בואו נדבר על הקשר בין "מחאת הנשים באדום" שבאה לידי ביטוי ב"מיצג השפחות", "שרשרת הנשים" או "קו אדום" לבין ההתנגדות להפיכה המשטרית – קשר שלא כולם מבינים.

רבים לא מבינים גם שאין קשר בין המאבק הזה לבין ביקורת על נשים דתיות, מסורתיות או חרדיות, כפי שמנסים גורמים מסוימים לרמוז, אך יש קשר הדוק בינו לבין הדרישה לדמוקרטיה.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.

צריך לומר משהו על תופעת ההתפכחות. קודם כל, את זה שמשום מה אנשים לא מדברים עליה, ומעדיפים להתמקד דווקא בתופעת הווק (woke). על הווק, כתופעה במציאות, צריך לומר שהיא לא באמת קיימת.

כלומר, כן, תופעת הווק קיימת. יש אנשים שהם ווק ואפילו מגדירים את עצמם ככאלה, אבל יש להם אפס השפעה על המציאות בישראל, פשוט כי הם מיעוט זניח וחסרי ייצוג פוליטי (במובן הכי רחב של המושג).

גלעד ניצן, בן 32. דוקטורנט בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת ת"א ואקטיביסט למען זכויות אוהדי ואוהדות כדורגל.

"הם נופלים על הרצפה ואז שופכים עליהם קטשופ", אמר לאחרונה טארק ויליאם סאאס, התובע הכללי של ונצואלה, על הרוגי המחאה האזרחית במדינה. המחאה התעוררה לאחר שתוצאות הבחירות האחרונות בה זויפו כדי לשמר את שלטונו של הדיקטטור ניקולס מדורו.

לפחות 24 בני אדם נהרגו מאש כוחות הביטחון בוונצואלה מאז הבחירות ב-28 ביולי. באותו לילה, המדגמים הראשונים הצביעו על ניצחון גדול של 66% למועמד האופוזיציה אדמונדו גונסלס, אך לאחר עיכוב של שעות בפרסום התוצאות, הוכרז מדורו כמנצח עם 51% מהקולות.

דבורה הברפלד היא יו"ר נשיאות ארגון יוצאי מרכז אירופה, שנוסד ב-1932, בתקופת העלייה החמישית, כארגון עולים ונשא אז את השם "התאחדות עולי גרמניה". מאז ועד היום ממשיך הארגון לפעול ברצף למען צאצאי עולי מרכז-אירופה ולמען העולים מארצות חוג התרבות הגרמנית - גרמניה, אוסטריה צ'כיה ושוויץ (צילום: אלישע אבן טוב)

עם ההתקדמות בגיל הפרופורציות משתנות. ככל שאני מתבגרת ומוסיפה שנים זה נהייה יותר קשה ובלתי נסבל לשמוע את גילאי הלוחמים הנופלים. הם הולמים שוב ושוב בראש. באכזריות, בלי רחמים: בן 19, בן 20, בן 21. בצעירותי לא הייתי מודעת כמו עכשיו לגודל ההחמצה. לא ממש תפסתי שחייהם נגדעו ממש בהתחלה.

המילה "בהתחלה" חזרה שוב ושוב ברשימות ושירים, שפרסמה אחות שכולה אשר אחיה נפל בגיל 21 במלחמת ששת הימים. הכרתי את האחות המוכשרת, רותי אבני מקיבוץ כפר בלום. היא כתבה על אחיה ברוך בעיתונות הקיבוצית והייתה חוזרת ותוהה: זה בלתי נתפס ובלתי אפשרי. איך זה שחיים צעירים נגדעים כל כך בהתחלה?

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.