זמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: ב-1990, ג'יין פונדה הייתה מעדיפה לשכוח את הריקוד הפאלי עם התותח הצפון־וייטנאמי, אך את מה שעשתה אין להשיב - והמראה המטריד נצרב בתודעה האמריקאית
שלוש מאות ימים מאז התהפכה מציאות חיינו, סדרי העדיפויות שלנו השתנו. נושאי השיחה בחברותה שמצטמקים והולכים, ותחושת חוסר האונים.
לא, אנחנו לא גאים לומר שהגענו לאחד מרגעי השפל בחיינו כאן – שפל ערכי, מוסרי, מחשבתי. אנחנו נותנים לחבורה של אנשים ריקים, בניצוחו של אדם רדוף חרדה ופחדן – להוביל אותנו מתהום לתהום.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
באחת הרשומות הקודמות שלי עסקתי בהטיה האדירה שיש בישראל למען ציבור המתנחלים, ציבור שמונה, כדאי להזכיר, כ-5 אחוז מאוכלוסיית המדינה. מספר אדיר של שרים מתנחלים, מספר גדול של שופטי עליון, מנכ"לים, בכירים בארגונים במשק ואפילו בצבא (בכל המקרים גדול בהרבה ממספרם באוכלוסייה). זוהי סוגיה בעייתית, אבל היא לא הסוגיה הבעייתית ביותר. הבעיה הקשה ביותר היא שההתנחלויות הן נטל אדיר על מדינת ישראל ב-4 היבטים לפחות:
הביטחוני, הכלכלי, המוסרי והמדיני.
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם