אוכלוסיית הנוער בישראל היא מהחשובות ביותר, מאחר שהיא זאת הבונה וצופה את פני עתיד המדינה והחברה. אוכלוסייה זאת דורשת השקעה רבה ומאמץ מצד סוכני החִברות המגוונים בחברה. אם נשכיל לעשות זאת באופן מיטבי נקבל כחברה הרבה יותר מסך ההשקעה והמאמצים שלנו בהווה.

מדי יום אני פוגשת בדור העתיד של מדינת ישראל – בנים ובנות הצועדים לתוך שערי בית הספר לרכוש השכלה וכישורים חברתיים בעיקר. הדור הזה נקרא דור הרשתות החברתיות. אומרים עליו שהוא אינדיווידואליסט, מקובע בעולמות וירטואליים, אדיש לנעשה סביבו, לא מעורב חברתית ומקדש בעיקר את תרבות הצריכה והחומר – כך אומרים.

הדור הזה נקרא דור הרשתות החברתיות. אומרים עליו שהוא אינדיווידואליסט, מקובע בעולמות וירטואליים, אדיש לנעשה סביבו, לא מעורב חברתית ומקדש בעיקר את תרבות הצריכה והחומר – כך אומרים

בראשית הדברים אני חייבת למחות על אמירות אלו ולכתוב בגילוי לב, כי בכל פעם שמתפתחת שיחה ערה ומעוררת עניין עם הנוער הזה, בעיקר כאשר אנשי החינוך מביאים עניין לשיעורים, שנחשבים בדרך כלל “אפורים ומשעממים” – עניין בדמות ערכים משמעותיים הפוגשים את עולמם של הלומדים, לפתע מתגלה שיח מלא משמעות. משמעות יכולה להיות רלוונטית גם לתחומי למידה משעממים ביותר, ואז אני רואה את הנוער הזה מזדקף, פוקח עיניים פיקחיות וסקרניות. לפתע הם נשמעים בקולם – שובלים של עמדות ושל אמירות ערכיות נשמעים בחלל הכיתה בנושאים ובהקשרים שונים למצב המדיני, הביטחוני, החברתי, הכלכלי ועוד – ואני מקשיבה, מחייכת בתוכי ואומרת – עוד לא אבדה תקוותנו!

הנוער (לאורך דבריי אתייחס לחתך הגילאי 15–18) הזה נפלא, ערכי, איכותי. צריך רק לתת לו ולאפשר לו במה להביע את עצמו. צריך רק לגעת בקרוסלה החברתית־חינוכית ולסייע לה להסתובב. רק לגעת והיא תסתובב מעצמה.

עלינו להפנים שבית הספר הוא עוגן חברתי, מרכז קהילתי ובעל פוטנציאל עצום בפיתוח, בביסוס ובחיזוק חוסן – מקום בו נפגשים מעגלי החיים של הקהילה – משפחה, קבוצת השווים של הלומדים, מערכת החינוך הבלתי פורמלית והמרחב המקומי־קהילתי (של השכונה, היישוב, הכפר, או הקיבוץ). לכן לבית הספר תפקיד חשוב ביצירת קהילות של הון אנושי משובח בין כתליו.

בית הספר יכול לסייע בבניית חברה משמעותית, ערכית ומקדמת טוב משותף באופן אקטיבי, ולא להתמקד בעיקר בתפקידו כיוצר נוער תחרותי, כשמספרים בתעודה מתארים את הלומדים בו. אין ספק שמדי פעם מתאפשרים שיעורים הנוגעים לערכים שהחברה או בית הספר מקדמים. אלו נקראים כישורי חיים. לצערי, השיעורים הללו, ההרצאות והסדנאות הם נקודתיים בלבד ונדרש יותר מכך.

הנוער (בדבריי אתייחס לחתך הגילאי 15–18) הזה נפלא, ערכי, איכותי. צריך רק לתת ולאפשר לו במה להביע את עצמו. צריך רק לגעת בקרוסלה החברתית־חינוכית ולסייע לה להסתובב. רק לגעת והיא תסתובב מעצמה

כדי לייצר קהילה מעורבת, טובה, שאכפת לה ממה שקורה בסביבה הקרובה והרחוקה שלה, אפשר לראות בבית הספר ובבוגרים שלו כלי תחבורה על גבי מסלול ניעות החיים. המסלול הוא דו כיווני: בית הספר כמוסד חברתי בונה נוער; והנוער בונה חברה כאות הוקרה על עשייה משמעותית של הצוותים החינוכיים שליוו אותו.

להון האנושי והמקצועי בבית ספר יש תפקיד עצום בהצמחת דור העתיד, מנהיגי העתיד, וזאת מעצם היותם של אנשי החינוך סוכני סוציאליזציה משמעותיים עבור הנוער. אכן, מדובר באתגר מורכב ולא פשוט. ההון האנושי־מקצועי צריך לראות עצמו לא רק כמעביר מסרים, ידע ומסייע בקבלת תעודת בגרות, כמו במפעל שמייצר בוגרים, אלא גם לראות לנגד עיניו את תפקידו כגוף ייחודי ובעל פוטנציאל עצום ביצירת השפעה על דור העתיד – מנהיגי ומנהיגות המחר.

עליו לייצר בכל שיעור, בכל רגע נתון במרכז הקהילתי הזה ידע לצד ערכים שמתנהגים אותם, חווים אותם ולא רק מדברים אותם (אין ספק שדבר זה אינו תלוי רק בצוותים החינוכיים, ודורש חשיבה מחודשת במשרד החינוך). לדוגמה, בבתי הספר התיכוניים נהוג להכניס סדנאות קצרות מאוד העוסקות בזוגיות מיטבית בגיל הנעורים ובכלל. בחלק מהמקרים מדובר בסדנאות העוסקות בנורות אדומות וירוקות בזוגיות, סדנאות חשובות מאין כמותן!

אלא שהשיח סביב הנושא הכול כך חשוב ומשמעותי הזה נעשה באופן נקודתי, במספר שעות מצומצם וקדימה – חוזרים לשגרת למידה. אין שפה שמתעצבת סביב זוגיות מיטבית, נכונה, ראויה לעומת זוגיות מסוכנת. ואז אנו פוגשים את אירועי האלימות הקיצוניים בחברה, בעיקר של גברים כלפי נשים (ולמען ההגינות חייבת לציין שיש גם אירועים הפוכים – אלימות נשים כנגד גברים לסוגיה). אם רק ניתן לנוער הזה להפנים ולהבין נושאים מעין אלו עד תום ולא נסמן V ונמשיך קדימה, ייתכן שנראה פחות אלימות בכלל ובזוגיות בפרט.

כדי לייצר קהילה מעורבת ואיכפתית למתרחש בסביבתה הקרובה והרחוקה, אפשר לראות בביה”ס ובבוגריו כלי תחבורה על מסלול ניעות החיים. המסלול דו-כיווני: ביה”ס כמוסד חברתי בונה נוער; והנוער בונה חברה

מחקרים מראים שקהילה טובה היא בית עבור כל החברים שבה, במקרה הזה – הנוער שלנו. כדי שהם ירגישו בטוחים, תורמים ונתרמים ובעיקר משמעותיים, חשוב לשים דגש על ארבעה עקרונות:

1. לסייע להם למצוא משמעות בעשייתם ובחייהם.
2. לחנך אותם למחויבות – בני נוער יפתחו מחויבות ערכית, אם יאמינו במערכת החינוך.
3. לגרום להם להרגיש שייכים.
4. לחנך אותם ולהדגים להם ערבות הדדית עמוקה ומשמעותית.

נשאלת השאלה אם בית הספר מטפח את העקרונות הללו באופן שוטף וקבוע, כך שעקרונות אלו נטמעים בקרב הנוער ומסייעים ביצירת בוגרים משמעותיים ושותפים מלאים בחברה.

התשובה לכך היא – שבית הספר מטפח את העקרונות הללו באופן חלקי וברוב המקרים באופן שאינו קבוע או אינו יעיל. למה? מפני שבית הספר בסופו של תהליך נמדד בהישגי התלמידים (זכאות לבגרות, מבחני מיצ”ב, אחוזי הנשירה מבית הספר).

עלינו לטפח את ארבעת המרכיבים הללו, מפני שהם אינם מנת חלקם של אינדיווידואלים אלא של קולקטיביזם, של קהילה – ככל שקהילה תטפח את המאפיינים הללו, היא תזכה בחוסן מיטבי ותשרוד כל צונמי אפשרי.

ביה”ס מטפח את העקרונות הללו באופן חלקי ולרוב באופן שאינו קבוע או יעיל. למה? מפני שביה”ס בסופו של תהליך נמדד בהישגי התלמידים (זכאות לבגרות, מבחני מיצ”ב, אחוזי הנשירה ממנו)

מה ניתן לעשות?

להציג את הנוער בקדמת הבמה החברתית והפוליטית בישראל – מערכת החינוך צריכה להאמין בנוער ולראות בו כשותף בונה חברה. למשל, למנות בני נוער כחלק מעמדות מפתח מנהיגותיות במסגרת בית הספר, הקהילה הקרובה וכן גם ברמת המדינה (לא רק מועצת נוער בבית הספר ובעיר). לאפשר להם להגיע במסגרת בית הספר לוועדות מקומיות, לוועדות הכנסת, להיות חברים צופים בדירקטורים במסגרת הרשות המקומית – לאפשר להם להיות חלק מעולם המבוגרים וממוקדי קבלת החלטות – לחוות, להקשיב, להביע, לראות – בסוף האדישות שאופפת את רובם תתאדה.

ליצור מסלולי תרומה ורקורד התנדבותי בקרב הנוער – לאפשר צבירת נקודות בקונסטלציה שתתאים למערכת החינוך המקומית כמרכז קהילתי משמעותי. בני הנוער יצברו נקודות על פעילות התנדבותית ותרומה לקהילה ברמה המקומית והארצית (לא רק מספר נקודות שיאפשרו להם לקבל תעודת בגרות במסגרת מחויבות אישית וקהילתית כפי שיש היום. לא תמיד בני הנוער מבינים את המשמעות של הדבר ועושים את פעילות המחויבות האישית לשם קבלת תעודת הבגרות). הנקודות שיצברו יאפשרו להם קדימויות בלימודים באקדמיה בעתיד, בקבלת מלגות, בסיוע ובקבלה למקומות עבודה, רכישת דירה ועוד. כלומר, נוער שיתרום ויתנדב מעל למכסת השעות הבסיסית שמערכת החינוך מכתיבה לו, יוכל לקבל סיוע בעתיד.

כפי שכתבתי, מסלול ניעות החיים הבטוח והראוי שאני צופה לנוער ולחברה שלנו – חייב להיות דו־כיווני. ניתן, נדאג, נשתף, נתמוך, נקדם ערכים מרכזים של משמעות, של מחויבות, של שייכות ושל ערבות הדדית. נקבל את אותם הערכים במסלול הנגדי כחברה צומחת, משגשגת, איתנה, פחות שסועה, טובה יותר ובעלת חוסן אישי־קהילתי מיטבי.

לאפשר לנוער להגיע במסגרת ביה”ס לוועדות מקומיות, לוועדות הכנסת, כחברים צופים בדירקטורים ברשות המקומית – לאפשר להם להיות חלק מעולם המבוגרים וממוקדי קבלת החלטות – בסוף האדישות תתאדה

“הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים” (יאנוש קורצ’אק). לחיי הנוער הנפלא שלנו.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית בבניית חוסן אישי וקהילתי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל. מנכ"לית מרכז מגדלורים - הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חברה בוערים.

כל מי שגדל בציונות הדתית בעשורים האחרונים, כולל כותב שורות אלה, התחנך על האתוס שטבע יו”ר המפד”ל והשר לשעבר, הרב ד”ר יוסף בורג, לפיו מהות הציונות-הדתית היא במקף שבין שני חלקי שמה. כלומר, אלו הרואים עצמם נמנים על מגזר זה אמורים לחבר בין ציונות לדתיות ובין חול לקודש.

עם השנים הושמעו ביקורות שונות על התזה הזו – הן מפני שמעשית היא לא תמיד שיקפה את המציאות, הן מפני שמעבר למקף עצמו יש תוכן פוזיטיבי לציונות הדתית מעבר לאותו תיווך. אך על כל פנים, בזרם המרכזי של הציונות הדתית המשיכו לפעול על פיו: בחיזוק הקשרים עם חילונים וחרדים, בתפישה ממלכתית שהתבטאה בתרומה למדינה, בפתיחות מסוימת ובמתינות, ובמאמץ עילאי לשלב חיים מודרניים בעולם חילוני יחד עם שמירת מצוות.

בזרם המרכזי של הציונות הדתית המשיכו לפעול עפ”י תזת המקף בין ציונות ליהדות: בחיזוק קשרים עם חילונים וחרדים, בממלכתיות התרומה למדינה, במתינות ופתיחות מסוימת ועוד

נדמה שכל אלו בטלים ומבוטלים במשנתו ובפועלו של מי שניכס לעצמו את ייצוג הציונות הדתית כולה – יו”ר המפלגה הנושאת שם זה, שר האוצר, בצלאל סמוטריץ’.

נתחיל במובן מאליו: החבירה לאיתמר בן גביר וחבר מרעיו היא חרפה וכתם שיהיה קשה להסיר מהציבור הציוני-דתי כולו. חובשי כיפה רבים מתביישים בכך שמעריצי הרב מאיר כהנא וברוך גולדשטיין, על כל המשתמע מכך, מייצגים אותם בכנסת.

לצד זאת, סמוטריץ’ איפשר את הצטרפותם של כמה אישים שרחוקים כרחוק מזרח ממערב מהציונות הדתית המחברת, המחויבת לכלל, מסבירת הפנים והמורכבת. כך, לשם המחשה, מהנעם הידוע של אורי אורבך ז”ל נותרנו עם הנעם של אבי מעוז.

מעבר לכל אלו ניתן לראות כיצד סמוטריץ’ מפגין לאחרונה, בהתבטאויותיו ובמעשיו, התנהלות שסותרת באופן עמוק ומהותי את ערכי הליבה של הציונות הדתית הממלכתית, ככל שהיא קיימת כגוף אחד כיום.

כּשֹר אוצר ובכיר בקואליציה הוא נותן את הסכמתו פעם אחר פעם למהלכים אולטרה-מגזריים וצרי-אופקים. בימים האחרונים נחשף התקצוב המופרז למוסדות חינוך דתיים, ויותר מכך למוסדות חרדיים בלתי-ממלכתיים בעליל, שאינם כפופים לפיקוח משרד החינוך. בצעדים אלה ואחרים, הוסיף סמוטריץ’ להעלים עין אל מול העברת מיליארדי שקלים לגופים פרטיים החותרים תחת המדינה. בכך הוא נתן את ידו לקדיחת החור בספינה, בעוד האתוס הציוני-דתי תמיד ביטא את ההתנדבות ולקיחת האחריות לשימור יציבותה.

ניתן לראות כיצד סמוטריץ’ מפגין לאחרונה, בהתבטאויותיו ובמעשיו, התנהלות שסותרת באופן עמוק ומהותי את ערכי הליבה של הציונות הדתית הממלכתית, ככל שהיא קיימת כגוף אחד כיום

העניין האחרון מטריד ביותר מפני שגם אם ניתן להניח ולקוות שמקרה בן גביר הוא טעות מצערת ומזעזעת שלא תשוב – לפחות לא במסגרת ציונית דתית או בשם קבוצה זו – מהלכיו של סמוטריץ’ באוצר מסמנים שינוי מגמה מדאיג.

האגף החרד”לי (חרדי-לאומי) בציונות הדתית הלך והקצין בשנים האחרונות עד לבדלנות מחשבתית ומעשית, והתרחקותו מלב הישראליות אינה תופעה חדשה. אך כעת נראה שזרם זה משתלט, מעשית ורעיונית, על הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית.

היום יותר מתמיד ניתן לראות את המאפיינים של קבוצה זו, שנראה שכמו הועתקו מעמיתיהם, ראשי המפלגות החרדיות: מעבר לתפישֹה צרה ונוקשה של יהדות, ניכּר תעדוף מוחלט של המגזר על פני המדינה, ובכך למעשה ביטול הממלכתיות במובן של פעילות למען האינטרס הכללי וחיזוק המדינה היהודית והדמוקרטית.

אמנם, הציונות הדתית אינה מושלמת ומעולם לא הייתה כזו. המורכבות שבה מלאת פגמים, ואינטרסים מגזריים היו ויהיו מנת חלקה. אלא שנדמה שכעת הולכים ונעלמים – לפחות במרחב הפוליטי – כמה ממעלותיה: הרצון לשמר מתחים בריאים ומפרים בין היהדות לדמוקרטיה והשאיפה ליצור מרחב של רצף, בו מגוון צורות חיים הן לגיטימיות.

מאפייני הציונות הדתית כמו הועתקו מראשי המפלגות החרדיות: תפישֹה צרה ונוקשה של יהדות, ותעדוף המגזר על פני המדינה, ובכך למעשה ביטול הממלכתיות במובן של פעילות למען האינטרס הכללי

חשיבותו של מגזר זה, מעבר לרעיונותיו שלו – הנתונים במחלוקת, מטבע הדברים – כגורם ממזג וממתן נדמית ברורה מתמיד במצב הנוכחי, בו הקונפליקט בין הצדדים החילוניים והחרדיים מגיע לשיאו.

ניתן אף להציע כי הסיבה והמסובב הפוכים: סטייתה של הציונות הדתית מעמדתה הממתנת והמגשרת היא-היא אחד הגורמים המרכזיים לפילוג העמוק שאנו חווים כיום.

כמה חבל שנציגי הציונות הדתית בכנסת בחרו בצד אחד של הקונפליקט באופן אחד וביטלו את האחר, הן בתקציב השערורייתי המוצע, הן ברפורמה המשפטית והן בשלל התבטאויות פומביות מביכות ומצערות.

מנהיגהּ הקודם של מפלגה דתית אחרת, ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, נהג לדמות את תפקידו לצד בנימין נתניהו כיד על ההגה המטה אותו ימינה ומוודאת שיתקדם בנתיב זה. בהמשך לדימוי זה, נראה שסמוטריץ’ מסובב את ההגה בפראות, והרכב בו מצויים כולנו עלול להתרסק על יושביו.

השינוי הפרסונלי הזה, ממי שהוביל ממשלה שסימלה שינוי וחיבורים, לעוגן של ממשלת ההקצנה והאינטרסים הצרים והמגזריים, מבטא מגמות מדאיגות מאוד של הקצנה וחיזוק הצדדים החרדיים, הלאומניים והאנטי-ממלכתיים בפוליטיקה הציונית-דתית. זוהי אזעקת אמת, ככל הנראה מאוחרת מדי, לתומכיו ומיוצגיו.

יתכן שסטיית הציונות הדתית מעמדתה הממתנת היא אחד הגורמים המרכזיים לפילוג שאנו חווים, והשינוי הפרסונלי מבטא מגמות מדאיגות של הקצנה וחיזוק הצדדים הלאומניים והאנטי-ממלכתיים

תקציב המדינה כבר אושר, ואת החשבון שלצדו נשלם כולנו בעתיד הקרוב והרחוק. אך את התיקונים המשמעותיים יצטרכו לתבוע מצביעי ומצביעות הציונות הדתית מנציגיהם בבחירות הבאות. עד אז, ארוכה הדרך הביתה. התארגנויות ציוניות-דתיות חדשות נרקמות, שותפות רחבה עם חילונים, מסורתיים ואפילו חרדים מסוימים מתגבשת. הגשר המתפורר, כך ניתן לקוות, ייבנה אט-אט מחדש.

גלעד רובינשטיין הוא ראש תחום יהדות, חברה ומדינה במרכז מנור מבית יוזמת המאה. בעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו מהאוניברסיטה העברית. בעברו מנהל תכניות חינוכיות במרכז זלמן שזר ובמכון ון ליר