוטף עזה היו צריכים להפסיק את שגרת יומם על מנת לחוות את שגרת הלחימה. בתי עסק נסגרו, לימודים הופסקו, משפחות התפנו מבתיהם.

מאז שאני זוכר את עצמי מבצעים מול עזה היו בשגרה כמעט כל שנה: “חגורה שחורה”, “צוק איתן”, “עמוד ענן”, “עופרת יצוקה” ועוד. המבצע האחרון גרם לי להרהר בשאלה, האם מבצעי צה”ל מצליחים להשיג את המטרה שלשמה הם התחילו. למטרה זו בחרתי דווקא מבצע פחות זכור – “גשמי קיץ”. ניתחתי את מטרותיו ותוצאותיו על מנת להבין אם צה”ל הצליח להשיג את מטרותיו במבצע זה.

בקיץ של שנת 2005, 21 ישובים ו-8,600 יהודים עזבו את רצועת עזה במה שכונה “ההתנתקות”. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עלה על בימת הכנסת וטען:

“לפני כשבעה חודשים אישרה הממשלה בראשותי את תכנית מפת הדרכים לשלום. זוהי תכנית מאוזנת להתקדמות מדינית לשלום שישראל והפלסטינים התחייבו לבצעה. מפת הדרכים היא תכנית ברורה, הגיונית ולכן ניתן וחובה ליישמה. ללא השגת ביטחון מלא, במסגרתו יפורקו ארגוני הטרור, לא ניתן יהיה להגיע לשלום אמיתי. זו מהות מפת הדרכים”.

כלומר, אריאל שרון ראה בתוכנית ההתנתקות את הדרך להשגת ביטחון מלא.

תכנית ההתנתקות יצאה לפועל באמצע מלחמת אזרחים בין פלג החמאס לפתח. הסכסוך בין חמאס ופתח, אשר לפעמים נקרא “מלחמת האזרחים הפלסטינית”, החל עוד מהקמתו של חמאס בשנות ה-80. הסכסוך הראשי בין שני פלגים אלו היה על השלטון והמנדט על הציבור הפלסטיני. עם זאת במרוצת השנים נשמר שקט יחסי בין שתי הקבוצות.

אריאל שרון ראה בתוכנית ההתנתקות את הדרך להשגת ביטחון מלא. תכנית ההתנתקות יצאה לפועל באמצע מלחמת אזרחים בין פלג החמאס לפתח

שקט זה החל להתערער עם מותו של ראש פתח, יאסר ערפאת. מותו בשנת 2004 הפר את האיזון בין שני הפלגים, מכיוון שערפאת נתפס בחברה הפלסטינית כמנהיג דה פאקטו. כמו כן, ערפאת עבד רבות על מנת לנסות לייצר דו שיח בין שני הפלגים. לפיכך, חמאס לא יכל לאתגר את הריבונות של פתח עד מותו.

אירוע נוסף שהעלה את רף המתיחות בין שני הפלגים היה ההתנתקות. בשנת 2005 התנתקה ישראל ויישוביה פונו מרצועת עזה, מה שהותיר חלל ריבוני ברצועה זו.

בשנת 2006 הייתה מערכת בחירות ברצועת עזה וביהודה ושומרון בקרב הפלסטינים. במערכת בחירות זו חמאס קיבל את רוב הקולות והפך לכוח העיקרי בפרלמנט הפלסטיני. למרות שרשמית אבו מאזן, מחליפו של ערפאת במנהיגות פתח, לא ערער על תוצאת הבחירות, הוא עשה פעולות יזומות על מנת להכשיל את הממשלה החדשה של חמאס כגון עידוד שביתות, פעילות צבאית מחתרתית נגד חמאס ועוד.

בעקבות הבחירות שני הפלגים ניסו בהתחלה להקים ממשלה פריטטית בין חמאס לפתח, כאשר לשני הפלגים יש כוח שווה בשלטון. זאת לנוכח העובדה כי חמאס קיבל יותר מושבים בפרלמנט מפתח. כחלק מהסכם ממשלת האחדות בין שני הפלגים נאסר על חמאס להעביר את ריבונותו מחוץ למחנות הפליטים, למנות שרים ללא אישור פתח, להתאגד ולערוך ועדות שנוגעות לנושאים מדינתיים ועוד.

מלבד מות ערפאת, אירוע נוסף שהעלה את רף המתיחות בין שני הפלגים היה ההתנתקות. בשנת 2005 התנתקה ישראל ויישוביה פונו מרצועת עזה, מה שהותיר חלל ריבוני ברצועה

כל התנאים הללו החריפו את היחסים בין חמאס לפתח וגרמו לחמאס להפר את כל התנאים בהסכם הנ”ל. נוצר מצב שפתח מצליח לשמור על כוחו בגזרה המערבית, אבל ברצועת עזה חמאס החל לתפוס פיקוד.

כאשר שופטים בעזה החליטו להישאר נאמנים לפת”ח, חמאס יצר מערכת משפט משלו עם שופטים משלו, כאשר פת”ח דרש מהמורים בעזה לשבות על מנת להחליש את חמאס, חמאס פשוט פיטר את המורים הללו וגייס חדשים. בסופו של דבר חמאס הציבה את הכוחות שלה כשיטור ברחבי עזה ובכך יצרה מליציה בתוך הממשלה.

ב-25 ביוני 2006 נחטף החייל גלעד שליט על ידי כוח צבאי של חמאס. על מנת להחזירו ישראל פתחה בין ה-28 ליוני עד ה-26 בנובמבר 2006 במבצע צבאי בשם “גשמי קיץ”. מבצע זה התנהל מול חמאס ממש בלב מלחמת האזרחים שלה עם פתח. המטרה הרשמית של מבצע זה הייתה החזרתו של שליט לישראל, אך התוצאות בשטח השפיעו על מלחמת האזרחים עצמה.

חמאס חטף את החייל על מנת שיוכל להעמיד מולו כופר לשחרור אסירים ביטחוניים שלו בישראל, פעולה אשר זכתה לאהדה ציבורית בחברה הפלסטינית לגווניה. אך המהלומה שחמאס קיבל והנזק שנגרם לרצועת עזה הקשה על שלטון חמאס לשלוט ביעילות. הנזק הרב החריף את העימות בין חמאס לבין פתח, אשר האשים את חמאס בהתנהגות לא אחראית וכן בנזק הרב שנגרם לעזה. לפיכך, אפשר לראות שלמרות שהמטרה הרשמית של המבצע לא הייתה פגיעה בשלטון החמאס, אלא שחרור גלעד שליט, תוצאותיו של המבצע בפועל החלישו את שלטון חמאס, זאת למרות שבסופו של דבר חמאס נשאר בשלטון.

למרות שהמטרה הרשמית של מבצע גשמי קיץ לא הייתה פגיעה בשלטון החמאס, אלא שחרור שליט, תוצאות המבצע בפועל החלישו את שלטון חמאס, זאת למרות שבסופו של דבר חמאס נשאר בשלטון

כאשר חמאס חטף את גלעד שליט הוא פעל תחת הנחת העבודה השגויה כי ישראל לא תיכנס למלחמה בעזה מכמה סיבות:

• ישראל נמצאה כבר במערכה אחרת עם לבנון באותה העת.
• חמאס הניח שדעת הציבור הישראלי תתנגד לכניסה למבצע.
• ישראל הייתה בתקופת בחירות.
• חמאס הניח שאם ישראל כן תחליט לתקוף אז היא תבצע תקיפה ממוקדת ונקודתית על ידי מטוסי חיל האוויר ולא תבצע כניסה רגלית.
• כמו כן, חמאס האמין שאם ישראל אכן תתקוף, אז הפלסטינים ביהודה ושומרון יתקוממו נגד ישראל ויעזרו לחמאס לנצח, מה שהתברר כהנחה לא נכונה של חמאס.

כל אלו הובילו לעובדה שחמאס פתח חזית מול ישראל, אשר גרמה לו למהלומה קשה והחלישה את כוחו בעזה וחיזקה את הפילוג בין חמאס לבין פתח.

יתכן שאחת הסיבות שישראל נכנסה בצורה יחסית מצומצמת למבצע ברצועת עזה ורק על מנת לשחרר חייל ולא להפיל את שלטון חמאס, הייתה מכיוון שבאותה תקופה ישראל ניהלה מערכה אחרת נגד לבנון במסגרת מלחמת לבנון השנייה. זאת גם יתכן הסיבה לכך שהמבצע לא השיג את מטרותיו. שליט לא הוחזר והמציאות הביטחונית בדרום רק הושפעה לרעה ואחרי המבצע המשיכו לירות טילים מעזה לכיוון יישובי הדרום ועוטף עזה.

אז האם מבצע גשמי קיץ היה הצלחה או כישלון? העובדה בשטח הינה שגלעד שליט לא שוחרר במבצע זה. כמו כן, למרות החלשת חמאס, בסופו של דבר הוא נשאר בשלטון עד עצם היום הזה.

אז האם מבצע גשמי קיץ היה הצלחה או כישלון? העובדה בשטח הינה שגלעד שליט לא שוחרר במבצע זה. כמו כן, למרות החלשת חמאס, בסופו של דבר הוא נשאר בשלטון עד עצם היום הזה

במבצע מתו 5 אזרחי מדינת ישראל ו-50 נפצעו. לפיכך, אני טוען כי מבצע זה היה בסופו של דבר כישלון למדינת ישראל וכי למרות מטרותיו הנכונות, לא הצליח להביא תוצאות.

תמיר איקן הוא סטודנט למדעי המדינה ויחסים בין לאומיים ולתואר שני בכלכלה פוליטית. הוא לומד במלגת קאמרה און קמפוס ומתעסק במשך שנים בהסברה ישראלית ובמשלחות של סטודנטים שמגיעים לישראל. מאמין בתקשורת אמיתית, נכונה ועובדתית.