השכל שלנו, חייב תמיד סיבות מספקות, הוא רוצה להיות מסופק, להיאחז בסיפוק שהניח את דעתו… תוך כדי שאני כותבת אני רואה את הסיפוק מול המילה ספק. סיפוק רגעי תמיד ישאיר אותנו בספקות לגבי הסיפוק התמידי והנצחי.
האדם, השכל שלנו, רוצה להבין מה התכלית לכל דבר. נניח פגשתי מישהו/מישהי והוא התחיל תקשורת. עכשיו יש תקשורת.
אבל השכל, רוצה להבין מה התכלית של אותה תקשורת, רוצה תשובות.
אבל בשכל אין תשובות, על כל תשובה תהיה שאלה נוספת וכן הלאה, וכל תשובה יש לה את ההפך לה שהוא לא פחות נכון.
השכל מסרב להכיל או להבין שאין תשובה, הוא גם לא מסוגל לכך.
האמת, שאין בכלל תשובה ואין שאלה, יש מה שיש.
ברמה העניינית גשמית כמו שאני מגדירה את זה, אני משתמשת בשכל שכן חווה זמן וזיכרון, משתמשת בו עניינית, אם נכוותי פעם מאש לא אתקרב אליה יותר, אבל בלי סיפורים מיותרים, פשוט לא אתקרב ואמשיך.
חוץ מעניינים כאלו, יש לנו כן את החוש האינטואיטיבי שמי שצמוד לאמת לא יטעה בו לרוב ויפעל באותו רגע עניינית לכל נושא ומצב, לא יחפש תשובות או ישאל שאלות.
ואקשר את זה לעניין התקשורת שכתבתי בהתחלה, אדם/השכל, תמיד מצפה לקבל ממך משהו (גם אם לא במודע), אדם/השכל רוצה תמיד להשיג משהו, שיקרה משהו, אחרת אין מבחינתו טעם ולכן גם הוא האדם/השכל, כל כך תזזיתי.
אבל באמת, הטעם של האמת הוא בתקשורת שקורת עכשיו, בלי להלביש על זה תסריט.
כמו בעלי חיים שלא מתכננים תכניות, הם פשוט חיים כאן ועכשיו.
זה לא סותר שאפשר שיהיו תכניות והחלטות כמובן, אבל אין בזה יותר אחיזה.
~שיהיה המשך יום רגוע ונעים~
