למתבונן מבחוץ במאבק המתחולל עכשיו על דמותה של מדינת ישראל תבלוט עובדה מתמיהה – שני הצדדים נלחמים עבור אותו אידיאל – הדמוקרטיה.

שני הצדדים אוחזים בסמל וטוענים שהם מחזיקים בפרשנות האמיתית שלו. והצעדים שהם מציעים לעשות או להימנע מהם הם מימוש המהות של הרעיון הדמוקרטי.

למתבונן מבחוץ במאבק המתחולל על דמותה של ישראל תבלוט עובדה מתמיהה – שני הצדדים נלחמים עבור אותו אידיאל – הדמוקרטיה, וטוענים שהם מחזיקים בפרשנות האמיתית של הסמל

המילים שנשפכו על כך משני הצדדים יכולות למלא ספריה, אבל דווקא הררי המילים האלו מסתירים פעמים רבות את מה שאכן לא היה כאן, מצד אחד, ואף אחד ממובילי החקיקה החדשה לא מבטיחים ולא מעוניינים ליישם.

דמוקרטיה מהותית, כלומר יכולת של כלל האזרחים להיות מעורבים באמת בעיצוב המקום בו הם חיים, בהחלטות – אף אחד לא מבטיח ויותר מכך, אף אחד לא מדמיין.

הדמוקרטיה שלנו אינה נתפסת כזכות לקחת חלק ואחריות, אלא כזירת התגוששות של שחקנים, הנצפית בטלוויזיה. זירה בה הכללים משתנים מפעם לפעם בהתאם לכוח השליט. אבל מאופיינת בשליטה של ההון ובעלי הכוח, והמשחק הוא ביניהם. מעט מאוד ציפייה לערכים קונקרטיים שיקודמו עבור האזרחים וחיי היום יום שלהם, והרבה יותר ציפייה שיאבקו על סמלים, כי הרי ממילא מדובר בזירת היאבקות טלוויזיונית.

וכעת אנחנו נלחמים על הפירורים שהיו לנו עד נובמבר 22. וזה לא מספיק.

המאבק על חלופה צריך להצית את הדמיון. לא כמה פירורי הגנה משפטית ממערכת דמוקרטית, שההון הגדול מעורב ומנהל אותה. אם על ידי מעורבות ישירה במפלגות, ואם בעקיפין על ידי גופי תקשורת מרכזיים או פעולות לובי אגרסיביות.

הדמוקרטיה שלנו אינה נתפסת כזכות לקחת חלק ואחריות, אלא כזירת התגוששות של שחקנים, הנצפית בטלוויזיה. זירה בה הכללים משתנים בהתאם לכוח השליט אך מאופיינת בשליטת ההון ובעלי הכוח

האופוזיציה, הנאבקת היום נגד ריסוק ההגנה שמערכת המשפט יכולה לספק לאזרח, לקחה חלק פעיל בהנעת התהליך הזה. המפלגות המרכיבות אותה הניעו בעשורים האחרונים את הפיכת הפוליטיקה המפלגתית למערכת הנשלטת על ידי בעלי הון. אלה מקימים וממנפים מפלגות, שאינן מקיימות בתוכן שום מערכת דמוקרטית, אפילו לא למראית עין.

ככל שהצעדים הנעשים היום הם הרסניים ומאיימים על זכויות האדם, הם מאיימים על זכויות כפי שהתרגלנו לקבל אותן תחת הסדר הניאו ליברלי.

סט מוגבל של זכויות ליברליות הובטח לקבוצת הרוב. וגם הוא היה על תנאי, כל זמן שלא התנגש עם האינטרסים של ההון. בכל חלקי החברה אזרחים היו חשדנים, וחשו שהמערכת לא באמת עובדת עבורם.

הפערים האלו נחשפו בסדקים רבים של הבעת חוסר אמון במערכת. לא רק במערכת המשפט, אלא בכל המערכת הנבחרת ומוסדותיה.

הדרג הנבחר ואנשי המקצוע במשרדי הממשלה ובעיריות – פחות ופחות נתפסים כשליחי ציבור, כאלו שתפקידם לדאוג לכלל האזרחים ופועלים כשלוחיו, ויותר ויותר בעלי אינטרס משל עצמם שאותו הם מקדמים. חשוב להדגיש שתורמים לכך עשורים של אידאולוגיה והטפה כנגד המדינה ופעולותיה גם מצד אלו שנזעקים כעת להגן על זכויות בית המשפט.

סט מוגבל של זכויות ליברליות הובטח לקבוצת הרוב. וגם הוא היה על תנאי, כל זמן שלא התנגש עם האינטרסים של ההון. בכל חלקי החברה אזרחים היו חשדנים, וחשו שהמערכת לא באמת עובדת עבורם

אנחנו נאבקים עכשיו בכל הכוחות שלנו כדי לשמר את המשטר הפגום הזה, וקושרים לו כתרים ותארים. זאת משום שלמרות כל הביקורת, הוא יצר הגנה על האזרח מפני שרירות שלטונית, לעיתים, ואכן איזן במעט את כוחו של השלטון. אז אנחנו מוכנים להסתפק ברע במיעוטו, כשמאיימים עלינו עם רוע גדול ואכזרי.

אבל מאבק שכל שאיפתו היא שימור משטר קלוקל אחד משום שהוא פחות רע מהחלופה, הוא מאבק דל. הוא מאבק בלי חזון שיצית בו אש. מאבק שבנוי על פחד מהחלופה ואינו משרטט קו אופק חלופי לשאוף אליו, הוא מאבק חרד ומבוהל.

אנחנו צריכים שתיהיה לנו תמונה חיה של חלופה דמוקרטית חיונית ואופטימית. של דמוקרטיה שהיא הרבה יותר מלהיבה מהדמוקרטיה התאגידית אליה התרגלנו.

אנחנו זקוקים נואשות לחוויה של דמוקרטיה השתתפותית בכל רמות חיינו, מוועד הבית, בית הספר, השכונה, מקום העבודה, העיר ובענייני המדינה.

אנו זקוקים לתמונה חיה, כיצד אזרחים ואזרחיות, תושבי ערים וישובים, יכולים להתארגן ולהחליט מה הם רוצים. ולא רק על יד נציגיהם הרחוקים ברשות המקומית או בכנסת, ולא במקומם. אלא בנוסף אליהם. בתוך מרחב שנציגים אלו ייצרו כדי לממש את הדמוקרטיה בתוכה הם פועלים.

אבל מאבק שכל שאיפתו היא שימור משטר קלוקל אחד משום שהוא פחות רע מהחלופה, הוא מאבק דל, בלי חזון שיצית בו אש. מאבק שבנוי על פחד מהחלופה ואינו משרטט קו אופק חלופי הוא מאבק חרד

בעשור האחרון שורת "שיתוף הציבור" הפכה לחלק תהליכי תכנון ואחרים. במקרים רבים מדי מדובר בתהליך ריק, שבכל מקרה משאיר את הסמכות בידי הרשות, ואינו משתף את הכוח עם התושבים. הוא רק מאשרר את השיטה הקיימת, בכך שהוא מאוורר ונותן במה לתושבים מעורבים.

אנחנו זקוקים למסגרות הרבה יותר רדיקליות של התארגנויות מקומיות הלוקחות ומקבלות אחריות, וצריכות להגיע להסכמות בתוכן וביניהן. זהו אינו מהלך פשוט, אבל מודלים קיימים, ישנים וחדשים, המתקיימים בכל העולם, מוכיחים שהוא אפשרי לחלוטין.

אבל צריך גם לומר את האמת. אולי אבדנו אמון בעצמנו, בשכנינו, אולי גם בשיטה עצמה. ומכאן המסקנה ששום קרב מאסף של הדמוקרטיה כפי שהייתה, בבחינת "להחזיר עטרה ליושנה" , לא יצלח. לא לאורך זמן.

אבל אפשר גם להעז דווקא מתוך הבנה של גודל השעה. בסערת הימים האלו פורחות התארגנויות ויוזמות מקומיות וארציות, בלי מנגנון מכוון, אלא של אזרחים שקמו מהכורסה כדי להיאבק על עיצוב החברה בה הם חיים.

כל ההתארגנויות האלו הן סממן  מעודד ומלמד על עוצמות וחיוניות. כדי שאלו יפרחו וישגשגו, דרוש להם לא רק איום, אלא גם חזון של חברה שכל האזרחים בה מקבלים ולוקחים חלק בניהולה הדמוקרטי לרווחת כולם.

חזון של הדבר הבא אליו אנחנו רוצים לשאוף, ולא הסתפקות בשימור קלקלות העבר.

אפשר גם להעז דווקא מתוך הבנה של גודל השעה. בסערת הימים האלו פורחות התארגנויות ויוזמות מקומיות וארציות, בלי מנגנון מכוון, אלא של אזרחים שקמו מהכורסה במאבק על עיצוב החברה בה הם חיים

חזון שישאר בגדר מילים לא תואם את הדחיפות וגודל האתגר בעת הזו.

אבל תרגום של חזון כזה לשורת צעדים ופעולות בכל הרמות שהוזכרו, שרבות מהן אינן תלויות בתהליכים ההרסניים שמובילה הקואליציה, יהווה מנוע ומקור עצמה נוסף, אחר, שונה וחיוני להחייאת הדמוקרטיה הישראלית. הוא יעניק עוצמה נוספת למחאה כנגד הצעדים הדורסניים, וימנף את פעולת המחאה ליצירת מציאות חדשה.

רן רביב חבר בצוות NZO תוכנית לאומית לאנרגיה מתחדשת. אוהב מדבר וג'אז. תושב בית שמש, נשוי ואב ל-3.

אויב חדש על הכוונת של ממשלת נתניהו הכושלת – נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון.

"תודה לנגיד בנק ישראל על מתנת החג המפוארת שהעניק לאזרחי ישראל", כתב בסרקאזם עלוב השר שלמה קרעי (ליכוד), לאחר ההכרזה על העלאת הריבית ל-4.5%, והוסיף: "עם אטימות כזו ערב חג הפסח, אולי אפשר לשים רובוט בתפקיד הנגיד".

"הנגיד חיבל בכלכלת ישראל, התחזיות שלו פוליטיות", החרה החזיק אחריו חבר מפלגתו, שר התפוצות והמאבק באנטישמיות והשר לשוויון חברתי עמיחי שיקלי.

נגיד בנק ישראל הוא לא הראשון שחוטף מטח רעל רק משום שקיבל החלטה רציונלית בתחום סמכותו או כי העז להביע עמדה מקצועית, שאינה מתיישבת עם הקו של ממשלת ההרס. קדמו לו היועמ"שית גלי בהרב מיארה, שנחשבת ל"שטן הגדול" בקרב חברי הקואליציה, ורבים וטובים ש"פשעם" הנורא הוא ניסיונם לשמור על יושרה מקצועית ולכבד את החוק.

נגיד בנק ישראל הוא לא הראשון שחוטף מטח רעל רק משום שקיבל החלטה רציונלית בתחום סמכותו או כי העז להביע עמדה מקצועית, שאינה מתיישבת עם הקו של ממשלת ההרס

ההתקפות הפרועות על פרופ' אמיר ירון ועורכת הדין גלי בהרב מיארה הן חלק מאג'נדה מתוכננת. בממשלה שיסוד קיומה הוא השקר, המומחים ואנשי המקצוע הם איום ממשי שחובה להיאבק בו, לקעקע את אמינותו ולערער על עצם הלגיטימיות שלו להציג את האמת המקצועית.

מבחינת קברניטי המדינה, הנגיד הוא "אויב האומה" רק כי העז – יחד עם 99.9% ממומחי הכלכלה – להציג את המחיר הפיננסי הכרוך בהפיכה המשטרית. היועמ"שית, לשיטתם של חברי הקואליציה, היא "דמות משוקצת" בשל התעקשותה ה"מחוצפת" לתפקד כשומרת סף ולבלום מהלכים דרקוניים הסותרים את החוק.

המלחמה באנשי המקצוע לא מתקיימת רק באמצעות השמצות ודפי מסרים שקריים. דרך נוספת לגמד את אנשי המקצוע ולמנוע מהם לממש את שליחותם הציבורית, היא ניסיון לבצע מינויים פוליטיים בגופים שאמורים להיות עצמאיים, מקצועיים ונטולי פניות.

לעתים הניסיון צולח, כמו במינוי של עו"ד אלעד ברדוגו – אחיינו של איש התקשורת יעקב ברדוגו – לתפקיד היועץ המשפטי של חברת נתיבי ישראל (כפיים לשרת התחבורה, מירי רגב). במקרים אחרים הוא נבלם, כמו בניסיון של שר החדשנות, המדע והטכנולוגיה, אופיר אקוניס, למנות את אסנת מארק למנכ"לית משרד המדע.

במסגרת הניסיונות ש(תודה לאל) עדיין לא צלחו, נמנה הניסיון של נתניהו למנות את מנכ"ל משרדו ואישו אמונו, יוסי שלי, לממלא מקום ראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – גוף מקצועי לחלוטין שעליו לספק למשרדי הממשלה נתונים מהימנים ואובייקטיבים.

מספרים, כך נתניהו מבין, הם הדרך הטובה ביותר לשלוט באזרחי ישראל. ברגע שתהיה לממשלה שליטה מלאה על המידע המועבר לאזרחים, הדרך למשטר אוטוקרטי סלולה וקלה במיוחד.

מספרים, כך נתניהו מבין, הם הדרך הטובה ביותר לשלוט באזרחי ישראל. ברגע שתהיה לממשלה שליטה מלאה על המידע המועבר לאזרחים, הדרך למשטר אוטוקרטי סלולה

ניסיון נוסף לחרב גוף מקצועי התרחש בסוף פברואר. בלילה שבו הממשלה התכנסה על מנת לאשר את תקציב המדינה, שר החינוך יואב קיש ביקש להכניס לחוק ההסדרים את הצעת החוק שלו (הנושאת את הכותרת "הגברת השקיפות והפיקוח הציבורי בספרייה הלאומית") לפיה הדירקטוריון הקיים של הספרייה יפוזר תוך 30 יום והמדינה והאוניברסיטה העברית ימנו דירקטוריון חדש.

שר החינוך, כך לפי ההצעה, ייצג את המדינה וימנה את היו"ר ואת רוב הדירקטורים. ומה אם אחד המינויים של השר ייפסל בוועדה שצריכה לאשר אותם – כי, לצורך העניין, יש להם זיקה פוליטית? אל דאגה. הממשלה תוכל לאשר אותם בלי שום בעיה.

חרף התנגדות היועץ המשפטי של משרד האוצר (שהסביר שלהצעה של קיש אין קשר לתקציב המדינה, שהיא רק עושה פוליטיזציה לספרייה הלאומית, ושלא קדמה לה שום עבודת מטה, כפי שהסביר במדויק העיתונאי שאול אמסטרדמסקי), שרי הממשלה אישרו את ההצעה.

בסיומה של הסאגה, לאחר ששני תורמים הודיעו שימשכו את כספם מהספרייה אם החוק יעבור, השר קיש הודיע שהוא הגיע ל"הבנות" עם הספרייה הלאומית לפיהן הצעת החוק תבוטל אך תישמר לו הזכות למנות ארבעה חברי מועצה במקום אחד, חבר דירקטוריון אחד וחבר בוועדת הביקורת של הספרייה. את הצעת החוק השר לא גנז, והוא יוכל להניחה בעתיד כל אימת שיתחשק לו.

בימים אלו השרה מירי רגב מנסה להדיח את מנכ"ל הרכבת מיכה מייקסנר ולהחליפו, כך נראה, בדמות "לא מזיקה" שתיענה לכל גחמותיה. כך או כך, הרכבת שנקראת מדינת ישראל דוהרת באמוק לתהום, כשהיא מנערת מעליה את אנשי המקצוע הישרים שעוד נותרו במערכת.

"איכות היא לא מילה גסה", הייתה הסיסמה שליוותה במשך שנים את הטלוויזיה החינוכית. "מקצוענות" היא מילה גסה בקרב חברי הקואליציה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד שבע שנים ב"ידיעות אחרונות". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

ישראל מצטיירת כמובילת העולם בסיפורים מוזרים בחדשות. ככה זה כשראש הממשלה העומד למשפט על שוחד מנסה לפרק את מערכת המשפט, ומתקשה למצוא טייסים שיסכימו להטיסו לסוף שבוע יום נישואין ברומא שקימבן עם אישתו שזה עתה נחלצה ממפגינים בזמן שעשתה פריזורה. לעת הפוגת החג, טוב להיזכר שיש עוד סיפורים מוזרים בעולם.

למשל, מה יכול להיות אבסורדי יותר מאשר שרוסיה תקבל את נשיאות מועצת הביטחון של האו"ם – הגוף שמופקד על שמירת השלום העולמי – ימים לאחר שבית הדין הפלילי הבינלאומי הוציא צו מעצר על פשעי מלחמה נגד מנהיגה ולדימיר פוטין? זה קרה לפני כמה ימים.

הכי מעניין: במהלך תורה הקודם בראשות מועצת הביטחון, בפברואר 2022, רוסיה פלשה דווקא אז לאוקראינה. מאז הספיקה לגרום למותם של כרבע מיליון אנשים, החריבה חלקים מאוקראינה, פגעה קשות בכלכלה העולמית, איבדה באופן מיסתורי חלק ניכר באולירכיה, והשיגה את ההיפך מכל מטרותיה.

האם זה משנה מי עומדת בראש המועצה? כנשיאה, רוסיה יכולה כנראה למנוע העלת הצעות נגדה – אבל גם בלי זה היה לה זכות וטו כאחת מחמשת החברות הקבועות.

יש מי שיגידו שהעסק הזה של חמשת הקבועות – הוא הבעיה. המדינות האלו – ארה"ב, בריטניה, צרפת וסין בנוסף לרוסיה – משקפות את הסדר העולמי בתום מלחמת העולם השנייה. זה מסביר את היעדרן של שלוש מגינות הציר המובסות: יפן (עם הכלכלה השלישית בגודלה בעולם כיום), גרמניה (עם הרביעית, גדולה בכשליש מזו של בריטניה וצרפת), וכדי לא לזלזל אציין גם את איטליה.

יש מי שיגידו שהעסק הזה של חמשת הקבועות – הוא הבעיה. המדינות האלו – ארה"ב, בריטניה, צרפת וסין בנוסף לרוסיה – משקפות את הסדר העולמי בתום מלחמת העולם השנייה

מדינות אלה בהחלט היו ראויות לעמוד בפינה אחרי מה שעוללו לפני 80 שנה. המקרה של גרמניה כמובן חמור במיוחד. אבל לכמה זמן? 1,000 שנה?  גרמניה ויפן הן כיום חברות חשובות וחיוביות במועדון העולם הדמוקרטי, בוודאי יותר מחלק מה"קבועות". הן גם מתחילות לנטוש את הפציפיזם (המוצדק) של תקופת אחרי המלחמה.

מועצת ביטחון סבירה יותר, המשקפת בצורה מדויקת יותר את מבנה הכוח העכשווי, החזק והרך כאחד, הייתה מסלקת את רוסיה (שכלכלתה קטנה מזו של קוריאה הדרומית).

אין זה מופרך לחשוב שחמישיית הקבע צריכה להיות ארה"ב, סין, האיחוד האירופי, הודו וברזיל. פורום כזה יהיה אחראי לרוב הכלכלה העולמית. הוא יספק דחיפה אסטרטגית נחוצה וראויה לאיחוד האירופי תוך ענישת בריטניה על הברקזיט. והיא תהיה מאוזנת יותר מבחינה בינלאומית, אם כי אפריקה עדיין תהיה חסרה. ניתן להעלות על הדעת הרחבה לשש חברות קבע כדי לכלול גם את יפן; אולי יום אחד ניגריה.

למרבה הצער, לא סביר שדבר כזה יקרה תחת חוקי האו"ם הנוכחיים, שקשה מאוד לשנותם. החברות הקבועות צריכות להסכים לשינויים. צרפת (שאוהבת את פרויקט האיחוד האירופי) עשויה להסכים באמת – אבל בבריטניה (שעדיין מתאבלת קצת על אובדן האימפריה) ויתור כזה עלול להפיל את הממשלה.

השינויים היחידים שאי פעם חלו בהרכב חברות הקבע היו קשורים למדינות שנעלמו, בדרך זו או אחרת, ובכך לא היו מסוגלות להגן על עצמן.

השינויים היחידים שאי פעם חלו בהרכב חברות הקבע במועצת הביטחון של האו"ם היו קשורים למדינות שנעלמו, בדרך זו או אחרת, ובכך לא היו מסוגלות להגן על עצמן

מקרה אחד התרחש לפני כ-30 שנה, כשברית המועצות התפרקה. ברית המועצות מעולם לא הייתה שחקן חיובי: מרגע שקיבלה את מעמדה במועצה, היא החלה לכפות דיקטטורות קומוניסטיות על עמי מזרח אירופה האומללים. בתקופה הרומנטית של קריסת הקומוניזם, כולם הסכימו בהתלהבות שרוסיה תירש את מושבה. מה כבר יכול היה להשתבש במדינה שבראשה עמד בוריס ילצין?

המקרה שני התרחש ב-1971, כאשר העולם, בראשות ארה"ב, היה להוט לנרמל את סין הקומוניסטית. "הרפובליקה של סין" הייתה חברה מייסדת, אבל ממשלתה של אותה מדינה הוגלתה לטאיוואן עד סוף העשור, לאחר ההפסד לקומוניסטים במלחמת האזרחים. אז האו"ם העיף את טאיוואן משורותיו, וכולם הסכימו ש"הרפובליקה העממית של סין" (איזה הבדל יכולה לעשות מילה תמימה אחת!) צריכה לרשת את מושבה.

מפגש נשיאת טאיוואן צאי יינג-ון במפגש עם משלחת של הקונגרס האמריקאי בטאיפיי, בירת טאיוואן, 8 באפריל 2023 (צילום: Taiwan Presidential Office via AP)

וזה מביא אותנו לעניין המוזר השני: המדיניות האמריקאית כלפי האי (למעשה ארכיפלג) טאיוואן.

בימים האחרונים נשיאת טאיוואן צאי יינג-ון שהתה בארצות הברית בדרכה לפגישות מרכז אמריקה וגם בחזרה – במה  שתוארו רשמית רק כ"מעברים". הביקורים תוארו כך כדי להימנע מלכנות אותם ביקורים – מכיוון שלארצות הברית אין יחסים דיפלומטיים עם טאיוואן. היא מכירה במקום זאת במושג "סין אחת", מה שמרמז על עמדה שבייג'ין צריכה לשלוט במה שהיא רואה כמחוז סורר.

אבל אין לאמריקאים עמדה כזו. ארצות הברית מחויבת להגן על טאיוואן מפני כל פולש – כפי שאישרר הנשיא ג'ו ביידן באוקטובר 2021. הפולש הפוטנציאלי היחיד היא סין, המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, הכלכלה השנייה בגודלה, ומעצמה גרעינית.

ארה"ב מחויבת להגן על טאיוואן מפני כל פולש – כפי שאישרר הנשיא ביידן באוקטובר 2021. הפולש הפוטנציאלי היחיד היא סין, המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, הכלכלה השנייה בגודלה, ומעצמה גרעינית

קצת מוזר, לא?

הסיבה הפומבית למחויבות כזו היא שטאיוואן היא (לפחות מאז שהסתיים השלטון הצבאי בשנות ה-80) דמוקרטיה דו-מפלגתית תוססת. היא אחת המדינות העשירות בעולם עם צפי תמ"ג לנפש של 74 אלף דולר השנה, גבוה בכמעט 50% מזה של יפן (ויותר מפי שלושה מזה של סין).

טאיוואן מהווה תוכחה מסיבית למי שטוענים שיש משהו בתרבות הסינית שמסתדר עם דיקטטורה קומוניסטית, כפי שיש בסין מאז 1949. לאחרונה סין, תחת מנהיגה הנוכחי שי ג'ינפינג, היא יותר דיקטטורה, יותר קומוניסטית וגם יותר לאומנית מאשר בעשורים האחרונים, ושוב היא מאיימת על טאיוואן (זאת, אחרי שהיא חיסלה בשנים האחרונות את האוטונומיה של הונג קונג).

כיוון שכך, אין ספק שהנשיאה הייתה רוצה לפגוש את ביידן, לשמוע ממנו שוב על המחוייבות האמריקאית. היא נאלצה להסתפק ביו"ר בית הנבחרים קווין מקארתי. מקארתי אינו ממפלגת השלטון, כמובן, אבל הוא השני בתור לירושת הנשיאות בשיטה האמריקאית. כך ניסו לרבע את המעגל – גם לעצבן את סין רק במידה, וגם לא למכור לגמרי את טאיוואן.

עם או בלי פסגה נשיאותית, אמריקה כנראה באמת לא תוכל לאפשר לסין להשתלט על טאיוואן, ולא רק בגלל אידיאלים: טאיוואן שולטת בתעשיית השבבים ומייצרת 60% מהאספקה העולמית (ו-90% מהמתקדמים ביותר). זו לא עוצמה שרצוי שיהיה בידי הסינים. במיוחד אחרי שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין חשף את הסכנה שבתלות – זו לא תלות שתיתכן.

עם זה יסכימו גם אמריקאים ששמים קצוץ על הדמוקרטיה – כמו הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שכעת רץ שוב לתפקיד והשבוע כיכב בחדשות בדוגמה השלישית לחדשות מעולם הביזאר: בשבוע שעבר הוגש כתב אישום נגד טראמפ.

טראמפ מואשם בכך שבמהלך הקמפיין שלו ב-2016 הוא שילם (לכאורה) 130 אלף דולר בדרכים עקלקלות תוך שימוש (זמני) בתקציב הקמפיין לכוכבת הפורנו סטורמי דניאלס כדי שלא תצא לעולם עם הסיפור שלה על רומן עם המועמד עשור לפני כן, כשהיה נשוי טרי לאישתו השלישית מלניה. היא בכל זאת סיפרה, וטראמפ יצא פראייר כפול ומכופל, כי היא גם סיפקה גרסה מעליבה למדי.

טראמפ הגיע לניו יורק ו"נעצר" ואף הופיע בפני שופט ושוחרר לקראת ההליכים, שמן הסתם יארכו שנים. מצפים שבמהלך הקמפיין יוגשו עוד כמה אישומים נגדו, אולי אפילו יותר רציניים מתיק הפורנו המופרע. אולי יתעסקו עם ניסיונו (לכאורה) לבצע מעין הפיכה שלטונית לאחר ההפסד לביידן ב-2020.

האמריקאים יכולים לצפות כעת שטראמפ יפעל בדיוק כמו ידידו בנימין נתניהו, וינסה להפוך את הצרות המשפטיות שלו לקולות בקלפי באמצעות שיסוי מתמיד נגד התביעה ומערכת המשפט כולה.

האמריקאים יכולים לצפות כעת שטראמפ יפעל בדיוק כמו ידידו בנימין נתניהו, וינסה להפוך את הצרות המשפטיות שלו לקולות בקלפי באמצעות שיסוי מתמיד נגד התביעה ומערכת המשפט כולה

הוא כבר יצא בטענות שהשופט נגדו והתיק כולו מונע משיקולים פוליטיים – ולמען האמת, בתיק הפורנו יש בטיעון הזה קייס יותר חזק מאשר בתיקי האלפים (כלומר, זה לא בולשיט מוחלט).

הנשיא לשעבר דונלד טראמפ יוצא מביתו בניו יורק בדרך לבית המשפט. 4 באפריל 2023 (צילום: AP Photo/Bryan Woolston)

נתניהו חכם מטראמפ בהרבה, אבל הדמיון בין שני המקרים עדיין מדהים. לשניהם אין שום מעצורים ולא נראה שאכפת להם בכלל מהנזק שהם גורמים למדינתם. שניהם שנואים על ידי המשכילים וה"אליטות" בקרב עמם. שניהם נתמכים על ידי פנאטים דתיים וגזענים חשוכים. ושניהם מוצאים קונים רבים, רבים להחריד, למרכולתם.

נתניהו חכם מטראמפ בהרבה, אבל הדמיון בין שני המקרים עדיין מדהים. לשניהם אין שום מעצורים ולא נראה שאכפת להם בכלל מהנזק שהם גורמים למדינתם

אך בעוד שנתניהו הוא רק אסון לאומי בישראל, חזרה של טראמפ לבית הלבן תהווה קטסטרופה בינלאומית – מצב חרום גלובלי לכל דבר ועניין. או-אז, ישראל תחזור למקומה הטבעי כספקית חדשות מן הביזאר – הרחק במקום השני, אחרי המעצמה האמיתית.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan