כששימשתי בתפקיד מנהל יישוב במושב מסוים בעמק-חפר, אזור מגוריי, קיבלתי יום אחד הודעה במייל מאחראית הבריאות של המועצה האזורית. לפי הנאמר בה, המועצה הגיעה להסכמה עם ספק של מכשירי-החייאה מסוג "דפיברילטור" על מחיר הנחה מיוחד, שמחציתו תשולם על ידי היישוב ומחציתו בידי המועצה. כל שהיה עלינו לעשות הוא לאשר את הרכישה ולהתקין את המכשיר במקום שיהיה נגיש עשרים וארבע שעות ביממה למי שיזדקק לו.

בניגוד להתקף-לב, שהוא תהליך של סתימת העורקים ועצירת זרימת הדם ללב, תהליך שמשאיר בדרך כלל מספיק זמן להביא את האדם בדחיפות אל חדר המיון ולהציל אותו, דום-הלב הוא פרפור חשמלי של הלב המסתיים במהרה בהפסקת פעולתו, ומביא את בעליו של הלב הזה אל שערי הפנינה שבפתח השמיים בתוך זמן קצר – עניין של דקות ספורות, ולפעמים אפילו שניות. הדפיברילטור נותן ללב מכת חשמל שתתניע אותו מחדש.

שלוש מאות ימים מאז התהפכה מציאות חיינו, סדרי העדיפויות שלנו השתנו. נושאי השיחה בחברותה שמצטמקים והולכים, ותחושת חוסר האונים.

לא, אנחנו לא גאים לומר שהגענו לאחד מרגעי השפל בחיינו כאן – שפל ערכי, מוסרי, מחשבתי. אנחנו נותנים לחבורה של אנשים ריקים, בניצוחו של אדם רדוף חרדה ופחדן – להוביל אותנו מתהום לתהום.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.

באחת הרשומות הקודמות שלי עסקתי בהטיה האדירה שיש בישראל למען ציבור המתנחלים, ציבור שמונה, כדאי להזכיר, כ-5 אחוז מאוכלוסיית המדינה. מספר אדיר של שרים מתנחלים, מספר גדול של שופטי עליון, מנכ"לים, בכירים בארגונים במשק ואפילו בצבא (בכל המקרים גדול בהרבה ממספרם באוכלוסייה). זוהי סוגיה בעייתית, אבל היא לא הסוגיה הבעייתית ביותר. הבעיה הקשה ביותר היא שההתנחלויות הן נטל אדיר על מדינת ישראל ב-4 היבטים לפחות:

הביטחוני, הכלכלי, המוסרי והמדיני.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.