והנה עוד יום שהוא לא נורמלי בישראל, אחרי שהיו לנו חמש שעות שלמות של סתם שגרה משעממת והנה מכריזים על שביתה ברשויות המקומיות.

בתי הספר כבר לא יודעים מה קורה, אילו שירותים מתקיימים כרגיל ואילו חיצוניים לרשות המקומית. אנו תלויים בשירות העיריות והרשויות בשלל היבטים של חיי היומיום. בתום סגרי הקורונה, מה זה יום או שבוע של שביתה עם ילדים בבית. אבל גם בסגר הכי חמור וגם באירועים חריגים, לא נשלף בזמן האחרון הנשק הכי שקוף אבל הכי קל – שמנוסח במשפט “לא תיאסף אשפה”.

בתום סגרי הקורונה, מה זה יום או שבוע של שביתה עם ילדים בבית. אבל גם בסגר הכי חמור וגם באירועים חריגים, לא נשלף לאחרונה הנשק הכי שקוף וקל – “לא תיאסף אשפה”

כאשר אשפה לא נאספת מהעיר, במיוחד בימים חמים, זה עניין של כמה שעות עד שלא יהיה נעים ללכת ברחוב, עד שהפח יעלה על גדותיו, עד שהריח החזק יפוץ לכל עבר והרחוב יתמלא בשקיות המתחרות על מקום בפח, ואז סמוך לפח, ולידו רהיטים, חפצים, קרטונים ועוד ועוד.

החשש משביתה של עובדי תברואה הוא החשש לראות את עצמנו איך שאנו באמת, בכמות, בגודל בצבעוניות ובעוצמה. העצירה שנתפסת ככמעט לא טבעית של מערכת הפינוי, מראה לנו כמה פינוי צריך בשביל איך שאנחנו חיים, כמה הדחקה וכמה מקום, כמה פסולת אנו מייצרים ביום אחד, או אולי בשבוע וכמה בעצם אנחנו לא נפרדים מהפסולת ברגע שזרקנו אותה לפח והכנסנו לשקית שחורה ואטומה.

תשתיות נחשפות כשהן משתבשות ושביתה זה חתיכת שיבוש מערכות. למה אנחנו כל כך מפחדים משביתת עובדי התברואה? כי פסולת הופכת מהר מאוד לבעיה של תברואה, ואם היא לא מפונה כמו שצריך היא הופכת למטרד מיידי.

אולי יום אחד של שביתה יכול להזכיר לנו שבסך הכל הפסולת ברשויות בישראל נאספת, אבל נכון – מה שקורה איתה אחר כך ולמה המערכת לא מתקדמת כבר עשורים, זה מאמר אחר.

עובדי התברואה הם שליחים ראשונים במערכת העיכול של העיר. לאורך ההיסטוריה, עיר שהשכילה לטפל כמו שצריך בפסולת ובביוב שלה, הצליחה בזכות התקדמות תברואתית גם לגדול פיזית ומרחבית. כך למשל רומא שטיפלה בביוב בצורה מסודרת עוד בימי קדם, וניו יורק שהקימה בתחילת המאה ה-20 יחידת תברואה גדולה ואיפשרה לעיר לצמוח, לגדול ולהצטופף.

ברור שפסולת מזון ברחוב תמשוך ברגע ריחות, זבובים, מכרסמים ועוד כל מיני חיות שאנו מעדיפים לחשוב שאנו לא חולקים איתם את מרחב המחייה שלנו.

החשש משביתת עובדי תברואה הוא החשש לראות את עצמנו כפי שאנו באמת, בכמות, בגודל בצבעוניות ובעוצמה. עצירת מערכת הפינוי מראה לנו כמה פינוי צריך בשביל דרך החיים שלנו, כמה הדחקה וכמה מקום

אולם הפחד אולי נובע מעוד גורם עמוק יותר אשר מודחק היטב פנימה. כאשר יש שביתה של העובדים השקופים ביותר ונראה שהכל עולה על גדותיו, הרחוב הופך למראה מצוינת לאופן החיים שלנו.

הישראלי הממוצע מייצר כמעט שני קילו פסולת לאדם ביום וגם זה נתון ישן שלא התעדכן לאחרונה. לאתר חירייה מפונות מדי יום כאלף משאיות אשפה הנושאות יחד כ-4000 טונות של פסולת ביתית. אנחנו ממש ממש טובים בזבל.

אם כל האשפה הזו מתחילה להתגלגל ברחובות, אז אפשר להתחיל לשאול את עצמנו – אולי אנחנו מייצרים יותר מדי? אולי האופן שבו אורזים משלוח מחו”ל בתוך עטיפת פלסטיק ואריזת קרטון זה קצת מוגזם? האם באמת הירקן לא יכול למכור לנו ירקות קצת עקומים? אנחנו הרי מסוגלים להתמודד עם בטטה לא ישרה.

אולי שביתה שכזו, וזה לא משנה מה הרקע שלה, יכולה להזכיר לנו שאנחנו יכולים וצריכים אחרת. אם כל אחד מייצר פסולת, אז כל אחד יכול לקחת חלק גם בפתרון.

נטע דונחין היא מנהלת ההדרכה במרכז לחינוך סביבתי בפארק המחזור חירייה.

ויקטור פרנקל קבע בספרו הנודע ש”האדם מחפש משמעות”. עם זאת, ומתוך הסכמה עם תפיסת עולמו, אנסה לטעון כי הבנת הצורך האנושי הבסיסי בשייכות ובעיקר האופן בו מייצרים שייכות – יכולה לשמש כלי מנהיגותי וניהולי ראשון במעלה לכל מסגרת וקבוצת בני אנוש, כפי שהוא יכול לשמש כלי קיומי הישרדותי. החל מהתא המשפחתי דרך מעגלי חברויות, יחידות צבאיות, קבוצות ספורט וכלה בניהול בכל רמה והיקף.

בני אדם רוצים להיות חלק מקבוצת החושבים כמותם, חלק מאלה שתפיסת עולמם דומה לשלהם, חלק מאלה שהם חולקים איתם את אותן אהבות ומתגוננים מאותם יריבים או אויבים. האדם רוצה שותפים לדרך שיתמכו בו ושהוא יתמוך בהם. אנחנו רוצים קבוצה מחבקת להסתופף באוהלה, גם ואולי בעיקר כשאנחנו מיעוט או בקשיים.

בני אדם רוצים להיות חלק מקבוצת החושבים כמותם. האדם רוצה שותפים לדרך שיתמכו בו ושהוא יתמוך בהם. אנחנו רוצים קבוצה מחבקת להסתופף באוהלה, גם ואולי בעיקר כשאנחנו מיעוט או בקשיים

אני מאלה המאמינים שהבסיס של סולם הצרכים של מאסלו צריך להיות השתייכות, ואני מעז לומר שגם במציאות הבלתי ניתנת להבנה בה חי פרנקל במחנה ההשמדה, שייכות הייתה בסיס קיומי, בצד משמעות.

החיים מזמנים לנו מעגלי שייכות רבים. משפחה, חברים, קבוצת הכדורגל שאנחנו אוהדים, היחידה בה שרתנו, מקום העבודה ועוד.

אנחנו משייכים את עצמנו למספר מעגלים או ישויות, ולכל אחד מהם פשר וקשר שונה. לעיתים יש התנגשות בין מעגלי השייכות של אדם וזו יכולה להיות התנגשות בין ערכים או התנגשות בגלל האופן בו מעגל השתייכות נתפס ציבורית וחברתית.

החיים מזמנים לנו התלבטות מתמדת בין ערכים בהם אנחנו מאמינים, ויש לא מעט מצבי אמת בהם אנחנו נאלצים, מחוסר ברירה, לקבל החלטה במה אנחנו אוחזים בעדיפות עליונה. אמרתי בתחילה שזו התנגשות אבל מהרגע שערכתי דיון עם עצמי והכרעתי לטובת הערך המוביל ובחרתי להשתייך למעגל מסוים, אז ההתנגשות מתעמעמת עד להתלבטות ולמכשול הבא.

אגב, יכול להיות מעניין לכל אחת ואחד מאתנו למפות לעצמו כתרגיל מחשבתי את מעגלי השייכות שלו.

לעיתים מעגלי השייכות של אדם מתנגשים, וזו יכולה להיות התנגשות בין ערכים או בשל האופן בו מעגל השתייכות נתפס ציבורית וחברתית. יכול להיות מעניין למפות לעצמכם כתרגיל מחשבתי את מעגלי השייכות שלכם

השייכות מעניקה לנו ביטחון, כוח, משמעות, לעיתים חיבור אנושי יוצא דופן, חיבה וידידות.

השייכות היא צורך אנושי קמאי והיא ממש נשמת אפנו. מחיבוק אימהי לתינוק ועד לחיבוק אוהב או טפיחת שכם חברית דרך אין סוף מחוות אנושיות שמבטאות קירבה.

בכולנו מקנן הצורך להיות חלק מקבוצה שאנחנו מאמינים בערך המוביל שלה, שמרגישים שהיא מחזקת אותנו ואנחנו מחזקים אותה, שמעניקה לנו משמעות, גאווה וסיפוק, לעיתים גם שמחה. השותפות למטרה, לדרך, לקשיים לאכזבות ולהצלחות זה הדלק של חיינו.

להיות חלק ממעגל שייכות לא בהכרח מחייב תהליך פורמלי ולרוב לא כרוך במבחנים ובקבלה רשמית. ההחלטה להיות חלק ממעגל שייכות יכולה להיות תוצאה של תחושת בטן, של רגשות שלא תמיד יש להם הסבר סדור ובאותה מידה תוצאה של החלטה ערכית רציונלית.

אם התובנות האלה מקובלות, והאמת היא שאין בהן חידוש, אזי קל להסביר לכל ראש משפחה, גבר או אישה, לכל ראש/ת קבוצה, מפקד/ת או מנהל/ת שיצירת תחושת שייכות היא מתכון להצלחה וכי המשמעות שאנחנו מחפשים, לחלוטין גלומה בפנים.

השייכות מעניקה לנו ביטחון, כוח, משמעות, לעיתים חיבור אנושי יוצא דופן, חיבה וידידות. היא צורך אנושי קמאי והיא ממש נשמת אפנו. בכולנו מקנן הצורך להיות חלק מקבוצה שאנו מאמינים בערך המוביל שלה

אז איך בונים ומפתחים תחושת שייכות:

• מגבשים חזון, מסכימים על ערכים משותפים ויוצרים סוג של זהות משותפת, תפיסת עולם המשותפת שכולם רוצים לקדם ביחד.
• חוזרים ומסבירים ומזכירים ושוב מסבירים את העקרונות בכל הזדמנות.
• מדברים על הקשיים והאתגרים ועוסקים לא רק בקושי כקבוצה אלא בקושי של יחידים בקבוצת ההשתייכות.
• מקשיבים, מתעניינים, שואלים, ואומרים אמת.
• משתפים בהתלבטויות ובהחלטות מהותיות.
• נפגשים כמה שיותר, מחזקים את הביחד, את שותפות הגורל. מחזקים את החיבור הבין אישי.

בעמותת “דרך כפר-יוזמות חינוך” מרבים להשתמש באמירה “לחנך משמעו לשייך”. אמת צרופה. אני מרחיב את האמירה ל”לנהל, לפקד, להיות הורה ראוי – משמעו לשייך”.

לאורך שנים המחנה הדמוקרטי ליברלי לא היה קיים ככזה אפילו על הנייר. החודשים האחרונים יצרו מחנה חי ותוסס, צומח ומתחזק שמהווה ללא ספק מעגל שייכות עוצמתי ומאד משמעותי.

במעגל הזה עומדים כתף לצד כתף ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, אנשים מכל קצוות הארץ. אנשים שכל אחת ואחד מהם החליט שבעת הזו הערך המוביל מבחינתו הוא דמוקרטיה ליברלית ושוויון.

יש לנו חזון, שליחות ודגל, יש לנו מטרות ויש תחושה עצומה של שייכות ומשמעות.

לאורך שנים המחנה הדמוקרטי ליברלי לא היה קיים ככזה אפילו על הנייר. החודשים האחרונים יצרו מחנה חי ותוסס, צומח ומתחזק שמהווה מעגל שייכות עוצמתי ומאד משמעותי

אתה שייך משמע אתה קיים.

חיים רובוביץ הוא ראש אגף בדימוס בשב"כ והמנכ"ל הראשון וממייסדיה של עמותת "דרך כפר יוזמות חינוך", שפעילה ב-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית והגיאוגרפית.