מאז 7/10, המילה: "הביתה", הפכה להיות ייצוג השאיפות לשקט ונורמליות. השיר "הביתה" בביצוע ירדנה ארזי, אשר יצא לרדיו בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, מככב בקמפיין ובאירועים להשבת החטופות והחטופים.

השיר אשר נכתב כמחאה בשנת 1982, עורר כבר אז סערה ציבורית בקרב מי שתמכו בניצחון המוחלט ופנטזו על ארץ ישראל השלמה, גם במחיר בלתי נגמר של חיי אדם. מבחינתם, לא די בבית הישראלי אשר סומן בגבולות טריטוריה מוסכמת, והם רוצים עוד.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.

מאות אלפי תושבי רצועת עזה חוצים בימים אלה את ציר נצרים צפונה. למרות ההצהרות של ממשלת נתניהו על ניצחון מוחלט, מיטוט חמאס, השמדה ועידוד הגירה.

מדוע זה קרה? מדוע חמאס עדיין שולט בעזה? איך הוא פשוט מוחק בבת אחת את כל הישגיה הצבאיים של ישראל? כיצד זה דווקא אנשיו מכוונים את תנועת הפליטים, שולטים באספקת הסיוע ההומניטרי, מנהלים מו"מ על החטופים מול קטאר, מצרים, ארה"ב וישראל ומשקמים את כוחם הצבאי והשלטוני בעזה?

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

עד חזרת החטופים היום, ועוד לפני החטופים שצפויים לחזור בפעימות הקרובות, שלוש ועוד ארבע חטופות כבר שבו לביתן משבי החמאס. נרגשות, חיוורות, חלקן פצועות. הן נצפו על ידי העולם כולו צוחקות ובוכות בזרועות אימהותיהן אחרי מאות ימים של סבל, פחד ומצוקה.

בין הצופים באירוע המטלטל, שכמוהו לא היה כאן, יש בנות ובני נוער רבים שנחשפים למציאות העולה על כל תכנית ריאליטי או סטורי ברשתות החברתיות שראו אי פעם בחייהם הקצרים.

פרופסור יערה בר און, דקנית הפקולטה למדעי האדם והחברה, המכללה למינהל.