פרויקט "ממספרים לשמות" משתמש בבינה מלאכותית כדי לזהות מצולמים אלמונים בתמונות שצולמו לפני, במהלך או אחרי השואה ● בריאיון לזמן ישראל, מייסד הפרויקט דניאל פאט מספר כי בעזרתו הצליחו לזהות מאות מצולמים בתמונות שאחרת היו נשכחות מהעולם ● "יש מיליוני פנים שעוד לא עברו אנליזה"
לפני זמן לא רב כתבתי בדף הפייסבוק שלי את הפוסט הבא:
זמן מה לפני מותו אמר גתה את הדברים הבאים לחברו הטוב אז, פיטר אקרמן: "אין לי אפילו מילה אחת רעה להגיד על האופן בו התנהלו חיי, אבל כדי שלא אעשה שקר בנפשי, אצטרך להודות שכמעט לא היה בחיים שלי דבר פרט לעול וסבל. מתוך שבעים וחמש שנות קיומי לא נראה לי שזכיתי ליותר מארבעה שבועות של אושר אמיתי. החיים דומים בעיניי לאבן ענקית המידרדרת במדרון ההר וצריך לעשות, ללא הרף, מאמץ כביר כדי לא לתת לה להגיע אל תחתיתו".
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
רגעים נדירים, מרוממי נפש וגם טרגיים מזמנים לנו תחושות קולקטיביות של היותנו חלק מרקמה אנושית אחת. וכך מעבר למחלוקות המרות, לקרעים, לשסעים ולפילוגים, דומה שתמונות קיצון מהמלחמה הנוכחית ייצרבו לתמיד בזיכרון, ובפרספקטיבה היסטורית ייכנסו לפנתיאון כייחודיותן.
בקוטב האחד, המרגש והמלהיב: תמונת הניצחון של השבוע שעבר: ארבע התצפיתניות שנחטפו על סף שובן הביתה. הן ניצבו זקופות, חייכניות והתוו סימן של ניצחון על רקע פסטיבל חמאס בכיכר פלסטין בעזה.
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בשבת השבעה באוקטובר טבחו את הילדה שלי, בת 23, הכי יפה והכי טובה, יחד עם בן הזוג שלה, הכי טוב והכי אוהב. החיים שלנו הם משהו אחר עכשו. לפעמים חרא לפעמים עצב, לפעמים בלי נשימה, לפעמים עם דמעה שלא נראת, לפעמים אשמה, לפעמים עם חיוך בלי נשמה, כי את הנשמה הטובה שלנו חמסו המפלצות עם הסרט הירוק. אם היה לי אקדח ברשיון במגירה אולי הייתי יוצא מהממ"ד ואולי לא. טוב שאין לי אקדח בבית כי זה משחרר אותך לפחות ממחשבות הסרק…
הימים האלה הם ימים של מחשבה.. ימים של חורבן בית, ימים של תקווה שמתעקשת לחדור דרך החלון, החלון ללא וילון שמכסה את פצעי הצלקות שלנו, ואנחנו חשופים לשמש, לירח, לכל מה שמביא איתו הטבע לכל מה שמביאים איתם החיים האלה- החיים האלה שיש בהם הכל ואין בהם כלום. תלוי מתי ואיך אתה מתעורר…
אבל יש לנו ארבעה נכדים… ואני מסתכל עליהם בהערצה באהבה ובדאגה שאין לה סוף . ודאגה זאת לא תוכנית עבודה.. אנחנו כולנו … אלה שנושאים עימם את השכול ואלה שחושבים שהחיים הם חרא ואלה שחושבים שהתקווה מתה אחרונה… כולנו יחד צריכים להתעורר מהאפר… לתוך יום חדש של צמיחה.. עוד מעט ט"ו בשבט.. זה הזמן
שמעון אלקבץ, כפר עזה