הבה נגיד זאת ולא נבוש: אנו חוזים ברגעי כינונה של המדינה היהודנית בארצנו. האות נו"ן תיצור מושג חדש שיהיה לדיראון עולם, ויהא זה נו"ן של כולנו תרתי משמע.

האות נו"ן וכמוה נו"ן סופית משמשות בלשוננו בשמות עצם ושייכות שונים. הן מופיעות בהתייחס לתחומי מקצוע ועיסוק, כמו כלבנות-כלבן. הן גם מופיעות בהקשר של מצב אישי מיוחד, כמו אלמנות-אלמן, או בהקשר של נטיית אופי או הלך רוח, כמו דאגנות-דאגן, חייכנות-חייכן. היא גם מסמלת תפיסות-עולם מסוימות, וקבוצות ויחידים המביעים אותן, כגון שמרנות ושתפנות. התארגנויות ויחידים אלה מאמינים בצדקת הדרך אך אינם מאופיינים בפעילות אלימה ומקפחת לצרכי הגשמתה.

ברצוני להצביע על המקרים, שבהם האות נו"ן מעוותת את המשמעות המקורית של מושג שהיה תמים, עובדתי ונייטרליסטי. וזאת, על-ידי החדרת נופך ערכי המביע עליונות על אחרים ונותן אישור לשימוש אלים וכוחני על-מנת להשתלט עליהם ולהבטיח את השליטה בהם. כך למשל, לאומיות הופכת ללאומנות.

יש מקרים בהם האות נון מעוותת את המשמעות המקורית של מושג ע"י החדרת נופך ערכי המביע עליונות על אחרים ונותן אישור להשתלטות אלימה וכוחנית עליהם. כך למשל לאומיות הופכת ללאומנות

לאומיות היא הרצון להשיג מדינה ריבונית ללאום, והגאווה בקיומה ובמאפייניה לאחר הקמתה. הנו"ן הנוספת מעוותת את התפיסה ללאומנות – עליונות הלאום המסוים על אחרים. עליונות מובילה להפליה לרעה של מיעוטים לאומיים ואחרים בתוך המדינה ולדיכויים בכוחנות אדנותית, ולהבעתה כלפי לאומים ומדינות אחרים, המתבטאת בהפעלת מדיניות חוץ וביטחון תוקפנית מולם. האדם הדוגל בתפיסה זאת מוגדר לאומן.

כך גם התפיסה שהמין האנושי מחולק לגזעים עוותה לכדי גזענות: יצירת היררכיה בין גזעים (קבוצות אתניות). היררכיה המבחינה בין גזעים "עליונים", שהגזען נמנה עם העליון שבעליונים ביניהם, לבין גזעים "נחותים". וכידוע, הגזענות מתירה לעליון להתעלל בנחות בתוך המדינה ולהכחידו, ואף לצאת למלחמת חורמה לדיכוי, לשעבוד ולהכחדה של נחותים ממנו במדינות ובחלקי עולם אחרים.

מן הסתם, ראוי שכלל הנו"ן יוחל גם על מדינות שאין בהן הפרדה בין דת למדינה, גם להלכה (על-פי התורה הדתית-כיתתית שבחרו בה) וגם למעשה. במדינות כאלה יש לקבוצה השלטת, הדוגלת בדת ה"נכונה", תחושת עליונות ה"מקנה" לה זכות לדכא בשם גרסה הלכתית זאת את המיעוטים ה"נחותים".

מיעוטים אלה כוללים מינים (בני כיתות אחרות המאמינים בדת השלטת, אך על-פי גרסה הלכתית שונה) וכופרים – המאמינים בדת או "אמת" אחרת, אשר יש להרוס ולקעקע את סמלי הפולחן ומקומות התפילה שלהם.

גם מאמינים בהלכה ה"נכונה", הנמנים עם קבוצות נחותות על-פי "ערכיה" של אותה דת, כמו למשל נשים או להט"בים, דינם הפליה לרעה ודיכוי.

כך גם התפיסה שהמין האנושי מחולק לגזעים עוותה לכדי גזענות: יצירת היררכיה בין גזעים (קבוצות אתניות). היררכיה המבחינה בין גזעים "עליונים", שהגזען נמנה עם העליון שבעליונים ביניהם, ו"נחותים"

מדינת-הלכה שכזאת נכונה להימצא במצב של עוינות, איום או מלחמה אל מול מדינות אחרות, על רקע התפיסה הדתית שהן מייצגות.

לפיכך, כל מדינה שאין בה הפרדה בין דת למדינה מכילה למעשה את האות נו"ן מרגע שהגדירה את תפיסתה הדתית. כך ערב הסעודית היא מזה כמאה שנים מדינה מוסלמנית סונית-והאבית (היום מדובר בגרסה והאבית ממותנת ו"מודרניסטית" יותר), אפגניסטן חזרה ב-2021 לשליטת הטאליבן ומתקיימת כמדינה מוסלמנית סונית המשלבת יסודות והאביים, חנפיים ודאובנדיים ברוחו של המולא מוחמד עומאר, ואילו איראן מהווה מדינה מוסלמנית שיעית מ-1978 ואילך, בהתאם לפרשנות הפונדמנטליסטית של האייתוללה ח'ומייני.

היום ישראל הופכת למדינה יהודנית חרד"לית, שמערכת העקרונות והכללים שמשטרה יתבסס עליהם היא נזילה ועדיין לא מגובשת סופית. אך ברי שהיא משלבת בין ריאקציה דתית אורתודוכסית בתחומים של חיי אישות, רווחה ופנים, המקפחת ומפלה לרעה "נחותים" – לבין תפיסה משיחית כוחנית בסוגיות טריטוריאליות וביחסי חוץ וביטחון.

פירוש הדבר, נפילה בת עשרות מקומות ב"מדד הדמוקרטיה" וירידה לליגה היאה למשטרים שכאלה, ליגה נו"ן.

תושבי איראן היו זקוקים ליותר משלושים שנות מוסלמנות כדי להתקומם לראשונה, ובאי-הצלחה. היום, לאחר למעלה מארבעים שנים במדבר הנו"ן, הם מנסים בשנית לחלץ עצמם מצבת המשטר. ומערכה זאת, כמו קודמתה, קוצרת אבדות בנפש, וההצלחה כלל אינה מובטחת.

תושבי איראן היו זקוקים ליותר מ-30 שנות מוסלמנות כדי להתקומם לראשונה, ובאי-הצלחה. היום, לאחר למעלה מ-40 שנים במדבר הנו"ן, הם מנסים בשנית לחלץ עצמם מצבת המשטר והצלחתם אינה מובטחת

האם אנחנו, הישראלים החרדים לגורל המדינה ולקיומה, לא כל שכן למעמדה בעולם, נשכים ונמהר לפעול על-מנת לקצר את ימי האדנותיות היהודנית, ולא נמתין עשרות שנים כפי שקרה באיראן? הבה נקווה שזה לא ייגמר בדם.

לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

בדיחה מוכרת בקרב היהודים על חגי ישראל היא שתמיד אנחנו אומרים "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל!" – זה נכון לחנוכה, פורים, ל"ג בעומר, פסח וחגים נוספים. יש אמת בבדיחה זו – שכן מאז ומעולם העם שלנו לא הפך את ניסיונות ההשמדה שלנו לימי אבל – להיפך, הפכנו אותם לחגיגה של גבורת רוח האדם.

שאלה מתבקשת היא – האם בקרוב גם ימי הזיכרון הלאומיים יהפכו לכאלה?

מעולם העם שלנו לא הפך את ניסיונות ההשמדה שלנו לימי אבל – להיפך, הפכנו אותם לחגיגה של גבורת רוח האדם. שאלה מתבקשת היא – האם בקרוב גם ימי הזיכרון הלאומיים יהפכו לכאלה?

לעניות דעתי, אנחנו כבר בצעדים ראשונים לכך. ראייה לכך היא מיזמים המתקיימים ערב יום השואה הבינלאומי או הישראלי, שמטרתם להנציח את זיכרון השואה בדרך ייחודית – כזו שמדגישה את הגבורה, את המכשולים שניצבו בפני ששת המיליונים ובעיקר את ההתגברות של אלו ששרדו את התופת.

מגיל קטן חינכו אותנו ש"חייבים לשמור את זכר השואה", "לזכור ולעולם לא לשכוח" ועוד כהנה וכהנה ביטויים שנועדו להחדיר בנו תודעה לפיה את השואה חייבים לזכור.

אולם, אנחנו לא באמת רוצים לזכור את השואה. אנשים לא מתכננים איפה יציינו את היום הזה, לאיזה טקס ילכו ומה יעשו, והדור הצעיר "מתבאס" שהפקיעו ממנו את שידור הריאליטי היומי שלו לטובת טקסים ביד ושם וסרטי שואה.

אין הדבר דומה לחגים אחרים – אנחנו רוצים להדליק נרות בחנוכה, לחגוג את ליל הסדר, ובעיקר לתכנן את התחפושת הבאה לפורים.

היום, יום שישי ה-27 בינואר, מתקיים יום השואה והגבורה הבינלאומי, שחל ביום השחרור של מחנה המוות אושוויץ.

לפני פחות מ-5 שנים הקמתי ארגון שמטרתו לגרום לאנשים להתלהב מזיכרון השואה.

זו לא טעות, וזה אולי נשמע מוזר בהתחלה, אבל אני בטוח שזה יישמע הרבה פחות מוזר כשאזכיר את מה שכתבתי בפתח דבריי – שמאז ומעולם העם היהודי חוגג את ניצחון הרוח על ניסיונות ההשמדה שלו.

חונכנו לזכור ולא לשכוח, אבל אנחנו לא באמת רוצים לזכור את השואה. לא מתכננים איפה נציין את היום ולאיזה טקס נלך, והדור הצעיר "מתבאס" שהפקיעו ממנו את הריאליטי היומי לטובת טקסים וסרטי שואה

היום, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, תתקיים לראשונה גאלת יום השואה והגבורה הבינלאומי בהרצליה פיתוח. יהיו אוכל ושתייה טובים, אבל בעיקר יהיו שם אנשי חינוך ומובילי דעת קהל שאכפת להם.

אז אולי המשפט הקודם גרם לכם להרים גבה, אבל תשאלו את עצמכם מה בדיוק תכננתם לעשות היום, והאם בימי השואה והגבורה הבינלאומיים האחרים עשיתם משהו יוצא דופן.

לחלקכם תהיה תשובה שקשורה להנצחת זכר השואה, אבל לרוב המוחלט של האנשים לא תהיה תשובה כזו, ולא מכיוון שלא אכפת להם. הסיבה הפשוטה מתומצתת במשפט האלמותי של ברוך שפינוזה:

"נפש האדם מתרחקת מכל מה שמפחית מעוצמתה, ומחפשת את כל מה שמעצים את רוחה".

אז אם נפל לכם אסימון כשקראתם את המשפט של שפינוזה, אתם בטח כבר מבינים שהדרך בה אנו פועלים עד כה לא תוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן. כבר היום זיכרון השואה הוא לא דבר שאנחנו רוצים לשקוע בו. אנחנו חושבים שצריך לזכור, אבל אנחנו מבקשים להימנע מלעסוק בשואה ביומיום.

במצעד הגבורה אנחנו מציעים דרך אחרת, שהיא למעשה הדרך שבה העם שלנו בחר לזכור מאז ומעולם.

זה הסיפור שלנו במצרים, זה הסיפור שלנו מול היוונים ונס פח השמן, זה הסיפור שלנו מול אחשוורוש והמן הרשע ויותר מכל זה הסיפור שלנו מול היטלר והנאצים – כי למרות שהם ניסו להשמיד אותנו, עם ישראל חי וקיים.

בזכות יכולות העברת הסיפורים של העם היהודי, אלפי שנים אחרי יציאת מצרים אנשים חוגגים עדיין את ליל הסדר, כשחלקם אפילו לא מאמינים שעם ישראל היה עם של עבדים במצרים.

ביום השואה והגבורה הבינלאומי הקרוב החלטנו ללכת בדרכם של גדולים וליצור לראשונה את גאלת יום השואה והגבורה, מסורת שמטרתה קידוש גבורת רוח האדם.

אנשי חינוך ומובילי דעת קהל נפגשים וזוכרים בצורה מעצימה את הגיבורים והגיבורות. התכנית החינוכית המשלבת חינוך לשואה מוצגת בצורה אחרת, כזו המעצימה את בני הנוער והופכת את הזיכרון למנוע השראה להתגברות על מכשולים ולעשייה חברתית.

את הגאלה הזו אנו מארגנים אחרי שהוצאנו מעל 20,000 אנשים למצעדים בימי השואה והגבורה. אנחנו יודעים כמה אנשים הפכו ציניים בנוגע לשואה, וכמה דווקא ביום הספציפי הזרקור מגיע.

בזכות יכולות העברת הסיפורים של העם היהודי, אלפי שנים אחרי יציאת מצרים אנשים חוגגים עדיין את ליל הסדר, כשחלקם אפילו לא מאמינים שעם ישראל היה עם של עבדים במצרים

הגיע הזמן שעם הספר יעשה את מה שידענו לעשות מאז ומעולם – לספר את הסיפור של העם שלנו בצורה שתעבור הלאה למשך אלפי שנים.

ליאון בן נס ואנונו הוא יזם עסקי וחברתי, מייסד ארגון "מצעד הגבורה" לשינוי תודעת השואה והטמעת הזיכרון בעשייה החברתית, ובעלים של רשת חללי העבודה "A Club".

כבר הוכחנו לעצמנו שאפשרי להפיל גם ראש ממשלה שנבחר, כי זו היא דרכה וכוחה של דמוקרטיה, והיא איננה נמדדת בקלפי בלבד. הפעם מדובר בשלטון יחיד שיצר כאן והכין תשתית של הפיכה שלטונית.

הפעם הזאת, בשונה ממחאת בלפור, נלמד ונחכים, נגשר על הפערים ונפיק לקחים. הפעם זה לא יהיה עוד רק "לא-ביבי", אלא מאבק כנגד פשע מאורגן שכבש את ארצנו היקרה. הפעם נתאגד ונעצור את כל המדינה, נילחם כתף אל כתף, למרות חילוקי הדעות והכעסים, ונזכור שיש לנו מטרה אחת: להציל את ארצנו ולהיאבק על חרותנו.

אל תזלזלו בהיותכם אזרחים שזועקים, נלחמים ויוצאים להפגין. זה רק מעיד על האכפתיות, על המופת ועל הערכים של כל אחד ברמה האישית וברמה הלאומית. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא העם בהמוניו, הרחוב זעם ובעקבות זאת התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר.

אל תזלזלו בהיותכם אזרחים שזועקים, נלחמים ויוצאים להפגין. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא העם בהמוניו, הרחוב זעם ובעקבות זאת התפטרה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר

הפעם מדובר בסיטואציה שונה, בנסיבות שונות ובזמנים אחרים. מדובר בשלטון יחיד שיצר כאן והכין תשתית של הפיכה שלטונית, אבל הודות לכולנו הצלחנו להזיזו, להפגין את כוחנו ולהזכיר למי ששכח כי העם הוא הריבון. כבר לא מתפשרים יותר על דבר. הפעם זה כבודנו, מעמדנו, חיינו כעם וכחברה וזהו מאבק עתידה של ישראל.

הייתי אישה בת 49 כאשר התחלתי לגמרי לבדי את מחאת בלפור. אישה גרושה עם שלושה ילדים הלומדים בבית הספר האזורי בנהלל, שהייתה חברת הליכוד כל חייה. החל משנת 2013 הפכתי לפעילה חברתית. במשך שנים הלכתי מדי שבוע וכל יום לכול אירוע או מפגש חברתי – מצפון ועד אילת. בכל הפגנה עמדתי, זעמתי, לא התביישתי ולא חששתי.

היסטוריה: הערב במוצ"ש לפני חצי שנה 6.6.20 החלה מחאת בלפור.
הגיע לשם אורי נחמן מהליכוד לישון ברחוב במחאה מתמשכת 7*24 עד שנתניהו יתפטר.

בחמישי באותו שבוע 11.6.20 הגיע אמיר השכל ממחאת היחידים עם "מחאת הכסאות" לאותה מטרה.

3 שבועות אח"כ ב 26.6.20 עצרו בשישי את אמיר…והשאר היסטוריה. pic.twitter.com/RqJOLm6Gtg

— אייבי בנימין???? (@AybeeBinyamin) December 6, 2020

היו רבים שהסתכלו ובחנו אותי כ"עוף זר" וכ"הזוייה". בליכוד מאוד לא אהבו וחששו מקול זעקתי ומהביקורת הנוקבת שלי. חברי כנסת, שרים וחברי מפלגה חתמו כאחד על עצומה להגיש כנגדי עתירה כדי להוציא אותי מהמפלגה בגלל פועלי ודברי הביקורת הקשים שלי נגד ראש המפלגה שלי והמפלגה שבשלטון ובה אני חברה.

הייתי אישה בת 49 כאשר התחלתי לגמרי לבדי את מחאת בלפור. אישה גרושה עם שלושה ילדים הלומדים בבית הספר האזורי בנהלל, שהייתה חברת הליכוד כל חייה. בליכוד מאוד לא אהבו את זעקתי

יכולתי להיכנע ולהיעלב, אך היה לי חשוב לעמוד על שלי, לפנות לבית הדין של המפלגה ולהוכיחם. ואכן ניצחתי אותם. לא התפשרתי, לא ויתרתי ואמרתי להם בפה מלא: "אתם לא ליכודניקים, אתם ביביסטים!". כך קראתי להם וכך ראיתי אותם. כך טבעתי את הכינוי, שלימים הפך לא רק למושג אלא גם הגדיר תרבות מכוערת בחברה הישראלית.

הגעתי לבלפור לראשונה מיד עם סיום מחאת פתח תקווה. עמדתי שם בבלפור יחד עם בן זוגי עו"ד דוד לוי במשך שלושה שבועות רצופים. ימים אחדים לאחר מכן הגיע למקום פרופסור יורם יובל, שמיקם את אוהל המחאה שלו מספר מטרים מהמקום שבו אנו עמדנו – בגן העצמאות.

פרופסור יובל הזמין אותי להצטרף, אך אני התעקשתי כי צריך לעמוד מול הווילון השחור ויש להתבצר על הבית. זה היה חייב להיות מול הכניסה לרחוב בלפור, מול הווילון השחור הארור.

כשראיתי איך כל הציבור נוהר ומתנהל במחאה אחרי פרופסור יובל, הבנתי שהציבור עדיין איננו בשל ואינו מבין את גודל השעה, ולכן הגעתי למסקנה שמיותר לעמוד כאן לעת עתה. קיפלתי הכול וחזרתי חזרה הביתה. שוב חזרתי לבלפור אחרי שישה חודשים, בתאריך, 6.6.20. חמישה ימים לאחר מכן הצטרף אמיר השכל, והשאר כבר היסטוריה.

עמדתי בבלפור עם בן זוגי 3 שבועות רצופים. כמה ימים אח"כ הגיע פרופ' יורם יובל, שמיקם את אוהל המחאה שלו כמה מטרים משם – בגן העצמאות. הוא הזמין אותי להצטרף, אך התעקשתי שצריך לעמוד מול הווילון השחור

יומיים לפני שהגעתי לבלפור נסענו אני ודודי ברכבנו הקטן, ועם מעט הכסף שהיה לי מקצבת הנכות שלי קניתי ציוד בסיסי כדי להתמקם בבלפור. ערב יום שישי, לאחר ארוחה משפחתית בנסיעה מהצפון למרכז, רדפה המשטרה אותי ואת דודי בסיטואציה הזוייה שלא הותירה כל מקום לדמיון.

ההסבר שניתן לנו לא הסתיר שמדובר ברדיפה של ממש, מתוך האזנה ומעקב שהתבצעו אחריי במדיה החברתית. פשוט ניסו למנוע ממני לבצע את תוכניתי להתחיל מחאה מול הבית בבלפור.

בכל זאת, במוצ"ש לאחר מכן הגעתי עם הציוד שלי לבלפור, כאשר להקת הסוגדים לראש הממשלה, הביביסטים, עמדה שם והיללה בקול את אלילם. הם ראו אותי וניסו בכל הכוח לערער, לאיים ולהפחיד אותי, אך לא ויתרתי ולא התרגשתי מכך.

מאז עברתי ימים ולילות מול מעגלים בתוך מעגלים של מאבקים וחרמות. למרות שזעקתי כנגד בנימין נתניהו ואף שהייתי בשנים לפני כן עם אותן דמויות ואותם אנשים במחאות בתל אביב ובפתח תקווה וגם שם בבלפור – החרימו אותי, התעלמו ממני ונידו אותי. עם זאת, בחרתי שלא להיעלב.

בלפור שייכת כיום להיסטוריה, בין אם היו טעויות, חילוקי דעות או קשיים. בלפור הייתה תקדים להפגנות של היום, רק שבעלי אינטרסים רכבו עליה ושיכתבו את המציאות מכלל האמת כפי שהייתה באמת.

בלפור זה לא היה רק שירים ותופים, לא רק שמאל/ימין, לא רק מוצ"ש ולא רק ביביסטים ואין מצב. בלפור הייתה אנשים, אזרחים, שהיו חרדים מאוד לעתידה של ישראל. שיצאו מהבית ומאזור הנוחות כדי לא להתפשר על שמה ותדמיתה של ישראל – למרות החלטת בג"ץ וההחלטות ההזויות על סגרים.

בכל זאת, במוצ"ש שאחרי הגעתי עם הציוד שלי לבלפור, כשלהקת הסוגדים הביביסטים, עמדה שם והיללה בקול את אלילם. הם ראו אותי וניסו בכל הכוח לערער, לאיים ולהפחיד אותי, אך לא ויתרתי ולא התרגשתי מכך

בלפור זה היה להשפיל את כבודך האישי ולישון על מדרכה בחורף, בקיץ ובסתיו במשך תשעה חודשים מלאים, ללא כל תנאים אופטימליים. בלפור הייתה אות הפתיחה למהפכה האזרחית הראשונה אי פעם שידעה ישראל מאז תקומתה.

בלפור הייתה מפגש מציאות עם מגוון אזרחים בכל הצבעים, הדעות והתרבויות. בלפור הייתה לא מחאה, כי אם שליחות והתגייסות – מצילים את המדינה!

בלפור הייתה הצהרה על מה שכלל הציבור הבין וחש אך חשש לזעוק ולהודות בכך בקול – מדובר כאן בארגון פשע שכבש את המדינה. בלפור הייתה הצהרה ואמירה של כלל הציבור – הציבור הפטריוטי שאיננו רוצה להתפשר ולהאמין באותה השיטה ובאותם פוליטיקאים באשר הם.

בלפור הייתה "הסכין" שחתכה את הקליפה שמאחוריה מסתתרת אמת שחורה, קשה ומבהילה. היא קרתה בשעה שבה היה על הציבור להפנים שישראל שלנו לא רק התבגרה בגילה אלא שינתה את פניה ואת זהותה.

בלפור הייתה שעת המבחן של הציבור בינו לבין עצמו. בלפור הייתה שעה שבה לא יוצאים מהבית רק לכמה שעות ולא רק עבור קצבה, קוטג', מילקי או תנאים נוחים אישיים. בלפור הייתה מחאה מיוחדת במינה, ועיקרה היה זעקה בחרדה גדולה על הדמוקרטיה.

בלפור זה היה להשפיל את כבודך האישי ולישון על מדרכה בחורף, בקיץ ובסתיו במשך 9 חודשים מלאים, בתנאים לא תנאים. בלפור הייתה אות הפתיחה למהפכה האזרחית הראשונה אי פעם שידעה ישראל

בלפור הייתה מראה המשקפת את הבעיה בחברה הישראלית ומראה כיצד אנו נראים בינינו לבין עצמנו והיכן אנו ממקמים את עצמנו כאזרחים. התפיסה הרווחת כיום על זהותה של מחאת בלפור – לא קשורה למציאות. זאת מכיוון שהיו במחאה מי שניצלו אותה לאינטרסים פוליטיים ואישיים ולמטרות העצמה אישית.

מהר מאוד אותם אנשים יצאו לחגוג ולשבת על עלי דפנה, לתפור חליפות ולחגוג בצבעים ובאופן מוגזם וחסר כל פרופורציה, כמו היו עיוורים למציאות וקהי חושים מדי מכדי להבין ולקרוא את הנולד ולהיות ערוכים לשעה שתבוא. והנה היא באה כפי שהייתה צפויה.

הטעויות שנעשו הן היו בדיוק כמו אותן הטעויות שעשה העם במשך כל השנים מאז תקומתה של ישראל כמדינה. תמיד ידענו והיינו מוכנים ומלוכדים להילחם עבורה, ואף להקריב את חיינו ואת בנינו, אך מעולם לא ידענו כעם להילחם האחד למען השני, ובמקום זאת נלחמנו זה נגד זה.

תמיד ידענו כאומה לגלות סולידריות ותמיכה ולהושיט יד בשעת אסון לאומות אחרות בעולם, אך כלפי עצמנו – קשישים, ניצולי שואה, הלומי קרב, אתיופים, ערבים ונשים, אף פעם העם לא יצא כאחד. תמיד זה היה מתנהל כמאבק של האחד נגד השני, כשכל אחד זועק מהמקום האישי שלו בלבד.

תמיד ידענו כאומה לגלות סולידריות ותמיכה ולהושיט יד בשעת אסון לאומות אחרות, אך כלפי עצמנו – קשישים, ניצולי שואה, הלומי קרב, אתיופים, ערבים ונשים, לא נאבקנו כאחד. אלא תמיד כמאבק אחד נגד השני

שכחנו את עצמנו בדרך והלכנו לאיבוד. שכחנו מה זה להיות עם ולא רק אומה, מה זה להיות ראוי לארץ, מהי המשמעות של חברה מתוקנת ומלוכדת, מה זה מנהיג ומהי מנהיגות, מהי ממלכתיות ומהי מופת. שכחנו להיות אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד וגם מהם הכוח והמשמעות באמירה זו.

אורי נחמן היא פעילה חברתית משנת 2013, בעבר חברת הליכוד. הפגינה החל משנת 2017 בפתח תקווה, ובשנת 2019 הגיעה לראשונה לבלפור. אוהל המחאה שלה נשא את השם "ארגון פשע כבש את המדינה". היא ממשיכה את המאבק תחת אותו שם, מקיימת הרצאות וכותבת ספר באותו נושא. מאמר שלה מופיע בספר "בלפור - סיפורה של מ.ה.פ.כ.ה" מאת איל זך.