עשרות בתי קפה, בארים, חמארות אריתראיות וטברנות סודניות, נפתחו בשנים האחרונות בשכונות הדרום של תל אביב, על ידי מהגרים ומבקשי מקלט אפריקאיים. הקונספט הכללי במקומות הבילוי והפנאי באזור דומה: האורחים יושבים בשורות או סביב שולחנות, מעשנים נרגילות וצופים במשחקי כדורגל מליגת האלופות ופרמייר ליג, שמשודרים בשפה הערבית ומוקרנים על מסך גדול.

אם מדובר בטברנה סודנית, מוגשים לאורחים קפה (לפעמים אפילו אספרסו), תה ומשקאות קלים בלבד. בחמארה אריתראית, לעומת זאת, יוגשו לאורחים גם משקאות אלכוהוליים. גובה התשלום מותאם לכיסם של הלקוחות, ונמוך משמעותית מהמחירים שיידרשו לשלם במרכז העיר.

בחמארה של היילת וצגאי, נמכר בקבוק בירה ב-10 שקלים, ובהתאם להנחיות המשטרה לעסקים באזור, האוסרות שימוש בכוסות זכוכית, היא נמזגת לכוסות פלסטיק

בפיצרייה "פמילי", למשל, שממוקמת מאחורי התחנה המרכזית בתל אביב, מוכרים מגש פיצה (כולל תוספות) ב-30 שקלים. כשמבקשים תוספת פפרוני, מגלים שאין בתפריט, ולא משיקולי כשרות, אלא כי המחיר של חומרי הגלם גבוה ביחס לרמת התמחור בשכונות הדרום של תל אביב. המתחרה היחידה באזור, פיצרייה הממוקמת בהמשך הרחוב, מוכרת מגש פיצה ב-25 שקל.

בחמארה של היילת וצגאי, נמכר בקבוק בירה של מותג בינלאומי או ישראלי ב-10 שקלים, ובהתאם להנחיות המשטרה לעסקים באזור, האוסרות שימוש בכוסות זכוכית, היא נמזגת לכוסות פלסטיק.

באריתריאה, שני הגברים הצעירים האלה היו פעילי אופוזיציה. לדבריהם, העסק שהקימו בשכונה נועד להילחם בשוטטות ובהתמכרות לסמים בקרב חברי הקהילה. בכל סוף שבוע מתקיימות במקום סדנאות ושיחות עם חברי הקהילה והמשפחות, אך בערבים ניתן לראות כאן בעיקר גברים.

"כל האנשים האלה שאתה רואה עכשיו הולכים מתנודדים ברחוב, זה הכול הסמים האלה, שהפכו לנגישים מדי, כמו 'חגיגת' ושלא נדע", אומר היילת. "אנחנו מאפשרים להם לבוא ולשבת כאן, לראות אנשים ולשתות משהו, אפילו אם אין להם כסף, ואגב, לא רק לפליטים אלא גם לכל מי שעובר כאן".

מקום בילוי בדרום ת"א. בחמארה אריתראית יוגשו לאורחים גם משקאות אלכוהוליים. (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

ההרפתקאות של ג'ימי

לא כל הניסיונות של מהגרי העבודה והפליטים להקים בתי עסק באזור הצליחו. ג'ימי, 23, הגיע לארץ מסודן בגיל 13, והתחנך בפנימייה. הוא לא השלים 12 שנות לימוד, וכיום – כשהוא רוצה להתקבל ללימודים גבוהים בחקלאות בארץ, כדי שיוכל לחזור עם הידע הזה לארצו – הוא מצר על כך.

מאז שהגיע לישראל עבד ג׳ימי בשלל עבודות – מסדר סחורות בסופרמרקט, מלצר בקפה נרגילות, מוכר בחנות דגים ושוטף כלים במסעדות. בגיל 17 כבר חסך מספיק כסף כדי לפתוח עסק ראשון:

בר-חמארה ברחוב לבנדה בתל אביב. אבל ההרפתקה הסתיימה, לאחר שהפסיד שם את כל הונו.

"המשטרה פיקחה עלינו מקרוב, בגלל שמכרנו אלכוהול. מיום ליום התקנות הוקשחו, עד שלא יכולנו יותר להמשיך ולהפעיל את העסק", הוא מספר. אבל היזם השאפתן לא אמר נואש, ופתח לאחרונה בית קפה שכונתי בסגנון ישראלי-סודני, עם שותף ישראלי. "אני אחד כזה שמרשה לעצמו לטעות. אני מעדיף לטעות מלא לעשות בכלל", הוא מנמק את ההימור החדש שלקח על עצמו.

בית הקפה של ג'ימי בדרום תל אביב (צילום: עידוא דגן)

ג׳ימי גדל בכאסארה שבצפון סודן. "כבר כשהייתי קטן חלמתי להיות מיליונר", הוא אומר. "חלמתי שאעבור לארץ אחרת, מפותחת יותר, שבה אלמד ואעשה עסקים. התחלתי לעבוד בשטיפת כלי רכב בגיל צעיר. הייתי הילד הזה שכולם רוצים להיות לידו כי תמיד יש לו כסף".

ג׳ימי: "כבר כשהייתי קטן חלמתי להיות מיליונר. התחלתי לעבוד בשטיפת כלי רכב בגיל צעיר, וחלמתי שאעבור לארץ אחרת, מפותחת יותר, שבה אלמד ואעשה עסקים"

כשהיגר עם הוריו לישראל הוא שמח. "בהתחלה התלהבתי, אבל כשהבנתי איפה אני נמצא ומי נגד מי, התאכזבתי מאוד". לדבריו, דווקא האכזבה וחוסר הפרגון שנתקל בהם, הניעו אותו לנסות ולהצליח בכל מחיר. "לא הקשבתי לאף אחד, תמיד היה לי דחף להוכיח שאני יכול לעשות".

בבית הספר הישראלי רכש ג'ימי היכרות קרובה עם התרבות הישראלית, שהצטרפה לגאווה במקורותיו התרבותיים. הוא מגדיר עצמו כבליין, שנוהג לפקוד את הברים הכי טרנדיים בעיר.

עכשיו, הוא מנסה להביא לקהילה שלו משהו מסצנת הבילויים התל אביבית. כששואלים את ג׳ימי מדוע לא סידר את הכיסאות כמו שאר העסקים באזור, הוא אומר בפשטות: "החלטנו שהמקום שלנו יהיה יותר מכובד, עם סגנון, ושאנשים לא יישבו בו בשורות של כיסאות כמו בקולנוע".

המקום שלו מעוצב בסגנון מערבי נקי, עם נרגילות ודוכן פירות, כשברקע מתנגנת מוזיקה אפריקאית לצד פופ לטיני. החלל מחולק לפינות אינטימיות במפלסים שונים, ומותאם לאירועים קטנים, לחבורות ולזוגות. הקהל כולל בעיקר את בני הקהילה, אך גם ישראלים מהשכונה מגיעים לעשן נרגילות.

"כשפתחתי את המקום הזה, לא הלך לי כל כך טוב. אנשים לא הכירו את הקפה וזה כאילו ניפץ את הציפיות של כולם שיהיה כאן מפוצץ באנשים איך שנפתח. אבל ידעתי שזה לא עובד ככה. התחלנו לפרסם בפייסבוק, ובחודש השני העסק התחיל להתרומם. החודש האחרון היה טוב, אבל העסק עדיין לא הגיע לשיא שלו. אני חושב שזה יקרה רק באביב-קיץ. גם אני, שאני בליין, יוצא פחות בחורף".

הטברנה של מוחמד

גם הטברנה של מוחמד בלב השכונה נפגעה כלכלית בחורף, והוא שוקל את המשך פעילותה. לדבריו, חובות הארנונה שלו מגיעים ל-17 אלף שקל, ומלבד גרעין עיקש של כ-10-15 לקוחות נאמנים, שהפכו את הטברנה למקום המפגש המרכזי שלהם, אין תנועה במקום.

מוחמד, מראשוני הפליטים שהגיעו לישראל מסודן, ומהבודדים שזכו לקבלת מעמד ואזרחות ישראלית לפני עשור, תולה את התנועה המועטה במקום גם בהיצע שידורי ליגות הכדורגל.

"בחורף יש פחות משחקים חשובים, אז אנשים פחות באים", הוא מסביר. "בימים כאלה אני לא מצליח לסגור 1,000 שקל בקופה היומית, אפילו לא 700 שקל. אז אני מפסיד".

הטברנה של מוחמד. "בחורף יש פחות משחקים חשובים, אז אנשים פחות באים" (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

כדי להציל בכל זאת את העסק, מוחמד שוקל לעבור לקונספט של חמארה, ולהוסיף אלכוהול לתפריט. חישוב שעשה העלה שגם אחרי הגדלת התשלום לרישוי העסקים עקב מכירת אלכוהול, המהלך עשוי להשתלם. "אני צריך ללכת לעירייה, לבטל משהו, אולי את הנרגילות, ולהכניס בירות. העירייה לא נותנת אישור לעסק שיש בו גם נרגילות וגם אלכוהול, זה או-או. בשביל להכניס בירות ואלכוהול לתפריט צריך לשלם למהנדס לפחות 4,000 שקל, וגם צריך להוציא אישור של המשטרה. אולי אני גם אצבע את המקום לפני הקיץ. בעזרת השם נכסה את ההפסדים ונתחיל גם להרוויח".

ויש עוד הגבלה שחלה על בתי עסק בדרום תל אביב, והיא ההנחיה לסגור את בתי העסק שם ב-23:00 במקום בחצות. בעלי עסקים סבורים שהסיבה לכך היא הרצון לשמור על הסדר בשכונה.

מוחמד, כמו בעלי עסקים אחרים, לא בטוח שייענה להנחיה הזאת בקיץ הקרוב: "אנחנו עובדים פה לפי שעות המשחקים: בליגה האנגלית ובליגת האלופות, בדרך כלל מתחילים ב-22:00 או ב-23:00, ומסיימים בחצות. אם אסלק את הלקוחות שלי במחצית, הם לא יחזרו – ולבסוף העסק שלי ייסגר".

עבודה זרה: מקומות הבילוי של הפליטים (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

מנסים לעגל פינות

בכיר במשטרה אמר לנו כי ההנחיה לסגור את העסקים בדרום העיר בשעה 23:00 אינה גורפת, אלא נקודתית ודיפרנציאלית. לדבריו, "החמארות הן מוקד עלייה לרגל של הרבה נתינים זרים, שגם ככה החיים שלהם לחוצים. כשהם משתכרים מתחילה האלימות. רוב הקטטות, 99.9% מהן, היו בתוך חמארות או בסמוך לחמארות, ולבקבוקי הזכוכית יש תפקיד מרכזי בקטטות האלה. יש אירועי דקירות על בסיס יומי, לרוב ללא סיבה אמיתית, אלא בגלל שתיית אלכוהול ושכרות בלבד. כשאנחנו מזהים התגודדויות של שיכורים אנחנו דואגים מבעוד מועד שזה לא ידרדר לדקירות".

בכיר במשטרה: "החמארות הן מוקד עלייה לרגל של הרבה נתינים זרים, שגם ככה החיים שלהם לחוצים. כשהם משתכרים מתחילה האלימות. רוב הקטטות היו בתוך חמארות"

הוא הוסיף כי, "צריך להבין שמרבית החמארות פועלות ללא רישיון עסק, ועם ליקויי בטיחות חמורים. זו סכנת חיים. נציגי יחידת רישוי ואבטחת העסקים, שהם אלה שנותנים את רישיונות העסק, הגיעו לכל החאמרות, לכל העסקים, וסגרו כל בית עסק שפועל ללא רישיון ושיש בו ליקויי בטיחות חמורים".

עם זאת, במשטרה מבינים כי להפעלת עסקים על ידי מבקשי מקלט יש עוד משמעויות. "אנחנו מבינים שמדובר בחאמרות שלעתים אנשים גם ישנים בהן, אז אנחנו מנסים לעגל פינות, ולא סוגרים את העסק לגמרי. במקום זאת אנחנו מציבים 'עוגני בסיס', שכדי להמשיך ולעבוד הם חייבים לשמור עליהם, כמו הגבלת שעות הפתיחה, שעות מכירת האלכוהול והשימוש בבקבוקי זכוכית.

"אם אנחנו רואים שהמקום משמש גם למגורי האיש, אנחנו לא מפנים אותו יחד עם הציוד, כי איפה הוא יגור? ברחוב? אנחנו פשוט אומרים לו שהוא לא יכול להפעיל במקום עסק, אלכוהול ולשים מוזיקה כמו בבית קפה. אנחנו גם עושים ביקורות, בדיוק כמו האכיפה שמתבצעת בכל בתי העסק בלב יפו. האינטרס שלנו הוא שתהיה להם רווחה כלכלית, כי ברגע שהם יהיו לחוצים הם יפנו לפשע".

מעיריית תל אביב-יפו נמסר כי בהתאם לבקשת משטרת ישראל, הוחלט בשנת 2011 להגביל את שעות הפעילות של העסקים במתחם התחנה המרכזית הישנה, וזאת כדי לצמצם את היקפי הפשיעה באזור. עוד נמסר מהעירייה, אין הנחייה בנוגע לבקבוקי זכוכית בפאבים בשכונת נווה שאנן.

מקומות בילוי בולטים של קהילת הפליטים והמהגרים

Family Pizza: פיצריה קטנה ושכונתית עם תנור לבנים. סלמה 134, ת"א. טלפון למשלוחים: 054-6012314

הקפה של מוחמד: הקרנת משחקי כדורגל, קפה ונרגילות. צ'לנוב 15 (פינת מטלון) תל אביב

הקפה החברתי של היילת וצגאיי: מפגשים קהילתיים בסופ"שים, הקרנת משחקי כדורגל, בירות ואספרסו. השרון 3, תל אביב

White House בר-קפה: בירות, אספרסו ומיצים טבעיים. הגדוד העברי 12, תל אביב

במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות – תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב המסופרת דרך רגעים שנצרבו על הפילם.

נדב מן, תושב קיבוץ מרחביה בן 65, בילה את העשור האחרון בהתרוצצות ברחבי ישראל ובסריקת אוספים פרטיים של תמונות.

מן נבר בקופסאות ובארונות, לרוב לבדו, ללא מימון חיצוני או גיבוי ממסדי, ומצא יותר מ-100 אלף תמונות, רובן מהעשורים שהובילו להקמתה של מדינת ישראל ב-1948. התוצאה היא אוצר של היסטוריה חזותית שהייתה אובדת בלעדיו. אין אוסף דומה בשום מקום אחר בישראל.

ילדה בשער הנגב (באדיבות נדב מן)

"אני מבלה את זמני בריצות ממקום למקום, בניסיון לתפוס את הדברים לפני שהם נעלמים", אומר מן.

חלק מהצלמים שמאחורי התמונות באוסף של מן היו אנשי מקצוע שתיעדו במודע את החיים בפלשתינה היהודית ואת שנותיה המוקדמות של המדינה. אחרים היו חובבנים שצילמו תמונות של משפחותיהם וחבריהם.

חלק מהתצלומים מבוימים ונראים כאילו היו יכולים למצוא את מקומם בחוברות המנסות לגייס כסף למגבית היהודית המאוחדת.

אחרים צולמו ללא ידיעת המצולמים, ולכן גם נוגעים ללב הרבה יותר.

בחלק מהמקרים אנחנו יודעים מי מופיע בתצלומים ומתי הם צולמו. במקרים אחרים המידע הזה כבר אבד. ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית, ומעל לכול – צעירה.

מן, לשעבר מורה בתיכון, נולד ב-1947 במרחביה וגדל לצד ילדים אחרים בבית הילדים, תקופה שאותה הוא זוכר כתקופה מאושרת. חייו התקדמו במקביל לעלייתו ולירידתו של הסוציאליזם הקיבוצי והוא ראה כיצד הקהילה שלו עוברת מקומוניזם להפרטה.

(צילום: Courtesy)

מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)

מרחביה אוכלסה לראשונה ב-1911, ננטשה לאחר מכן ואוכלסה שוב. אחד מהבניינים המקוריים משמש כעת כסטודיו של מן. הוא מעולם לא היה צלם בעצמו אך ניגש למשימה כחובב היסטוריה וכמורה.

"כדי לעורר עניין, במיוחד בקרב צעירים, אתה זקוק לאמצעים חזותיים", הוא אומר. "בתצלומים האלו, החומרים ההיסטוריים קמים לתחייה".

"ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית ומעל לכל – צעירה"

הספרייה הלאומית בירושלים, שמבצעת כעת דיגיטציה של אוספי התצלומים, המסמכים ו-5 מיליון הספרים שלה, הכירה בחשיבות המקור ההיסטורי שגיבש מן, וכעת היא פועלת יחד איתו לארגון התצלומים שלו – אשר רובם מאוחסנים בכוננים קשיחים בסטודיו שלו בקיבוץ וחלק קטן בלבד זמין ברשת – והפיכתם נגישים לציבור.

"אנחנו רוצים להיות המקום שמחזיק כל מה שנדב סרק ואנחנו רוצים לעבוד איתו כשהוא ממשיך לאסוף עוד תצלומים", אומר חזי עמיאור, אחד מאוצרי הספרייה.

בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)

פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)

אחד מהאוספים האחרונים שסרק מן היה שייך לאדי הירשביין, צלם ירושלמי. הירשביין, שהגיע לישראל בצעירותו, לאחר שחי עם הפרטיזנים ביוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה, עבד בהמשך עבור העיתון הצבאי "במחנה" וכצלם עצמאי עבור גופים בינלאומיים כמו מגזין "Time".

הירשביין נפטר ב-2006, והותיר אחריו עשרות אלפי נגטיבים. בתו מיינה אותם ויצרה קשר עם מן. הוא צילם אישים כמו דוד בן גוריון וגולדה מאיר.

חוץ מגדולי האומה, גם "אנשים רגילים בירושלים, מצחצחי נעליים, מחנות עולים, את המשפחה שלנו", אומרת בתו, תמי לוי.

חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)

"אלו פריטים בעלי ערך היסטורי – הם מראים איך התלבשנו, מה עשינו", היא אומרת. על ידי שימור התצלומים, מן "משמר את ההיסטוריה שלנו".

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-Times of Israel ב-27.2.2012