זה יקח אלף, אולי אלפיים שנה, אבל מבחן הבגרות של תלמידי ישראל ואולי של אזרחי המדינה כולם, יכיל את השאלה על תקופת נתניהו. כיצד גרם שלטונו של מנהיג אחד, שעמד בראש המדינה, להרס הדמוקרטיה ולחורבן המדינה.

כיצד אזרחי המדינה בחרו בו שוב ושוב למרות שהביא עליהם אסונות ומכות ודאג לעצמו ולמשפחתו. כיצד אמרו לסוקרים שהוא המתאים ביותר לעמוד בראש מדינתם למרות שהיה מושחת, נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים, למרות שבגד בביטחון המדינה וחירב את מוסדותיה הדמוקרטיים. כיצד תושבי המדינה, זו שתהיה כאן בעוד אלף או אלפיים שנה, אם תהיה, לא השכילו להוריד את המנהיג הזה מהשלטון.

זה יקח אלף, אולי אלפיים שנה, אבל מבחן הבגרות של תלמידי ישראל ואולי של כל אזרחי המדינה, יכיל את השאלה על תקופת נתניהו. כיצד גרם שלטון מנהיג אחד שעמד בראש המדינה, להרס הדמוקרטיה ולחורבן המדינה

נדמה לי שהתשובה העיקרית לאירועים הללו אינה טמונה בהיסטוריה של המדינה אלא דווקא במערכת החינוך שלה. ההיסטוריה הוכיחה שהאבות המייסדים אכן התכוונו לדמוקרטיה. בנו מערכת משפטית, הסתמכו על ניסיון וידע של עמים אחרים, כוננו בית משפט עליון ובתי משפט ברחבי הארץ והקימו משטרה ומערכת חקיקה.

אלא שהאנשים שמילאו את התפקידים במערכות המדינה לא ידעו לעמוד על העקרונות הבסיסיים, או לא אזרו אומץ לעצור את התהליכים שהוביל אותו מנהיג.

אלה מביניהם שניסו הורחקו משולחן מקבלי ההחלטות, מהפרלמנט ומתפקידיהם הציבורים. אחרים נרתעו.

מוסדות המפלגה שהחזיקה בשלטון היו נאמנים באופן לא דמוקרטי למנהיג והרחיקו כל מי שהימרה את פיו, או הציג אלטרנטיבה וכפר בדבריו או במעשיו של המנהיג.

דור חדש של מצביעים כבר לא הבין כלל מהי דמוקרטיה. שטיפת המוח בכלי התקשורת ההמוניים פעלה את פעולתה וסיסמאות המנהיג שטפו את מוחם של מיליונים שוב ושוב. השקר הפך לאמת, וכאשר המציאות הכתה בפרצופם של האזרחים כבר היה מאוחר מידי.

אילו התודעה הדמוקרטית הייתה מונחלת לתרבותה של המדינה יומיום, אילו חברי הפרלמנט היו מקדשים את חוקי הדמוקרטיה ומכוננים חוקה ששומרת על הדמוקרטיה, אילו ערכי השוויון, כבוד האדם, חיי אדם, ציות לחוק, היו נשמרים כמו חוקי הדת של אותה מדינה, ומקבלים תקציבים וייצוג בפרלמנט כמו אותן מפלגות דתיות, שהדת ועסקניה ורק הם בראש מעיניהן, אילו בתי הספר היו מעבירים שיעורים בנושאי הדמוקרטיה כבר מכיתה אלף, אילו הדמוקרטיה היתה נושא לימוד חובה לאורך כל שנות הלימוד ואף באוניברסיטאות, אילו אירועי דמוקרטיה המוניים היו נערכים כל שבוע – אולי ניתן היה למנוע את קריסת המדינה מידיו של מנהיג אחד. אדם אחד בשר ודם. לא כוח עליון. לא אל ולא מכונה.

דור חדש של מצביעים כבר לא הבין כלל מהי דמוקרטיה. שטיפת המוח בכלי התקשורת ההמוניים פעלה את פעולתה וסיסמאות המנהיג שטפו את מוחם של מיליונים שוב ושוב. השקר הפך לאמת

הדוגמאות בהיסטוריה של העם שאיכלס את המדינה לפני החורבן, רבות.
אלא שהחורבן של תקופת נתניהו לא הגיע מכוחה של אימפריה כובשת, אלא חולשת הדעת של ציבור רחב, שהדמוקרטיה לא טבועה צרובה בתרבותו ובחיי היומיום שלו.

ההפגנות ההמוניות כיום בבלפור וברחבי הארץ העירו את הנושא הזה וחשיבותו. הן מצביעות עליו בזרקור ממוקד, אך עדיין ציבור גדול מידי ממשיך להאמין לאותו מנהיג. ממשיך לתמוך בו ולסמוך עליו. ממשיך ללכת כעיוור לתהום.

רשימת האנשים שהדמוקרטיה הייתה קרובה לליבם והורחקו בידי המנהיג ארוכה ומכעיסה. יש בהם כאלה שהפוליטיקה הפנימית במפלגת השלטון הרחיקה אותם ויש בהם כאלה שלא יכולים היו עוד לסבול את השחתת ערכי המדינה:
דן מרידור, דוד לוי, רוני מילוא, זאב בנימין בגין, אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו, מיכאל איתן, משה בוגי יעלון, מאיר שטרית, משה כחלון, גדעון סער, אריאל שרון, זאב אלקין, מיכל שיר, שרן השכל, ראובן ריבלין, ועוד.

רשימת האישים שלקחו חלק בתפקידם הממלכתי כמשרתי ציבור, בתפקידים הבכירים ביותר כרמטכ"לים או ראשי מוסד, שב"כ ואמ"ן, וראו וחוו את ההרס -ארוכה לא פחות: אהוד ברק, עוזי ערד, אמנון ליפקין שחק, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ, גדי איזנקוט, דן חלוץ, שאול מופז. עמי איילון, כרמי גילון, יובל דיסקין, יעקב פרי, עמוס ידלין, תמיר פרדו, מאיר דגן, אפרים הלוי, שבתאי שביט, דני יתום ועוד רבים אחרים.

כיצד הצליח אדם אחד לעמוד מול כל בעלי התפקידים הללו? מול כל חברי הפרלמנט ששירתו מטעם הציבור את המדינה ונכנעו לגחמותיו ותעלוליו?

התשובה תוביל את השואלים אל מערכת החינוך. החינוך והתרבות. אל מרכזי המפלגה שחזרו והצביעו בעד אותו מועמד. אל רוב חברי המפלגה בפרלמנט שהלכו אחריו ולא אחרי מי שסימן את הדרך הדמוקרטית ואת הניסיון לדבוק בערכים דמוקרטיים.

שם, במקום שבו הרוב היה צריך להצביע ולהכריע בעד או נגד מנהיג מושחת ומשחית, כושל, שקרן, נהנתן, כשלו מערכות המדינה הפוליטיות והמשפטיות בעצירתו. בבלימת מסע ההרס. אלה שמרדו בו ונאבקו בו היו מיעוט. לא הצליחו לשכנע את חבריהם שהערכים הללו חשובים יותר מהשלטון. שהמנהיג שוטף את מוחם של אזרחיו בשקרים. שהמציאות היא הפוכה לזו שהוא מציג ערב ערב בטלוויזיה.

כיצד הצליח אדם אחד לעמוד מול כל בעלי התפקידים הללו? מול כל חברי הפרלמנט ששירתו מטעם הציבור את המדינה ונכנעו לגחמותיו ותעלוליו? התשובה תוביל את השואלים אל מערכת החינוך

הם היו במיעוט כי הרוב היה חסר תודעה דמוקרטית. תרבות דמוקרטית ומחוייבות לדמוקרטיה מהבית מדורות של הורים וסבים וסבתות, שמגיל צעיר היו צריכים להחדיר בו את ערכי הדמוקרטיה כמו את התנ"ך וכמו את תפילותיהם לציון ולירושלים.

בעוד אלף או אלפיים שנה יתקיים מבחן בגרות בנושא הזה – תקופת נתניהו. התשובות נכתבות בימים אלה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

לאחרונה פורסמה החלטת המשנה לפרקליט המדינה מומי למברגר, לפיה לא יוטל קנס על המשנה לנשיאת העליון, כבוד השופט חנן מלצר, אחרי שהפר את הנחיות הקורונה ועשה חתונה המונית לבנו בחצי השנה האחרונה.

על העובדות אין חולק. בחודש אוגוסט, בשיאה של המחלה, חיתן השופט חנן מלצר את בנו באולם אירועים. באירוע השתתפו שבעים איש באולם סגור. נשיאת העליון אסתר חיות השתתפה רק בחופה שהייתה בחוץ.

על העובדות אין חולק. בחודש אוגוסט, בשיאה של המחלה, חיתן השופט חנן מלצר את בנו באולם אירועים. באירוע השתתפו שבעים איש באולם סגור. נשיאת העליון אסתר חיות השתתפה רק בחופה שהייתה בחוץ

באותו זמן הנחיות משרד הבריאות התירו לאירוע כזה עשרים איש בפנים ושלושים בחוץ. אין כל ספק שהופרו ההנחיות.

אני שמעתי את הסיפור הזה ברדיו ואמרתי לעצמי: טוב, עוד אחד שהפר את ההנחיות. שכן באותה תקופה אף אחד כמעט לא קיים במאה אחוז את ההנחיות לגבי החתונות (תחשבו על חתונה עם אורחים משני צדדים, פלוס רב, צלם, תזמורת וכדומה, איך אפשר לעמוד במגבלת עשרים האיש).

אבל אחר כך הבנתי שיש כאן מקרה בוחן אמיתי.
האם אחרי שהסיפור התפרסם הוא ייענש או יינזף לכל הפחות?

אז החלטתי לפעול. פניתי לכבוד הנציב הממונה על השופטים, השופט בדימוס אורי שוהם, והגשתי תלונה. ייאמר לזכותו, כי למרות שחנן מלצר דרש לדחות מיד את התלונה – הוא ביקש ממנו הסברים.

כמו כן, הוא בדק לבד מול משרד הבריאות את התקנות הרלוונטיות לאותה תקופה בדיוק.

ואכן, כפי שכבר כתבתי, ההנחיות הופרו בוודאות. לטענת השופט חנן מלצר, הוא הבין שבגלל שמדובר באולם במלון מותר לו כן לנהוג כך. אני דן כל אדם לכף זכות, כולל את כבוד השופט חנן מלצר, ומאמין לו במאה אחוז שזה נכון.

השאלה איננה מה אני מאמין אלא מה לשון החוק. כל ילד יודע שאי ידיעת החוק איננה פוטרת את העובר עליו, אלא במקרה הכי מוצדק – מהווה לכל היותר הקלה משמעותית בעונש.

והנה דווקא במקרה הזה מתברר אחרת. הנציב אומר: קיבלתי את דבריו ואפילו נזיפה הוא לא יקבל. הכל בסדר. להיפך, כל הכבוד לו שטרח ובירר מול משרד הבריאות.

אז החלטתי לפעול. פניתי לכבוד הנציב הממונה על השופטים, השופט בדימוס אורי שוהם, והגשתי תלונה. ייאמר לזכותו, כי למרות שחנן מלצר דרש לדחות מיד את התלונה – הוא ביקש ממנו הסברים

באותה עת הייתי חבר בקבוצת פייסבוק בשם "לא מורמים מעם" של שירית כשר. שירית כשר היא ידידה שלי שנים רבות. אביה, פרופסור אסא כשר, כתב את הקוד האתי של צה"ל והיא כבר שנים פועלת בתחום של מאבק בשחיתות. בשנים האחרונות היא מובילה, בין היתר, את המאבק השפוי להפלת ראש הממשלה. כשאני אומר "שפוי" אינני מתכוון לכך שאני תומך בה, אלא שצורת המאבק שלה איננה חסימת כבישים ומיצגי עירום אלא הפגנות לגיטימיות וחוקיות.

אני תומך בראש הממשלה, ובנושא זה ובעוד נושאים רבים אנחנו חלוקים.
אולם מה שיפה בקבוצה זאת של "לא מורמים מעם", שחברים בה כולם, יהודים, ערבים, דתיים וחרדים, מכל הסוגים והאמונות. מטרת הקבוצה הינה אחת: להדגיש שלא ייתכן כי נבחרי ציבור יפרו שוב ושוב את ההנחיות ויקבלו הנחת "סלב", ואילו אנחנו אזרחי העם הפשוטים נשלם קנסות במיטב כספנו.

פניתי ליועמ"ש ודרשתי לקנוס את כל נבחרי הציבור שהפרו את ההנחיות וגם את המשנה לנשיאה. בעוד שאת כלל חברי הכנסת הוא אישר לקנוס, דווקא למשנה לנשיאה ניתנה שוב הנחת "סלב". הוא לא יקבל שום קנס. הנימוק? אמנם נעברה עבירה אולם העבירה היא בכלל על בעל האולם. הוא הוא האשם, לא כבוד השופט החף מפשע. מעניין שמאות אנשים שארגנו חתונות לילדיהם תמיד קיבלו קנס ולא יכלו לטעון שהם אינם בעלי האולם.

ייאמר ברורות, מטרתי איננה רדיפת השופט חלילה. גם הטלת הקנס עליו לא תרושש אותו וטוב שכך. אין בכוונתי לרושש אותו, אלא לגרום לו להבין ולחוש ולהיות חלק מאיתנו, כמו כל אזרח שווה.

לפני שבוע נסעתי ברכבת ושני שוטרים דיברו. אחד השוטרים סיפר לחברו שהוא היה על אזרחי והלך בלי מסיכה וקיבל קנס. הוא כמובן היה המום וניסה להסביר לשוטר שהוא שוטר בעצמו, אך ללא הועיל. ואז הוא אמר משפט מדהים: "נתתי עד כה מאות קנסות לאזרחים אבל שלי יתנו קנס? זה כבר הזוי".

אינני יודע אם בסוף הוא הצליח לבטל לעצמו (מהמר שכן), אבל יש כאן נקודה עמוקה. ישנם אנשים שמרגישים מורמים מעם. וזה לא ייתכן. תורת ישראל מצווה את דייני ישראל "כקטון כגדול תשפוטו". דין אחד יהיה לאזרח ודין אחד לגר הגר בארץ.

מטרת הקבוצה "לא מורמים מעם" הינה אחת: להדגיש שלא ייתכן כי נבחרי ציבור יפרו שוב ושוב את ההנחיות ויקבלו הנחת "סלב", ואילו אנחנו אזרחי העם הפשוטים נשלם קנסות במיטב כספנו

ברגע שהציבור יבין והוא מבין שישנה אכיפה בררנית ויש הנחת סלב, כל אמון הציבור במערכת יקרוס לחלוטין. זה לא כן ביבי לא ביבי. זה החיים בעצמם.

בזמנו אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק:

"לבית המשפט אין חרב ואין ארנק לאכוף את דבריו. אמון הציבור במערכת ובבתי המשפט הם הם החרב והארנק שלנו".

ניכר שמישהו כאן פשט סופית את הרגל.

שי גליק, 33, הוא מנכ"ל ארגון בצלמו, לזכויות אדם ברוח יהודית, הפועל למען ערכי צדק משפט ומאבק בשחיתות משפטית. הוא איש מחשבים שאוהב לעזור לאנשים ולא מסוגל להשאר אדיש לעוולות. הוא אוהב משחקי שחמט ואוספים, בהם, אוסף של מאות מחזיקי מפתחות. אם יש למישהו מחזיק מפתחות מדובאי הוא ישמח לקבל.