במצע שהציגה מפלגת "זהות" בבחירות האחרונות נטען כי צה"ל חייב לעבור למודל של צבא מקצועי. האם הם צודקים? לא בטוח. אבל "הצורך להיות רלוונטיים", כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, מחייב התאמה של הצבא לאתגרי ההווה והעתיד. השינוי צריך להיות תולדה של דיון ציבורי, חוקתי וממשלתי. בהיעדרו, הצבא מחליט על כך, כמעט לבדו.

אם בתקופת הבחירות הקודמת עשיתם "שיעורי בית" וקראתם את מצע הבחירות של מפלגת "זהות" בראשות משה פייגלין (גם אם לא, תגידו שכן), ראיתם שבניגוד לרוב המפלגות היתה בו התייחסות לסוגיית מודל הגיוס של צה"ל.

צה"ל הוא צבא המבוסס על גיוס מנדטורי, שפירושו שכלל בני ובנות גיל ה-18 בקבוצות האוכלוסייה שלא זכו לפטור מגיוס (בהכללה גסה: כל מי שאינו ערבי או חרדי) מחויב בגיוס לשירות חובה שמשכו 24 חודשים לנשים ו-32 חודשים לגברים.

הרציונל לדבר נובע מכך שבראשית דרכה של המדינה לאויביה של ישראל היה יתרון מובנה בכוח האדם, וצה"ל היה בבחינת מעטים מול רבים. הצורך למצות עד תום את כוח האדם, הן מבחינת סדרי כוחות והן מבחינת איכות הכוח הלוחם, חייב גיוס מלא. השיטה עבדה, ומאז צה"ל נותר צבא מיליציוני, בדגש על זרוע היבשה, המושתת על אזרחים המתגייסים לשנים ספורות ולאחר מכן הופכים ל"חייל בחופשה של 11 חודש".

אך האם זה כך מכוח האינרציה, או שזהו המודל הצבאי הטוב ביותר לישראל? כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. בראיון שערכתי בשעתו עם ח"כ עפר שלח, הוא ציין כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה.

יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות. ואם זה כך כשזה נוגע לנושאים הללו, סביר שגם בנוגע לרלוונטיות של מודל הגיוס, בחרה הממשלה להמשיך במדיניות ה"מה שהיה הוא שיהיה" בלי לבחון עד כמה זה מתאים למציאות העכשווית.

מה זה צבא מקצועי לפי זהות?

במצע של "זהות" נטען כי נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים במצב הביטחוני בעשורים האחרונים, נדרש שינוי במודל הגיוס לצה"ל. "כיום צה"ל זקוק לכוח אדם מצומצם יותר ואיכותי יותר שעבר הכשרה ממושכת. במצב הקיים, רבים מן המגויסים לצה"ל אינם באמת נצרכים", נכתב שם. ההצעה של "זהות" היא לקצר את שירות החובה למשך הטירונות בלבד, שלאחריה כל הרוצה "להמשיך ולשרת בצבא המקצועי יוכל להגיש מועמדות, ומתוך המועמדים יבחר הצבא את מי שבאמת נצרך".

משכורתם של חיילים מקצועיים אלו תיגזר מהשכר הממוצע במשק והם יזכו לתנאים והטבות נוספות. הציוד והאימון שלהם יהיה חדיש ומתקדם והם ירכשו במהלך הדרך גם השכלה אקדמית. התהליך, מובטח במצע, יתקיים באופן הדרגתי תוך דיאלוג ושיתוף פעולה עם מערכת הביטחון.

המצע (כמו כל מצע) כולל גם הבטחות שאף מפלגה אינה יכולה לעמוד בהן, דוגמת מיצוב המשרתים במעמד חברתי גבוה "בזכות תרומתם לביטחון המדינה". מעמד שכזה הוא תוצר של תהליכים חברתיים שאת רובם אין מפלגה, חזקה פוליטית ככל שתהיה, יכולה ליצור בכוחות עצמה. מה גם שהעובדה שחל פיחות במעמד הקצונה והמשרתים בקבע בקרב החברה הישראלית, מלמדת שפחתה משמעותית תחושת האיום הקיומי שחשים האזרחים. זה כשלעצמו חיובי מאוד.

"זהות" טועה בנוגע לכמות ולאיכות

אבל ההבטחה שהמשרתים בצבא מקצועי יזכו למעמד גבוה בחברה הישראלית היא ככל הנראה הכי פחות בעייתית במצע של "זהות". ראשית ישנה שאלת הכמות. האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה וגיס, טוען באופן עקבי שהנחת העבודה שמשום ששדה הקרב השתנה והפך לרווי בטכנולוגיה נדרשים פחות חיילים, שגויה.

במזכר שכותרתו "הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית" (הוצאת ממרכז בגין-סאדאת, ינואר 2019), כתב הכהן כי "זירת המלחמה הולכת ומועתקת אל המרחב הבנוי ומתכנסת בעיקר מוקדיה אל מבוכי המרחב העירוני. בתנאים אלה תובעת הלחימה ברחובות העיר מהצד התוקף הפעלת מסת כוח רחבת היקף. טיהור בית רב קומתי אחד יכול להצריך כוח בסדר גודל פלוגתי, וגדוד חי"ר יכול להיבלע בלחימה יומית בטיהור רחוב אחד ממוצע" (עמוד 21).

בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחמים מבוצרים מעל ומתחת לקרקע. בכדי ללחום במרחב הזה צה"ל יזדקק לסדר כוחות גדול, בסדיר ובעיקר במילואים, המהווים את עיקר כוחו של צה"ל ביבשה. גם כשזה מגיע לעלות, מתברר שהמודל הקיים (על המשכורת המגוחכת שמשלמים בו לחיילי החובה) שכולל מערכי סדיר, קבע ומילואים, זול משמעותית מזה של צבא מקצועי קטן יותר, שחייליו משתכרים היטב.

ומה בדבר האיכות? רק לפני שבועיים ציין מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, כי צה"ל יכול להתגאות "ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". ברעם צודק, ומי שביקר בתרגיל הגדול שקיים צה"ל בשבוע שעבר, אכן ראה את מיטב ההון האנושי של ישראל (נשים וגברים) שמשרתים בתפקידי פיקוד ולחימה קשים, שוחקים ומאתגרים.

אבל בתרגיל השתתפו בעיקר כוחות מעוצבת האש ומחיל האוויר (החוד המושחז של הצבא) וכפי שציין בצדק ב"הארץ" הפרשן הצבאי עמוס הראל, אינם משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. צה"ל, קבע לפני כחצי שנה נציב קבילות חיילים לשעבר, האלוף (מיל') יצחק בריק, "נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח, וישנו משבר מוטיבציה בדרגי הסרן ומעלה.

אין מדובר בתופעה חדשה, ונראה שהיא מתרחשת כל כמה שנים. ב-1986 פרסמו ב"מעריב" כתבה שכותרתה "המ"פ כפראייר לאומי". עול הביטחון השוטף השוחק בלבנון, הקיצוצים באימונים וגם מה שהמחבר, עמוס גלבוע, זיהה כנורמה חדשה: "ההגשמה האישית עדיפה על פני ההגשמה הלאומית", הביאו לירידה דרסטית במוטיבציה להישאר בקבע.

באופן לא מפתיע גם לפני 32 שנים שאלו את עצמם קצינים צעירים "למה "לקרוע את התחת" בגולני, למשל, ולא לחיות חיים נוחים? מדוע לא ללכת ללימודים". צה"ל זיהה את הבעיה זמן והקדיש משאבים ותשומות להיאבק בה, אז וגם בהמשך הדרך. כמה מהקצינים שהתראיינו לכתבה ההיא דווקא נשארו בצבא והגיעו למטכ"ל. אבל עצם פרסומה מראה שההנחה שהטובים יישארו אינה מובטחת ונדרשת תחזוקה מתמדת בכדי להבטיח זאת.

כשמסתכלים על צבאות מקצועיים, מגלים שלמרות שהם נראים לכאורה עדיפים על המיליציה שהיא צה"ל, הרי שבפועל, נתונים שהציג ד"ר יגיל הנקין במאמר שפרסם באתר "מידה" ב-2016, מלמדים שהם מתאפיינים בשיעור שחיקה גבוה, בעיקר במערך הלוחם. אחוז החיילים המשלימים שלוש שנות שירות נמוך יותר בצבא האמריקני מאשר בצה"ל. שיעורי העזיבה גבוהים גם בקרב קצינים, במיוחד אצל המצטיינים ביותר.

בניגוד לביקורת הרווחת על צבא מקצועי, ציין הנקין, הצבא האמריקני אינו נשען רק על מתנדבים שמגיעים בעיקר מהשכבות חלשות ולמיעוטים, אך "כאשר יש לצבא מתחרים מהיום הראשון, הוא עלול להתקשות למשוך אליו את הטובים ביותר. כך, למשל, במחקר שפורסם לא מזמן נטען כי מאז ביטול גיוס החובה ירדה איכות קציני המרינס". הסיבות לכך שקצינים אלו איכותיים פחות, לפי המחקר, היו "ירידת ערכו של התואר הראשון כתנאי קבלה, והעובדה שבהיעדר גיוס חובה, לצעירים מצטיינים יש אופציות קורצות יותר משירות צבאי".

השאלה כיצד להבטיח שמפקדים טובים יישארו במערכת וימשיכו לבוא, לא רק לטיס ולסיירת אלא גם לגדוד 605 בהנדסה, לגדוד 82 בשריון ולמקומות נוספים, צריכה להטריד את כל מי שצה"ל, והמדינה, יקרים ללבו.

התשובה, שאינה מלאה, מתחילה במודל גיוס החובה, שמבטיח שנוער איכותי (בין שמרקע סוציו-אקונומי נמוך או גבוה) יתגייס ליחידות השדה, המבוקשות והפחות מבוקשות. איך להשאיר את הטובים לשירות ארוך, זו כבר שאלה של מסלולי שירות (מסלול משולב שכולל תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות, הוא פתרון אחד), תחושת אתגר אישי ולאומי, ועוד. מיושן ככל שזה נשמע, הפתרון בטווח הזמן הנראה לעין הוא כנראה המשך שימור מודל צבא העם.

ועדיין דרוש דיון ציבורי ושינוי

כשזה מגיע לצורך בהכשרה ארוכה יותר, "זהות" דווקא צודקים. שדה הקרב המודרני הופך מורכב יותר ויותר. באסופת הציטטות של המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרט "איך לעשות מלחמה" (הוצאת נהר, 2019) נכתב כי "חיל הרגלים הוא נשמתו של הצבא" (עמוד 80), אך נפוליאון האמין שחיילי החי"ר שלו זקוקים רק לאימון בסיסי בן שבוע, ואת השאר ישלימו במהלך המסע הארוך לשדה הקרב.

מאתיים שנה עברו וחייל החי"ר נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת לאין ערוך. הקרב המשולב, לחימה בשטח בנוי ופתוח, לוחמה כנגד התווך התת-קרקעי, לוחמת סבך ולחימה בשטח הררי ומבולדר, הם רק חלק משלל הכשירויות הנדרשות מן הלוחם בשדה הקרב המודרני. למרות זאת הקיצוצים בתקציב הביטחון ועול הביטחון השוטף, גרמו לכך שבשני העשורים האחרונים חיילי החי"ר עברו הכשרה קצרה, הרבה מאוד פעילות מבצעית ומעט מאוד אימונים.

הבעיה מחמירה כשמגיעים להכשרת דרגי פיקוד. קצין צנחנים בכיר במילואים, טען בעבר שצה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות מקצועיים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי, המצביאים שלו.

בצבאות מקצועיים, דוגמת הצבא האמריקני, הקצין חייב לעמוד במדדים קבועים ובהם הכשרה, לימודים אקדמאיים (כולם בציונים המתאימים) ולמלא מספר תפקידים בטרם יקודם. בצה"ל, ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, וחלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע "דרך הרגליים" והניסיון.

קורסים כמו קורס מפקדי אוגדות וחטיבות אולי מכשירים לתפקיד ספציפי (גם זה במידה פחותה) אבל לא מכשירים את הקצינים כמי שאמונים על האסטרטגיה, אלא כדרג השדה הטקטי הבכיר. הבט"ש, כאמור, רק מחמיר את הבעיה. מח"ט שמבין שהוא נבחן בתפקוד הש.ג במחסום שבגזרתו, בדר"כ סותם את הפרצה באמצעות עשרים ומשהו שנות החיילות והניסיון שצבר ופשוט עומד שם במקומו. היעדר הכשרה ואימונים מביא את האל"מ לפעול כ"מ"כ כפול מאה" ולא כקולונל.

העובדה שצבא מקצועי אינו מתאים בעת הזו למדינת ישראל, אין בה בכדי לבטל את הצורך בדיון ציבורי בנושא ובבחינה מתמדת של ההתאמה של הצבא, על מודל הגיוס וההכשרה שלו, לאתגרי ההווה והעתיד. בהקדמה לגיליון החדש של כתב העת "בין הקטבים", כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי כי "המציאות סביבנו משתנה כל העת; איומים חדשים מתפתחים והזדמנויות חדשות נקרות בדרכנו. מסיבות אלו ומהצורך להיות רלוונטיים, חובה עלינו להשתנות. תכלית השינוי צריכה להיות יצירת פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר".

השינוי הזה קורם עור וגידים. כבר כיום צה"ל עובר שינויים מהותיים במבנה שלו ובכלל זה הדיפרנציאציה בכשירות יחידות המילואים השונות, המעבר לאוגדות הכרעה רב-זירתיות וכן גם שילוב גובר של נשים במקצועות לחימה. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות אלא בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר".

הבעיה היא שבהיעדר דיון ציבורי ומעורבות משמעותית של הכנסת והממשלה, צה"ל (בין שיהיה צבא מקצועי או צבא מיליציוני), קובע את מגמות השינוי ואת התחומים שבהם עליו להשתנות לבדו. בהתחשב בגודל תקציב הביטחון והעובדה שחלק ניכר מן הציבור משקיע בו לא מעט שנים בסדיר ובמילואים, כדאי לגלות קצת יותר מעורבות.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

ההיסטוריה חשובה. עם ישראל לא באמת לבדד ישכון וכדאי ללמוד גם מניסיונם של עמים ומנהיגים אחרים. נשיא ארה"ב הראשון, ג'ורג' וושינגטון, היה דמוקרט ענק וייחודי, שהשאיר אחריו מסורת שנשמרת כבר יותר ממאתיים שנים. מסורת של העברת שלטון מסודרת בבחירות דמוקרטיות, כאשר נשיא נבחר למקסימום שתי קדנציות, ונותן לעמו את האפשרות להתקדם הלאה עם נשיא נבחר חדש. ממש לא מובן מאליו.

לעומתו, קיסר הצרפתים, נפוליאון בונפארט, מינה עצמו לקונסול ראשון, יצר דיקטטורה צבאית בראשותו, נבחר לקיסר, ולאחר מסע מלחמה של כ-10 שנים המיט אסון על צבאו ועל צרפת בתבוסה מול רוסיה ובקרב ווטרלו. בעקבותיו של מי יבחר נתניהו ללכת?

מפקד צבא המהפכה ונשיא ארה"ב ה-1, ג'ורג' וושינגטון

מפקד צבא המהפכה האמריקאית והנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון, החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים וסרב להעמיד עצמו לבחירה לקדנציה שלישית כנשיא ארה"ב ב-1796.

מפקד צבא המהפכה האמריקאית והנשיא הראשון של ארה"ב, ג'ורג' וושינגטון, החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים וסרב להעמיד עצמו לבחירה לקדנציה 3 כנשיא ארה"ב ב-1796

וושינגטון הוביל את צבא המהפכה האמריקאית לניצחון על האימפריה הבריטית במלחמה קשה וארוכה, שהחלה ב-1775 ונמשכה כ-7 שנים לאחר הכרזת העצמאות האמריקאית ב-4 ביולי, שנת 1776, ונסתיימה בחוזה פריז, בו הכירה אנגליה בעצמאות ארה"ב ב-3 בספטמבר 1783.

וושינגטון נבחר וכיהן כנשיא ארה"ב במשך שתי קדנציות רצופות אך בחר בצעד נדיר ונחוש להעביר את השלטון הלאה וסרב להתמודד לקדנציה שלישית. בשנת 1796 כתב וושינגטון בעזרת יועציו אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון את נאום הפרידה, שהתפרסם בעיתונות האמריקאית ב-19 בספטמבר 1796. מנהג שתי הקדנציות של הנשיאים בארה"ב נשמר בהיסטוריה האמריקאית כמעט ללא יוצא מהכלל והוא נובע ישירות מהדוגמה האישית הנדירה של הנשיא האמריקאי הראשון והדמוקרט הגדול ג'ורג' וושינגטון.

במחזמר המצליח המילטון שמתאר את המהפיכה האמריקאית מזווית מבטו של מזכיר האוצר האמריקאי הראשון, אלכסנדר המילטון, יד ימינו של וושינגטון, מוצג שיר פרידה מרגש שבו הנשיא וושינגטון מודיע להמילטון שהחליט לא לרוץ לנשיאות לקדנציה שלישית ולאפשר לאזרחי ארה"ב לבחור לתפקיד אזרח אחר מביניהם. צוות השחקנים של המחזה המילטון הוזמן לבית הלבן להופיע בפני הנשיא אובמה, ובשורה הראשונה בהופעה ליד אובמה ישב נשיא ארה"ב הנבחר ב-2020 – ג'ו ביידן.

וושינגטון כתב בנאום הפרידה ההיסטורי שלו:

"חברים ושותפי-האזרחים: הזמן לבחירה החדשה של אזרח לנהל את ממשלת ארה"ב מתקרב ולמעשה הגיע הזמן שבו המחשבות שלכם צריכות להתממש בבחירת האיש שיקבל את התפקיד החשוב ואמון הציבור. נראה לי נכון שאודיע לכם עכשיו על ההחלטה שקיבלתי לסרב להיות אחד מתוך אלה שמתוכם הבחירה תיעשה".

וושינגטון ביקש מאזרחי ארה"ב לקבל את רצונו לפרוש מהשירות הארוך שנתן להם כ-45 שנים מחייו. בנאום הפרידה וושינגטון הודה לארצו האהובה על ההזדמנות והכבוד הגדול שניתן לו לשרתה, שיבח את האחדות, את אחוות האחים ואת החוקה החופשית האמריקאית – מעשי ידי האזרחים. וושינגטון קיווה שהחוקה תישמר בקפידה ושהמימוש שלה יעשה בחוכמה ולטובה, כך שהאושר של אזרחי המדינות תחת החופש שמבטיחה החוקה יהיה שלם, וכדי שהשמירה של הברכה הזו – תוביל עמים שאינם מכירים עדיין את החוקה האמריקאית להעריך, לחבב ולאמץ אותה.

פתיחת נאום הפרידה של וושינגטון לאזרחי ארה"ב, 19 בספטמבר 1796

נתניהו גדל והתחנך גם הוא בארה"ב ומכיר בוודאי היטב את ההיסטוריה האמריקאית, את הדוגמה הנדירה למנהיגות של נשיאה הראשון של ארה"ב ואת האופן שבו בחר להיפרד מחבריו אזרחי ארה"ב של אמריקה.

נתניהו גדל והתחנך גם הוא בארה"ב ומכיר בוודאי היטב את ההיסטוריה האמריקאית, את הדוגמה הנדירה למנהיגות של נשיאה הראשון של ארה"ב ואת האופן בו בחר להיפרד מחבריו אזרחי ארה"ב

קיסר הצרפתים – הגנרל נפוליאון בונפארט

ב-1796, כשג'ורג' וושינגטון ויתר על ההתמודדות על קדנציה שלישית כנשיא, נפוליאון הפסיד לראשונה קרב מול הצבא האוסטרי בצפון איטליה, קרב בסאנו השני.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1799, נפוליאון נכשל בכיבוש העיר עכו ונאלץ לוותר על תוכניתו היומרנית לכבוש את ירושלים ולחזור לצרפת דרך קונסטנטינופול כקיסר המזרח, שהביס את הטורקים, הערבים, היוונים והארמנים.

באותה השנה, בגיל 30, ולמרות הכישלון במסע כיבושיו במזרח התיכון, הכריז נפוליאון על עצמו כקונסול הראשון של צרפת, ובשלוש השנים הבאות הקים דיקטטורה צבאית בהנהגתו בצרפת. במאי 1804 הסנאט הצרפתי בחר בו כקיסר הצרפתים והבחירה אושרה במשאל עם בנובמבר 1804 על ידי כלל אזרחי צרפת.

לאחר מסע מלחמות שנמשך כעשר שנים, בהן כבש נפוליאון את רוב מערב ומרכז אירופה, צבא נפוליאון הובס על ידי הרוסים ב-1814 ונפוליאון גורש לאי אלבה בים התיכון על ידי קואליציה של מדינות: אנגליה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה שכבשו את פריס.

נפוליאון לא נכנע ותוך פחות משנה הצליח לחמוק מכלאו באי אלבה, לחזור לפריס, לתפוס את השלטון ולהוביל את צבא צרפת לתבוסה קשה נוספת בקרב ווטרלו, בבלגיה שלאחריו גורש לאי סיינט-הלנה, שם נפטר ב-1821. ב-15 שנות שלטונו נפוליאון ביצע גם שינויים אזרחיים רבים בצרפת וב-1804 ניסח חוקה אזרחית חדשה, קוד נופליאון, קובץ החוקים של צרפת, ששימש מודל לחיקוי במדינות נוספות בעולם.

בניגוד לדוגמה של וושינגטון הנשיא הדמוקרטי האמריקאי, נפוליאון שיצר את החוקה האזרחית החדשה של צרפת, קוד נפוליאון, הקים דיקטטורה צבאית בראשותו, ראה עצמו מורם מעם, קיסר הצרפתים, ממשיכו של אלכסנדר הגדול והקיסרים הרומאים, זרע הרס וחורבן באירופה ולבסוף גם הביא אסון לצבאו ולצרפת.

בניגוד לוושינגטון הנשיא הדמוקרטי האמריקאי, נפוליאון הקים דיקטטורה צבאית בראשותו, ראה עצמו מורם מעם, קיסר הצרפתים, זרע הרס וחורבן באירופה ולבסוף גם הביא אסון לצבאו ולצרפת

בנימין נתניהו יחיד סגולה – הנסיך  

השר לשעבר זאב אלקין אמר בשבוע שעבר את האמת הפשוטה על נתניהו, שנאמרת לדבריו בחדרים סגורים וזכה לקיתונות מפי מיקי זוהר, שטען כי אלקין הוציא את הכביסה המלוכלכת. כך אמר אלקין:

"אתה יודע את האמת הפשוטה. לקחת משיקולים אישיים את כל המדינה לבחירות רביעיות מיותרות תוך שנתיים, בחירות הזויות. אתה יודע את האמת, אנחנו הולכים לבחירות ההזויות האלה בגלל רצונך להשפיע על בחירת פרקליט המדינה והיועמ"ש ובשביל התקווה שלך לחוק צרפתי. אבל אתה, אדוני ראש הממשלה, הרסת את תנועת הליכוד והבאת לתוכה אווירה של פולחן אישיות ופחד להביע ביקורת. הרסת את תנועת הליכוד, הם מפחדים ממך ומהאווירה שיצרת. הבאת לליכוד פחד להביע ביקורת וחצר ביזנטית. חברי כנסת שירוצו לאולפנים יבקרו אותי בשצף קצף אבל הם אומרים עליך בחדרים סגורים את אותו הדבר".

בנימין נתניהו לא הכריז על עצמו כי הוא קיסר ולא ניסה לשנות עדיין את הממשל בישראל לשיטה דיקטטורית בראשותו כדי לחמוק מהרשעה בבית המשפט, אך בכתב ההגנה שנמסר בשמו לבית המשפט העליון בזמן הקמת הממשלה ובהיותו כבר נאשם בפלילים טענו סניגוריו שהוא "יחיד סגולה".

המרחק בין טענה זו לגבי היותו יחיד סגולה מורם מעם – ועד לשינוי שיטת הממשל בישראל – אינו רב. ראש ממשלה נבחר אינו יחיד סגולה ואינו מעל החוק על פי החוקה הדמוקרטית של וושינגטון, אבל על פי נפוליאון בודאי שכן.

אלקין אומר שנתניהו ממשיך לעסוק במינוי פרקליט מדינה, יועץ משפטי וקידום חוק צרפתי מאחורי הקלעים למרות שהתחייב לחתום על הסכם ניגוד עניינים כדי לקבל את אישור בג"ץ להקמת הממשלה עם גנץ ולמרות חוות הדעת של היועץ המשפטי שהסכם ניגוד העניינים שניסח מחייב את נתניהו. נתניהו ממשיך לפגוע באופן שיטתי במעמד של היועץ המשפטי ושל בית המשפט והוא לא הודיע עדיין שיקיים את ההסכם לניגוד עניינים שניסח היועץ המשפטי לממשלה כדי לעמוד בהבטחתו לבג"ץ.  

נתניהו לא הכתיר עצמו לקיסר ולא ניסה לשנות עדיין את הממשל בישראל לדיקטטורה בראשותו, אך בכתב ההגנה שנמסר בשמו לביהמ"ש העליון בהיותו כבר נאשם בפלילים, טענו סניגוריו שהוא "יחיד סגולה"

עדיף שנתניהו יבחר ללכת בעקבותיו הענקיים של ג'ורג' וושינגטון ויאפשר לעם לבחור את מנהיגיו הבאים. עדיף שנתניהו יסרב להיות אחד מתוך אלה שמתוכם הבחירה תיעשה, כפי שכתב וושינגטון בנאום הפרידה, ולא יתמודד בבחירות הקרובות בפעם הרביעית תוך פחות משנתיים.

שלוש פעמים נתניהו ניסה לקבל את אמון הציבור ונכשל, עד שהצליח להקים ממשלה מנופחת, יקרה וכושלת רק בעזרת עריקתם של גנץ ואשכנזי, טריקים ושטיקים. ממשלה שהחזיקה פחות משנה ועכשיו בחירות רביעיות.

נקוה שלא יבחר חלילה בדרכו של נפוליאון, שמינה עצמו לקונסול ראשון, דיקטטור, שכפה על הסנאט הצרפתי לבחור בו כקיסר וגרר את צרפת לתבוסות נוראיות שהסתיימו בכיבוש פריס על ידי מדינות הקואליציה והגלייתו לאי סיינט-הלנה.

כדאי ללמוד מניסיונם של האמריקאים והצרפתים ולחסוך מאיתנו מלחמות מיותרות, הרס וחורבן. עם ישראל סבל די ורוצה לחיות חופשי בארצו, זו מהות הציונות, להיות עם חופשי בארצנו. כאשר "יחיד הסגולה" שמחשיב עצמו מורם מעם, שדורש לעצמו פטור ממסים ומהחוק, מנהל את ענייני המדינה כנסיך של מקיאוולי, התקווה להיות עם חופשי בארצנו מתערערת, והתקווה של "יחיד הסגולה" להימלט מגזר דינו בבית המשפט בעזרת חוק צרפתי מתחזקת.

כדי להבין את הפוליטיקה של נתניהו צריך כנראה לקרוא את ספרו של ניקולו מקיאוולי, הנסיך.

רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור. מתמקד בעיקר בהשפעת הערוץ המדיני החשאי של קיסינג'ר ואיסמעאיל על המלחמה ובהתנהלות של שר הבטחון משה דיין במלחמה. פרסום קודם - תעלומת המפגש החשאי השלישי של קיסינג'ר ואיסמעאיל בספטמבר 1973, מערכות, גיליון נובמבר 2018: http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/5/114325.pdf