מדובר בקושי אמיתי עבור עיתונאים המסקרים נושאים רציניים: כיצד לתאר מצב הנמצא במחלוקת נרטיבית? זה נהיה מסובך מיום ליום ברחבי העולם, בתקופתנו התזזיתית, המאופיינת על ידי קיטוב חברתי, פוליטיקת הפרד ומשול וספין ללא גבולות.

קושי אמיתי לעיתונאים רציניים: כיצד לתאר מצב הנמצא במחלוקת נרטיבית? זה נהיה מסובך מיום ליום ברחבי העולם, בתקופתנו התזזיתית, המקוטבת, עם פוליטיקת ה"הפרד ומשול" והספינים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כאשר אין לרצות את כולם, האם לנסות לא לרצות אף אחד – או פשוט להחליט מי צודק? מה אם זה ייראה כאילו לקחת צד? תמיד חייבים להיות חסרי פניות? אחרי הכל, הגינות עלולה להיתפש גם כשוויון שווא. אדולף היטלר, וינסטון צ'רצ'יל, אין לי דעה בעניין.

בימים אלה, נראה שמישהו במקום כלשהו תמיד מוכן לירות בשליח – המון בטוויטר, ממשלה מאפיוזית, קהילה זועמת של גולים.

הסוגיה מתחילה בעניין פשוט כמו תארים. האם ולדימיר פוטין – כמו אילהם אלייב של אזרבייג'ן, בשאר אל-אסד הסורי ואינספור אחרים בהיסטוריה, מרוברט מוגאבה בזימבבואה ועד פידל קסטרו בקובה – אמור להיקרא דיקטטור או נשיא? המונח הקודם נראה אמיתי יותר, השני חסר פניות – אבל גם מעניק לעריצים את אותה לגיטימציה כמו לעמנואל מקרון.

מה לגבי רג'פ טאיפ ארדואן הטורקי, הנשיא הבערך-נבחר של מדינה שכולאת מנהיגי אופוזיציה ובפועל שולטת בעיתונות? האם פשוט צריך לקרוא לו "נשיא" – תוך סיכון להיראות כמו פתי? "מנהיג" אולי עדיף – אבל  מצד שני בימינו כל מנהל זוטר טוען בלינקדין שהוא מנהיג. ארדואן עשוי להיעלב, ואם העתונאי נמצא בטורקיה, הרי זה מסוכן. יש לי קולגה לשעבר שם הנמק בכלא באשמת "טרור".

במחזור החדשות הנוכחי, האם הערבות של ממשלת ארה"ב לכל הפיקדונות הבנקאיים בבנק עמק הסיליקון (ובאופן ריאלי במקומות אחרים) מהווה "חילוץ" (BAILOUT)? ממשל ביידן מתעקש שלא, אבל ההיגיון אומר במידה רבה שכן (חילצו את בעלי החשבונות, אך לא את הבנק עצמו).

האם פוטין – כמו אלייב של אזרבייג'ן, אסד הסורי ואינספור אחרים בהיסטוריה, ממוגאבה בזימבבואה ועד קסטרו בקובה – אמור להיקרא דיקטטור או נשיא? המונח השני חסר פניות – אך גם מעניק לעריצים לגיטימציה

האם יש לכנות את קוסובו "מדינה", למרות שהיא נפרדה מסרביה מבלי להשיג הכרה לא רק ממדינת האם אלא גם מחלק מהותי משאר העולם? ואם התשובה חיובית, מדוע זה לא חל על שאר בדלני העולם, מצפון סוריה ועד למקרה המוזר של טייוואן? מתי ההכרה מספיקה? זה בוודאי לא מצריך קונצנזוס, אחרת ישראל לא היתה מדינה (אולי זה קשור למעניקי ההכרה הספציפיים).

אשר לישראל, יש לציין שבמהלך השנים הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה אלוף העולם בהפקת כאבי ראש לקסיקוגרפיים לעיתונאים זרים מסכנים, שרצו רק להגיע הביתה בשלום ולשתות כוס בירה קרה.

האם צריך לקרוא למקבץ שיכונים חדשים במזרח ירושלים "שכונה יהודית", או התנחלות על שטח כבוש (כך מתעקשים הפלסטינים)? האם אירוע שבו נהרגו אזרחים היה רק התקפה, או שזה היה טרור? האם הקורבנות נהרגו או נרצחו (לפני כ-20 שנה קול ישראל עבר לשני, כדי להדגיש את הרוע שבפיגועי האינתיפאדה)? האם הגדה המערבית כבושה (כפי שמתעקשים הפלסטינים) או שנויה במחלוקת (מילה שנראה שהגדרתה מתאימה למצב)?

אם שניהם נכונים, במה אתה בוחר? לאן שפונים יש סובייקטיביות – בין אם בבחירת המילים או בשאלה איזה רקע נכלל, או בעצם ההחלטה להעניק כיסוי לאיזשהו נושא.

אשר לישראל, יש לציין שבמהלך השנים הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה אלוף העולם בהפקת כאבי ראש לקסיקוגרפיים לעיתונאים זרים מסכנים, שרצו רק להגיע הביתה בשלום ולשתות כוס בירה קרה

כשמחלוקת מגיעה לעצם העניין ולשורש השורשים, כאשר אי אפשר להסכים על השפה או אפילו על עובדות, כיצד אפשר לדווח על "האמת"? בעשרות השנים שבהן עסקתי בזה ב-Associated Press הקפדנו בדרך כלל לבחור את המילים שהיו הכי פחות טעונות, הכי מדויקות, הכי פחות ניתנות לערעור. לעתים רחוקות שימחנו את כל הצדדים, ולעתים קרובות לא שמחנו אף אחד מהצדדים. ככה זה במלחמה.

אבל נדיר שזה מחלחל פנימה כמו שקורה כעת בישראל. זה משקף עד כמה המצב רע במדינה. כאשר זה קורה באיזה מקום אומלל, זה מרמז בעצם שהחברה עתידה להתפרק.

איך, אם כך, לכנות את סדרת ההצעות של ממשלת נתניהו, שביסודן הענקת זכות לעצמה לבחור שופטים וגם לבטל את  החלטותיהם? התוכניות שבצנרת כוללות הגבלת זכות השביתה, וכן סיום יכולתה של מערכת המשפט להדיח ראש ממשלה סורר. הן גם יקלו על ביצוע שחיתויות – גם על ידי הממשלה הקיימת, המונהגת על ידי נאשם וכוללת מורשעים וחשודים כיד המלך.

למרות שהיא דמוקרטית בינתיים, לישראל אין חוקה. זכויות וחירויות האזרח אינן חצובות בסלע – הן רק מה שהכנסת העניקה ומערכת המשפט הייתה מחויבת לו. הפיקוח השיפוטי היה הערב האמיתי; בלעדיו, פרלמנט שנבחר על ידי גחמותיו של הציבור יוכל לעשות הכל. חוק מכת בכורות לערבים? אין בעיה. בלי בג"ץ ובלי בצלם, הרי "העם אמר את דברו".

זה מצב חריג שבו חשוב לא רק איך התקשורת הזרה מתייחסת לזה – אלא בעיקר מה אומרת התקשורת הישראלית. והיא מתקשה, בבירור: חלקה מקבלת את קשקוש ה"רפורמה"; יש מי שעבר ל"מהפכה משפטית". יש עוד וריאציות.

זה מצב חריג שבו חשוב לא רק איך התקשורת הזרה מתייחסת לזה – אלא בעיקר מה אומרת התקשורת הישראלית. והיא מתקשה, בבירור: חלקה מקבלת את קשקוש ה"רפורמה"; יש מי שעבר ל"מהפכה משפטית". יש עוד וריאציות

אם הייתי עדיין ב-AP הייתי לוקח חלק בדיונים כאלה והייתי אומר כך: אם החוקים המוצעים יאומצו, הממשלה תוכל לבטל את עצם הרעיון של בחירות עתידיות. היא תוכל לשנות את המערכת בכל צורה שתרצה להבטיח את ניצחונה העתידי, כולל על ידי שלילת ההצבעה לכל קבוצה שהיא בחרה (כמו חמישית מהאזרחים שהם ערביי ישראל). היא תוכל בהחלט לכלוא את יריביה באשמות שווא ותירוצים מגוחכים. כתבת מאמר לעומתי בזמן ישראל? בוגד! על בגידה יש רק עונש אחד.

הממשלה מציגה זאת כידוע כ"רפורמה משפטית", כי "רפורמה" נשמע פרוגרסיבי והגיוני. הרי רבים יסכימו, בעצלנות אינלקטואלית, שיש צורך ברפורמות. אכן, רוב המוסדות בעולם זקוקים לרפורמה במידה מסוימת ובדרך כלשהי – כולל מערכת המשפט בישראל, שבהחלט צריכה יותר שופטים וערכה לערעורים כדי לטפל בעיכובים ובעינויי הדין. כאשר הם נדרשים לסוגיה, אין להכחיש שעברייני הימין משדרים בקיאות לא קטנה.

המפתח, עם זאת, הוא השימוש במילה "משפטי". המונח מתייחס לכאורה להליכים מורכבים ומשעממים, שלרוב הקהל אין סבלנות בשבילם, ולא מבינם לעומק. זה נועד להרדים את הקהל (אלא אם כן הוא שייך לכת  הגלובלית נגד האליטות – במקרה זה הוא נקרא לדגל).

למה דומה הדבר? להצגת הריגה בחנק כ"רפורמת חמצן".

אני בטוח שכל ארגון תקשורת שבוחן את המצב ללא פניות יגיע למסקנה שמה שקורה זה "הפיכה משטרית אוטוריטרית". הצלחה של ה"משטר" הנוכחי – שכן הוא חורג ממה שסתם "ממשלה" עושה בדרך כלל – תיצור פייק-דמוקרטיה סמכותנית לא שונה מאלו בטורקיה או הונגריה. תהיה סכנה ממשית של שימוש בסמכויות בלתי מבוקרות כדי לנוע לכיוון המודל של פוטין ברוסיה – דיקטטורה לכל דבר. אולי עיתונאים צריכים פשוט לומר זאת, גם אם טלי גוטליב תצרח ותכעס.

השאלה הגדולה יותר היא האם עיתונאים צריכים באופן כללי לברור במילים כדי לא להרגיז – או לקרוא לפרחח בשמו. זו שאלה לא קלה, כי חשוב לא לבלבל בין דיווחים חדשותיים ומאמרי דעה. זה עקרון חשוב בעיתונות, והוא אמור לשמור על אמינות חוצת-מחנות.

אני בטוח שכל ארגון תקשורת שבוחן את המצב ללא פניות יסיק שמדובר ב"הפיכה משטרית אוטוריטרית". השאלה אם עיתונאים צריכים לברור מילים כדי לא להרגיז – או לקרוא לפרחח בשמו

אבל הציווי הזה לא חייב להוות עצלנות אינטלקטואלית ופחדנות עיתונאית. הוא בטח לא חייב לשרת מזימות מרושעות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

שלוש שנים לא יצאו מסעות הנוער לפולין. תחילה הקורונה היא זו שעצרה את הנסיעות, אבל בהמשך המסעות הופסקו בהוראת הפוליטיקאים מישראל ומפולין כאחד, בעקבות עליית היחסים בין המדינות על שרטון.

שלוש שנים לא יצאו מסעות הנוער לפולין. תחילה הקורונה היא זו שעצרה את הנסיעות, אבל בהמשך המסעות הופסקו בהוראת הפוליטיקאים מישראל ומפולין כאחד, לנוכח עליית יחסים המדינות על שרטון

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כיום, עיקרו של עניין חידוש המסעות הוא "הפיל שבחדר" שנושאו "למי שייכת השואה", והדאגה העמוקה שלי ושל חוקרים נוספים, כיהודים, ציונים וישראלים – על כך שמדינת ישראל הולכת ומאבדת את אחד היסודות העיקריים שלה, שהיו עד כה בבחינת מובן מאליו – הנרטיב היהודי של השואה. נרטיב שבנימין נתניהו מוותר עליו בניסיון להכיל את הנרטיב הפולני שלה.

*  *  *

אתחיל מהסוף: כמי שמכיר את פולין בעורקיה ונימיה, אהיה הראשון שיעמוד בראש טור המברכים על חידוש המסעות לפולין.

המסע לפולין הוא אבן דרך חשובה ומשמעותית מאין כמוה במיצוב ועיצוב זהותו של התלמיד הישראלי והיהודי. מה שרואים משם לא רואים מכאן ואין תחליפים למסע פולין שרואים בעיניים ומרגישים ברגליים.

נקודת השבר ביחסי המדינות והפסקת המסעות בשנים האחרונות – הייתה יכולה להיות תהיה הזדמנות לחישוב מסלול מחדש בנוגע לשאלות כמו: מתי לעשות את המסע לפולין ומה תהיה תכנית הלימודים בו. אבל במקום לעשות זאת אנו עומדים בפני שוקת שבורה ותקלה, העלולה לעלות במחיר גבוה אף יותר מזה שעלתה לנו התקופה בה לא יצאו תלמידים לאותם מסעות.

עם הקמתה של ממשלת פולין החדשה, אחד הנושאים שעלו על הפרק ויושמו בהליכים מידיים היה יצירת נרטיב חדש (או חידוש הנרטיב הישן) בעניין מיהו קרבן השואה.

עם הקמתה של ממשלת פולין החדשה, אחד הנושאים שעלו על הפרק ויושמו בהליכים מידיים היה יצירת נרטיב חדש (או חידוש הנרטיב הישן) בעניין מיהו קרבן השואה

כתוצאה מפעילות זו הוקמו מוזיאונים חדשים בפולין, נכתבו מחקרים ומאמרים בכל הערוצים הקיימים, הן באקדמיה והן בתקשורת הדיגיטלית הזמינה, התקבלו חוקים שונים המבססים את הנרטיב הפולני החדש (שני החוקים המפורסמים שנקראו בישראל "החוק הפולני") וכן התייחסות רבת משקל לעניין מסעות הנוער הישראליים.

משנת 2015, עם עלייתה של מפלגת PIS לשלטון לאחר טלטלות רבות בפוליטיקה הפולנית, החל הממשל הפולני לפעול לריענון הנרטיב הפולני, תוך כתיבה מחדש של תכנים בעלי משמעות.

מיד עם הקמת הממשלה החדשה, החלה פולין בפעילות אינטנסיבית של הצבת יעדים להכנת תכנים לשיפור מעמדה של האומה הפולנית בנוגע להתנהלותה במלחמת העולם השנייה.

אחד הנושאים החמים בנרטיב הפולני החדש הוא הטענה כי פולנים רבים הצילו יהודים. אולם מחקרים רבים מבוססים טוענים אחרת לגמרי. מחקרים של פרופסורים מהשורה הראשונה מגלים כי מאות אלפי יהודים נרצחו או הוסגרו בידי פולנים הרבה לפני שנתקלו בגרמני שאיים על חייהם.

אחד הנושאים החמים בנרטיב הפולני החדש הוא הטענה כי פולנים רבים הצילו יהודים. אך מחקרים מבוססים רבים טוענים אחרת: מאות אלפי יהודים נרצחו או הוסגרו בידי פולנים לפני שנתקלו בגרמני שאיים על חייהם

מחקרים אלו, מאוחר יותר, זכו להיכלל בתוך אותו "החוק הפולני" הידוע, שאסר להאשים את הפולנים בהשמדת העם היהודי או להעליבם בעניין זה.

הפולנים אומרים שהם לא יבואו לועידה בגלל הצהרות כץ אלא אם יקבלו "הבהרות". הפארסה הזו החלה ביולי 2018 עם ההצהרה של ראשי הממשלות בפולין ובישראל על השואה בשל החוק הפולני. מהבית היהודי ועד מרצ גינו. רהמ נתניהו היה צריך לבחור בין עימות לחרפה מול הפולנים. הוא בחר בחרפה ויקבל גם עימות. pic.twitter.com/HjEWIEw2pH

— נדב איל Nadav Eyal (@Nadav_Eyal) February 18, 2019

עם ההחלטה בפולין להעצים את גבורתם של פולנים שהצילו יהודים, אירעו בפולין מספר אירועים שגרמו לשינוי הנרטיב, ואיתם הדרישה כי גם על בני הנוער ללמוד על ההיסטוריה הפולנית ובכללה על הגיבורים הפולנים החדשים.

בשנת 2016 נחנך מוזיאון חדש בפולין בעיירה מרקובה שבדרום מזרח פולין.

המוזיאון מציג את "הגיבורים האמיתיים" ובכללם גם פולנים שלא זכו להכרה כחסידי אומות עולם על ידי יד ושם. כשהדיון בין ישראל לפולין עבר לשיח ברשתות החברתיות, נאמר בתקשורת על ידי הפולנים במפורש כי תלמידי ישראל צריכים ללמוד על הפולנים שהצילו יהודים.

במבט לאחור, במשך שנים של קיום המסעות לפולין, מוקדשת תכנית לימודים מאוד מדויקת לעניין חסידי אומות עולם, אולם לא הכל היה לשביעות רצונם של הפולנים. הרי המספרים מדברים בעד עצמם.

עם ההחלטה בפולין להעצים את גבורת הפולנים שהצילו יהודים, אירעו בפולין אירועים שגרמו לשינוי הנרטיב, ואיתם הדרישה שבני נוער ילמדו על ההיסטוריה הפולנית ובכללה על הגיבורים הפולנים החדשים

אם ננסה לבחון את טענת הפולנים לעניין זה, הרי שראשית, יד ושם מכיר רק ב-7,232 חסידי אומות עולם פולנים (בחישוב סטטיסטי, מדובר בקומץ למרות שמדובר בקבוצת המוצא הגדולה ביותר ביחס לשאר המדינות).

הפולנים, לעומת זאת, טוענים כי ישנם יותר מ-40,000 חסידי אומות עולם שחלקם לא הוכרו על ידי יד ושם, חלקם מתו עם השנים ולא הספיקו לספר על כך, או כאלה ששילמו בחייהם ולא זכו להכרה.

המספרים המופרכים של חסידי אומות עולם שלא הוכרו חוזרים חדשות לבקרים בפולין, במיוחד בתקופה האחרונה, הן במוזיאון משפחת אולמה במרקובה והן במוזיאונים אחרים. למעשה, דרישת הפולנים כתנאי לחידוש המסעות הייתה ללמוד מחדש את מספרם הגדול באופן מופרך של חסידי אומות עולם פולנים.

אלו המצויים בעמדת הפולנים לשינוי תכנית הלימודים במסע, יודעים לציין כי אחת הדרישות של הפולנים היא ביקור חובה במוזיאון במרקובה. הם מבינים שהביקור יעניק הכרה ברורה יותר לפולנים שהצילו יהודים ובמיוחד כאלה שלא הוכרו על ידי יד ושם.

אם המסעות יחודשו, הרי שתלמידי ישראל ייחשפו לתכנים שיש בהם מחלוקת על עניין חסידי אומות עולם ובמיוחד בעניין אלו שלא הוכרו ע"י יד ושם. יש כאן חשיפה בעייתית של תלמידי ישראל לנרטיב היסטורי השנוי במחלוקת בין המדינות וכן כרסום במעמדו של יד ושם והחוק להכרה בחסידי אומות העולם.

אם המסעות יחודשו, תלמידי ישראל ייחשפו לתכנים שנויים במחלוקת ולנרטיב היסטורי בעייתי על חסידי אומות העולם. כמו כן מדובר בכרסום במעמד יד ושם ובחוק להכרה בחסידי אומות העולם

לצד עניין חסידי אומות העולם, במשך שנים של קיום מסעות הנוער לפולין, חלק לא מבוטל של בתי הספר הישראלים הקדישו לפחות יום אחד במהלך המסע למפגשי נוער בין נוער פולני לנוער ישראלי.

למפגשים אלה היבטים רבים לחיוב ולשלילה ויש לקיים עליהם דיון מעמיק יותר מאשר לשלב באורך אקראי מפגשים מזדמנים עם תלמידים פולנים.

ראשית, מפגשים אלה אינם מפגשים דו-סטריים. המפגשים נעשים רק בפולין ולא בישראל. לא ברור מה התועלת במפגשים אלה ומהו הערך המוסף שלהם.
שנית, במפגשים אלה, הורי התלמידים לא נשאלים מראש האם הם מוכנים למפגשי נוער בין ישראלים לפולנים.

לא זו בלבד, אלא שכפי שכבר טענתי קודם, חלקם הלא מבוטל של ההורים הם דור שני או שלישי לניצולי שואה ויש לוודא קודם כי ישנה הסכמה של ההורים למפגשים אלה בגלל הרגישות בקרב ניצולי שואה במפגשים עם פולנים.

שלישית, ברור שישנו עניין במפגשי נוער ישראלים עם נוער ממדינות אחרות, אולם מפגשים עם נוער פולני במהלך המסע לפולין עלול להתפרש כהטעיית ההורים המשלמים ממיטב כספם על המסע.

אילו המסע היה במימון המדינות או קרנות, הרי שיש מקום לשקול מפגשי נוער ואז יש לשאול מדוע להפגש דוקא עם נוער פולני ולא נוער מסקנדינביה או איטליה.

בפועל, ישנו ניצול ציני של "המסע לפולין" שחלק ממהותו הוא עיצוב דמותו של התלמיד הישראלי, והפיכתו למפגשי עם תלמידים ממדינה שנמצאת בממשקי חיכוך עם מדינת ישראל בוויכוח על נרטיב השואה.

חלקם הלא מבוטל של ההורים הם דור שני או שלישי לניצולי שואה ויש לוודא קודם כי ישנה הסכמה של ההורים למפגשים אלה בין נוער ישראלי לפולני, בגלל הרגישות בקרב ניצולי שואה במפגשים עם פולנים

לעניות דעתי, אם ממשלת פולין מעוניינת במפגשי נוער אלה, מוטב שתכניס את ידה לכיסה ותממן מסעות נפרדים למפגשי נוער ישראלי-פולני, לרבות קיומם בישראל, ולא בעיצומו של מסע חשוב ובעל משמעות הבונה את זהותו של התלמיד הישראלי.

*  *  *

מיד עם כינונה של הממשלה החדשה בישראל החלו גישושים דיפלומטיים לחידוש המסעות. האווירה בפולין אימצה את דרכו של בנימין נתניהו להכלת הסכסוך ולניסיון לגשר על הפערים בתמורה לקידום האינטרסים הפוליטיים של ישראל בעולם. אלא שגישור לעיתים מתפרש כחולשה, ולכן מיד ניתן בפולין האור הירוק להתחיל בשיחות עם גורמים שונים.

מיד עם הינתן האות, פקידים ישראלים מדרגים שונים החלו להגיע לפולין, לרבות השגריר הישראלי ופקידים נוספים שמכירים את מהות הסכסוך, כשההוראה מישראל הייתה לפתוח את השערים מחדש ולא משנה מה.

עד מהרה התברר כי הפולנים אינם מתכוונים לוותר על אף סעיף בדרישתם. במפגשים הבהירו הפולנים בצורה מאוד ברורה כי הם מצפים לשינוי בתפיסה וזאת בהמשך לאותו הסכם שנוי במחלוקת שנחתם וירטואלית בין נתניהו למטיאוש מורבייצקי, מקבילו הפולני.

ההסכם, אגב, נחתם ביולי 2021 בסוד ולאחר כך נתקל, כאמור, בהתנגדות חריפה מצד יד ושם וגדולי ההיסטוריונים ומומחי השואה היהודיים בעולם בטענה שהוא מפר את האיזון של הנרטיב היהודי ואף משרת את האינטרס הפולני לפיו פולין לא נתנה יד להשמדת יהודים אלא אף ניסתה להצילם.

מיד עם כינון הממשלה החדשה בישראל החלו גישושים דיפלומטיים לחידוש המסעות. האווירה בפולין אימצה את דרך נתניהו להכלת הסכסוך ולניסיון לגשר על הפערים תמורת קידום האינטרסים הפוליטיים

כדי לרכך את ההתנגדות הציבורית בישראל, ארגנו הפולנים רכבת אווירית של עיתונאים ומובילי דעה כדי להציג בפניהם את "פולין האחרת" והידידותית לישראל וזאת כדי לסלול את דעת הקהל לקבל כל סוג של הסכם.

אותם עיתונאים חזרו והשתמשו בכל הזדמנות במוטיב "לקראת החזרה למסעות הנוער לפולין". תוך ימים ספורים דעת הקהל בישראל כבר הייתה בשלה לקבל את הידיעות החדשות על חידוש המסעות.

למעשה, עם תחילת השיח בעניין חידוש המסעות ובמיוחד לאחר המשבר שנוצר בין מנהיגי המדינות משני הצדדים, חודד היטב הפער בין המדינות, כשנקודת המחלוקת התרכזה בשתי נקודות עיקריות: האבטחה ודרישת הפולנים לריענון התוכן במסעות תוך דגש על שלושה נושאים עיקריים:

1. קיום מפגשי נוער ישראלים-פולנים.
2. העצמת עניין חסידי אומות העולם (לרבות אלו שלא הוכרו).
3. העמקת החשיפה לטענה כי גם פולין הייתה קרבן השואה.

מביני עניין במסעות הנוער לפולין יודעים לספר כי כבר שנים אין בעיית אבטחה בפולין ולכאורה מדובר בכותרת ריקה מתוכן. הן בגלל שהאבטחה היא ברובה פולנית וגם בגלל רמת האיומים על המסעות. אולם עולה שהפולנים ניצלו טענה זו לטעון כי אין צורך לאבטח במקומות שאין בהם איומים וכי תלמידים ישראלים הרואים נושא נשק, מפתחים דעות קדומות כאילו הם מאויימים בסביבה פולנית.

כדי לרכך את ההתנגדות הציבורית בישראל, ארגנו הפולנים רכבת אווירית של עיתונאים ומובילי דעה כדי להציג בפניהם את "פולין האחרת" והידידותית לישראל וזאת כדי לסלול את דעת הקהל לקבל כל סוג של הסכם

עניין דרישת הפולנים לשינוי תכנית הלימודים במסע, בתקופתו של יאיר לפיד כראש ממשלה נתקלה בסירוב מוחלט, אולם עם כינון ממשלת נתניהו החדשה, עניין זה לא זכה בארץ התייחסות כלשהי. זאת למרות הדרישה החוזרת של הפולנים שמדובר בסלע מחלוקת משמעותי מבחינתם.

מהבנת הנקרא בפולין, ניתן לנתח זאת כך שלפולנים היה חשוב לעמוד על נושא התוכן יותר מנושא האבטחה. מכיוון שהיה ברור לפולנים כי בישראל לא יסכימו לדון או להתפשר בענייני אבטחה "כי לא מתעסקים עם הישראלים בעניינים אלה", הסברה הייתה כי הם יסכימו לוותר על התוכן תמורת האבטחה. ואכן לכאורה, כך היה.

בדיון בכנסת שהתקיים ב-24 בינואר 2023 בוועדת החינוך בעניין לימודי השואה בבית הספר והמסעות לפולין, נסקרו נושאים אלו בהשתתפות נציגי משרד החינוך ואני מביא ציטוטים מדיון זה.

אריה מור, סמנכ"ל בכיר במשרד החינוך:

"באנו אופטימיים, ולאחר שחזרנו לארץ סגן שר החוץ הפולני החזיר אותנו כמעט לנקודת ההתחלה. אז קיימנו ישיבה בזום, ובזום הוא אמר שאנחנו יכולים לחזור מחר בבוקר אבל סוגיית החימוש בעינה עומדת, היא בעייתית ומבחינת התכנים זה בסדר".

ראוי לציין כי אף אחד לא אומר מה בדיוק בסדר. מה סוכם? מה ילמד ומה לא ילמד במסעות אלו? אילו סעיפים נכנסו לתכנית הלימודים ואילו הסכמים נעשו עם הפולנים?

עניין דרישת הפולנים לשינוי תכנית הלימודים במסע נתקלה בתקופת לפיד כראש ממשלה בסירוב מוחלט, אולם עם כינון ממשלת נתניהו החדשה, עניין זה לא זכה בארץ התייחסות כלשהי

בשבועות האחרונים יצאו מספר הודעות לתקשורת שמהותן חידוש מסעות הנוער ובראשן יציאת שר החינוך ומנכ"ל המשרד ביום השואה למצעד החיים בהשתתפות מאות תלמידים מרחבי הארץ. נסיעה שתסמל את חידוש המסעות וחימום היחסים עם ממשלת פולין.

התקשורת בישראל, שהביאה את הידיעות בעניין חידוש המסעות, ציטטה את ההודעה המשותפת של ראש הממשלה נתניהו ושר החינוך יואב קיש כי הצדדים הגיעו להסכמות בעניין חידוש המסעות. לא זו בלבד שלא ידוע עד לרגע זה מהו ההסכם, אלא שהפולנים אף יצאו בהצהרה נגדית, שטענה כי ישנו עיסוק בחשיבות חידוש המסעות אולם לא סוכם דבר עד כה. למי להאמין?

מהצד האחד, ממשלת פולין – שאני נוטה להאמין בעמדותיה ובישירותה כי היא מעוניינת לשנות את הנרטיב הפולני ולקדם אותו בצורה ראויה וזאת בהתאם לאינטרסים של ממשלת פולין.

מהצד השני, אני רואה את חידוש המסעות מהצד הישראלי כריצת אמוק לחזור למסעות אלה, אולם האם יש לעשות זאת בכל מחיר?

המסע לפולין הוא אחד מאבני הדרך התורמים למיצוב ועיצוב דמותו של התלמיד הישראלי והיהודי ובודדים אלו שטוענים שניתן לוותר על מסעות אלה.

לצד חשיבות המסע, כשאבני הדרך בקונפליקט בין ישראל לפולין מעיבים על היחסים בין המדינות, אנו נמצאים בשלב שבו ישנה אסכולה הטוענת כי יש לקיים את המסעות בכל מחיר תוך ויתור על נרטיבים עליהם מבוססת ההיסטוריה של מדינת ישראל ועם ישראל. על פי אסכולה זו, לא נורא אם ישנו מעט מתכנית הלימודים בטענה כי "הנייר סובל הכל", ובתמורה לקידום אינטרסים ישראלים ברחבי העולם.

אלא שוויתורים אלה לא רק שמתפרשים כחולשה ולא ברור מה טיבם ותרומתם לפוליטיקה והדיפלומטיה הישראלית, אלא שאין לאפשר להם לקרות על גבם של תלמידי ישראל ועל דור העתיד של המדינה.

ויתורים על הנרטיב הישראלי לא רק מתפרשים כחולשה ולא ברור מה טיבם ותרומתם לפוליטיקה והדיפלומטיה הישראלית, אלא שאין לאפשר להם לקרות על גב תלמידי ישראל ודור העתיד של המדינה

לעניות דעתי, באין מידע ברור מהו ההסכם עליו דווח בתקשורת בישראל וללא הסכמות כי לא יהיה כל שינוי בתכנית הלימודים, הרי שלא ברור מדוע יש לרוץ לעבר התהום שעלולה לפגוע באחד הנכסים החשובים של מדינת ישראל והעם היהודי, ותהיה התמורה אשר תהיה.

בני נוער במחנות ההשמדה, צילום: מאיר בולקה

מאיר בולקה חוקר ומגלה בשנים האחרונות את מזרח אירופה ובמיוחד את פולין. כבר 10 שנים על הקו בין פולין לישראל ועדיין לא גילה אפילו 10% מהסיפורים של יהדות אירופה לפני השואה ולאחריה. הופך כל אבן, מאתר כל פיסת מידע ומנסה להוציא את האמת לאור, גם אם היא כואבת. במסגרת עיסוקו פועל לשימור המורשת היהודית ועוסק בשימור אתרי מורשת יהודיים. לעיתים גם נאבק באנטישמיות, בעיקר זו הדיגיטלית.