המציאות הביטחונית בישראל תמיד הייתה מורכבת. איום המלחמה ותרגילי חירום היו תמיד חלק משגרת הילדים. כמובן שמאז טבח ה-7.10, התרגילים הפכו למציאות, והמציאות? היא עלתה על כל דמיון. אזעקות, ירי טילים ויירוטים וכמובן חטופים, הפכו לשגרת יומם של ילדים בכל רחבי הארץ.
כבר למעלה משנה ירי טילים לא מאפיין רק את תושבי עוטף עזה. גם ילדים שלא היו חרדתיים קודם למלחמה, מתקשים להתמודד עם המציאות. עם המציאות המורכבת הזו מתמודדים גם ההורים, חלקם חרדתיים בעצמם. הם מתקשים לווסת את עצמם, ועוד יותר מתקשים לסייע לילדיהם להירגע.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
סבא שלי ז"ל היה אחראי בקיבוצו מעוז חיים על העסקת העובדים השכירים עד שנת 1996, בעיקר העובדים מבית שאן. כמו לחברי הקיבוץ איפשרו להם לקחת הלוואות מהקיבוץ עם החזרת הקרן בתשלומים וללא ריבית, עם אפשרות להחליט אם בכלל נותנים את ההלוואה מכספי הקיבוץ. סבא שלי הסכים לתת הלוואות לתשלום שכר-לימוד ללימודים אקדמיים, לקניית מחשבים ולכל היבט של דברים נחוצים !!! לחיים סבירים ולהתקדמות בהם. הוא סירב לאשר הלוואות לעריכת חגיגות מעבר !!! ליכולת הכלכלית כגון: חתונות, בר-מצוות וכו'. האם זו פטרונות ? לא !! זו מחשבה כלכלית נכונה של השקעה במה שמקדם מישהו ולא בדברים רגעיים ולא מקדמים. כך אנחנו גם נוהגים כמשפחה.
אלון גן פלצן מנותק שמנסה לעטות רומנטיקה על היחס הנוראי של הקיבוצים לתושבים המיזרחיים של הישובים מסביב. מתלונן על ה"התקרבנות" אבל מסכים עם היהירות והשתלטנות של הקיבוצניקים. את הצלקות של יחס המימסד הקיבוצי לשכניו המיזרחיים לא ניתן למחוק ע"י אמירות אויליות חסרות בסיס .
בקיצור, גן פגום שמנסה להכתיב ל DNA הנורמלי איך להתנהג.