משלל אירועי השבוע שעבר, הודעת גרמניה כי תעצור את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אם יעבור בתחומה אחרי שיוצא צו מעצר נגדו בטריבונל הפלילי בהאג, היא האירוע המכונן האמיתי. אירוע המחייב את ישראל לחשבון נפש, גם על התנהלותה במלחמה, וגם חשבון נפש עמוק יותר – מה הם לקחי מדינת היהודים מן השואה.

איך הגענו לכך שגרמניה, העושה כל שביכולתה כדי לכפר על פשעיה ברצח העם היהודי, מגיעה למצב בו היא מודיעה על מעצר אפשרי של ראש ממשלה ישראלי בגין פשעי מלחמה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בשני מאמרים שהתפרסמו ב"הארץ" בשבועות האחרונים, פרי עתם של פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי, ופרופ' עזר גת, מדען מדינה המתמחה באסטרטגיה צבאית, שניהם מסכימים על הערך המוסף בכיבוש העיר רפיח. במאמריהם המלומדים, המקשרים בין דוגמאות היסטוריות לבין מלחמת ישראל וחמאס, למדתי שהניתוח הטקטי שלהם לגבי השיקולים לכיבוש לב רפיח – נטול ראייה מדינית, אסטרטגית ומערכתית.

עד כמה שאני מבין, הגדודים המתפקדים של חמאס ברפיח אינם מהווים איום ביטחוני קיומי על ישראל, אבל מונעים מראש הממשלה להכריז על "ניצחון מוחלט", או "להשלים את המלאכה" של פירוק חמאס – מעבר להרס השיטתי של יכולותיו הצבאיות והתשתיות שישראל השלימה עד עכשיו.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").