המושג "ריאליזם דיכאוני" מתאר את הנטייה של אנשים שסובלים מדיכאון קל-בינוני לבצע שיפוטים, ייחוסים וניבויים מדויקים יותר מאנשים שאינם סובלים מדיכאון. במילים אחרות, אנשים דיכאוניים הם בעלי תפיסת מציאות מדויקת יותר.
ההערכות שמבצעים אנשים שאינם מדוכאים אודות המציאות החיצונית והפנימית, מוטות באופן חיובי ולפיכך מוטעות. הטיה חיובית זו כמובן מאפשרת למי שאינו דיכאוני להסתגל ולהתמודד עם המציאות, ובעיקר לחוות פחות סבל מאנשים דיכאוניים. הריאליזם של הדיכאוניים גורם להם לסבל רב, משום שהם פוגשים את המציאות כפי שהיא באמת ולא עם הטיות, והמציאות כפי שהיא באמת קשה ולעיתים אף בלתי נסבלת.
ניצן בן-זאב היא יועצת ארגונית, מרצה ומנחה בתוכניות להכשרת מנהלי בתי ספר. מחברת אסופת השיחות עם אמהות לחיילים – "עקדת שרה" (שתיים). בהקדשה שבפתיח הספר כתבה: "לארצי מולדתי. שברת לי את הלב".
הכותרות הראשיות עכשיו
כבר נותנים לזה שמות – ברית המצורעות, ציר הרשע החדש ועוד. השמות לא חשובים. העובדה – שיתוף הפעולה המתהדק בין מוסקבה לטהראן הוא איום ענק על העולם, לא פחות. איום ענק.
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ומקבילו האיראני, מסעוד פזשכיאן, חתמו ביום שישי על הסכם שותפות אסטרטגי מקיף במוסקבה. כך לפי איראן אינטרנשיונל, האתר המופעל מלונדון על ידי האופוזיציה למשטר בטהראן.
אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
בנאומו האחרון במועצה האטלנטית בוושינגטון, פרס שר החוץ האמריקאי היוצא טוני בלינקן, את תוכניתו ליום שאחרי המלחמה בעזה. תוכנית נכונה וראויה, שעיקרה הקמת מנגנון שלטוני שבסיסו הפיכת הגדה ורצועת עזה ליישות אחת בהובלת הרשות הפלסטינית, בתמיכה בינלאומית וערבית.
נאום בלינקן מהווה את אקורד הסיום של מעורבות ממשל ביידן באזור, ומסמל יותר מכל את הכוונות הטובות לסייע לישראל מחד ואת הכישלון להוציא את מדיניותו אל הפועל מאידך. לאורך כל הדרך ממשל ביידן שם על השולחן את הרעיונות הטובים והנכונים ביותר, אך נכשל במימושם.
נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מקדשי האבנים והחול
כבר מחוללים פוגרומים ניאו יהודים
מתוך רצון פירומני במלחמת שמד
ופנטזיות טרנספר
שרק יאיצו את הפילוג וההתפוררות בתוך יהודה
ויערערו את המשטרים הפרו אמריקאים
ויכניסו את צהל המותש והרמוס על ידי המרעילים
לסחרור של מתיחת הכוחות על פני הרבה חזיתות
ודימום ובידוד ושחיקה עד קריסה.
מה שנדמה כנצחון בשלב זה של המערכה
עלול להפוך למפלה אסטרטגית.
כך אמר לי אזרח מודאג רציונלי.
ואני עניתי : קונספציה, ממש עכשו
הדובר של אבו מאזן לא היה יכול לכתוב את זה טוב יותר. לצערי אתה מזהה את האינטרסים של הפלסטינים כאינטרסים ראויים לתמיכה ללא סייג ואת האינטרס של ישראל והעם היהודי כאינטרס שצריך להכניע אותו. אתה גם עדיין חושב שיש הבדל גדול בין הרשפ והחמאס ונותן סיכוי כלשהו למדינה פלסטינית ביהודה ושומרון.
למרבה המזל – רק בתיבת התהודה המצטמקת שלך יש תומכים לרעיונות המסוכנים האלו.
רוב מוחלט של העם בישראל לעולם לא יתן למדינה פלסטינית לקום ביהודה ושומרון.
שתי למדינות לשני עמים – בוודאי – ירדן וישראל.
מהנהר ועד לים יש מקום למדינת ישראל בלבד.
אתה מוזמן להפעיל את ההשפעה שלך על מקבלי ההחלטות בוושינגטון כדי לתמוך בהגירה כפויה של כל הפליטים הפלסטינים מחוץ לשטחי יהודה שומרון ועזה. זאת הדרך היחידה להביא שלום בר קייימא למזרח התיכון.
למקרה שפיספסת
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
זה הריח של השריפה, של הבניינים החרוכים, שממלא את האוויר. דבק בגוף, בבגדים, ולא משתחרר גם אחרי ימים. החלונות המנופצים, התריסים שנעקרו ממקומם, הדלתות השבורות, הרחובות הנטושים, העזובה, הפסולת.
עיר במלחמה. ריקה מתושבים. על חבלי הכביסה המתבדרים ברוח נותרו בגדים, סדינים, ציפיות – כבר יותר משנה אלה המראות שנחשפים לעינינו במטולה.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
תגובות אחרונות
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שלום ניצן, במקרה נתקלתי בפוסט שלך. היה מעניין. תודה. אהבתי את החלק המדבר על ריאליזם דכאוני [אני שם] ועל עצמאות אוטיסטית.
אני מבקשת לטעון שבשלב שבו את מחליטה לוותר על עצמאותך המחשבתית, את למעשה עושה רציונליזציה להחלטה הקונפורמית שלך, לויתור על עצמאותך.
ההנחה שאת תומכת בהקרבת ילדיך כי כך תשמרי על עצמאותה של המדינה הזו, איננה תקפה. זו רציונליזיה להחלטה שאיננה מוסרית בעיני ממספר סיבות:
1.ראשית, באיזו זכות את מחליטה על חיי אנשים אחרים, במקרה זה, ילדיך?
2. מיהו הריבון בימים אלו? חושבת שתסכימי איתי שזו קבוצה משיחית דתית-פשיסטית ובהתאם לערכים אלו מתבצעות גם ההחלטות המדיניות והצבאיות שלה. האם את מוכנה לשרת מערכת ערכים כזו?
3. אולי אם יהיה סירוב של אנשים רבים [הרוב נטולי עצמאות מחשבתית, כידוע] לשרת בצבא, הממשלה לא תוכל לממש את החלטותיה לכיבוש האזור ולשליטה בו? אולי תצילי חיים רבים של ישראלים, פלסטינים, לבנונים וסורים? אולי הממשלה תחויב לחפש הסדרי שלום וחיים משותפים באזור ויהיו הסכמים שונים?
אולי לא תהיה אפשרות לצבא להישאר בעזה ולהמשיך את הכיבוש הנורא בגדה?
ההנחה שאם חלק יסרבו לשרת לא יהיה צבא ועצמאותה של ישראל תיגמר היא הנחה שנכנעת לקונפורמיות המיליטנטית של האנשים במדינה.
את קובעת את זה בלי לשאול בכלל האם יש וודאות בהנחה הזו.
4. את לא עסוקה כלל בשאלה המוסרית של פשעי מלחמה ורצח עם שמתקיים בעזה. רצח של עשרות אלפי ילדים, נשים, גברים בהפגזות, רעב, מחלות, הופכת את כולנו למשתפ"ים למשטר מתועב.
לצערי, למרות המהלך המעניין על ביקורת הציות האוטומטי לריבון, את נתונה בדיוק לאותו ציות מחשבתי.
ועכשיו, מפי אחרים:
https://archive.md/GI2Oz
על סירוב אזרחי ופציעה מוסרית: דברים חשובים של ד"ר תולי פלינט וקישור למאמרו של פרופ' יואל אליצור
אנו מביאות את דבריו החשובים של ד"ר תולי פלינט, חבר קהילת 'אין בריאות הנפש בלי דמוקרטיה', על בחירתו לסרב לשרת בהמשך מלחמה זו, לאחר שנים רבות של שירות בסדיר ובמילואים כלוחם, מפקד מוערך ואיש בריאות הנפש במערך ברה"ן.
רובנו ככולנו נעזרנו בתולי כאשר מיד בשבעה באוקטובר הוא התגייס בכל כוחו ללמד וללוות אלפים רבים מאנשי בריאות הנפש הישראליים ולתרום מהידע והניסיון יוצאי הדופן שלו בתחום הטראומה.
תולי כותב כך:
"לא פשוט לסרב, לא פשוט לומר לאנשים שנלחמו איתי, חלקם ממש בשדה הקרב וחלקם בקרב שכולנו נלחמים, הקרב על בריאות הנפש של חיילים בסדיר ובמילואים – אני לא לוקח חלק יותר במאמץ שלכם בדרך שבה אתם עושים זאת. למעשה זה יותר מפחיד מאשר הרבה דברים אחרים שעשיתי בחיי.
מה שגרם לי לעשות את הצעד אותו עשיתי היה ההבנה שהמשך השירות שלי במערכת הצבאית, מאפשר לאותה מערכת שהייתי חלק ממנה משך 38 שנים תחילה כלוחם ומפקד (מג"ד מילואים בתפקיד הלוחמה האחרון) ואז כמטפל ומדריך להמשיך לפעול בצורה נפשעת בצורה שמסכנת את קיום מדינת ישראל לא רק כמדינה דמוקרטית אלא כמדינה בכלל.
הפשעים המתבצעים בשמנו, האזרחים. יום-יום, ברצועת עזה ובמקומות נוספים מופעל הצבא, אותו צבא שמורכב מאיתנו ומקרובי משפחתנו, בצורה מעוותת ומזיקה וגורם לסבל, הרס ומוות שממנו נתקשה להתאושש ולקום. המפגש המתמשך עם חיילים ואזרחים שנחשפים למעשי זוועות וסובלים מפציעה מוסרית (Moral Injury), אותם חיילים ואזרחים שיחזרו לרחוב הישראלי פגועים וסובלים גורם לומר 'לא עוד'.
אחוות הלוחמים שגרמה לי להמשיך להיות חלק מהמערכת תוך אמונה שהשינוי יבוא מבפנים קרסה אל מול הזוועות המתרחשות יום אחר יום מול שני העמים – הפלסטיני והישראלי. המוות, ההפקרה של החטופים, הפגיעה המתמשכת באזרחים בשני הצדדים וההתפרקות מכל ערכי הדמוקרטיה הביאו אותי למסקנה שרק סירוב והתנגדות אזרחית יכול אולי, לגרום למקבלי ההחלטות להבין שאי אפשר להמשיך במצב כפי שהוא.
למרות מה שמנסים לומר, הסרבנות אין משמעותה התנגדות לקיום הצבא או לקיום מדינת ישראל, הסרבנות שלי משמעותה הנפת דגל, שריקה במשרוקית אל מול הממשלה והעם באמירה יש דרך אחרת וחובה למצוא אותה. עכשיו.
כששואלים אותי ומה עם כולם יסרבו? תשובתי היא: נאלץ למצוא דרך אחרת שלא פוגעת באזרחים ולוחמים בשני הצדדים."
דבריו של תולי מעלים אל פני השטח את הנושא העמוק של פציעה מוסרית – פציעה שקשה לראותה אך היא מותירה חותם עמוק בלבם של חיילים ואזרחים כאחד.
במטרה להרחיב את הדיון, אנו משתפות אתכם.ן במאמר חשוב של פרופ' יואל אליצור, אשר פורסם השבוע בעיתון "הארץ". המאמר עוסק בפציעה מוסרית בקרב לוחמים, הפגיעה הפסיכולוגית הנגרמת בעקבות מעשים בלתי מוסריים או עדות להם, ומדגיש את הצורך בהכרה ובטיפול בנושא זה.