והנה עוד יום שהוא לא נורמלי בישראל, אחרי שהיו לנו חמש שעות שלמות של סתם שגרה משעממת והנה מכריזים על שביתה ברשויות המקומיות.

בתי הספר כבר לא יודעים מה קורה, אילו שירותים מתקיימים כרגיל ואילו חיצוניים לרשות המקומית. אנו תלויים בשירות העיריות והרשויות בשלל היבטים של חיי היומיום. בתום סגרי הקורונה, מה זה יום או שבוע של שביתה עם ילדים בבית. אבל גם בסגר הכי חמור וגם באירועים חריגים, לא נשלף בזמן האחרון הנשק הכי שקוף אבל הכי קל – שמנוסח במשפט “לא תיאסף אשפה”.

בתום סגרי הקורונה, מה זה יום או שבוע של שביתה עם ילדים בבית. אבל גם בסגר הכי חמור וגם באירועים חריגים, לא נשלף לאחרונה הנשק הכי שקוף וקל – “לא תיאסף אשפה”

כאשר אשפה לא נאספת מהעיר, במיוחד בימים חמים, זה עניין של כמה שעות עד שלא יהיה נעים ללכת ברחוב, עד שהפח יעלה על גדותיו, עד שהריח החזק יפוץ לכל עבר והרחוב יתמלא בשקיות המתחרות על מקום בפח, ואז סמוך לפח, ולידו רהיטים, חפצים, קרטונים ועוד ועוד.

החשש משביתה של עובדי תברואה הוא החשש לראות את עצמנו איך שאנו באמת, בכמות, בגודל בצבעוניות ובעוצמה. העצירה שנתפסת ככמעט לא טבעית של מערכת הפינוי, מראה לנו כמה פינוי צריך בשביל איך שאנחנו חיים, כמה הדחקה וכמה מקום, כמה פסולת אנו מייצרים ביום אחד, או אולי בשבוע וכמה בעצם אנחנו לא נפרדים מהפסולת ברגע שזרקנו אותה לפח והכנסנו לשקית שחורה ואטומה.

תשתיות נחשפות כשהן משתבשות ושביתה זה חתיכת שיבוש מערכות. למה אנחנו כל כך מפחדים משביתת עובדי התברואה? כי פסולת הופכת מהר מאוד לבעיה של תברואה, ואם היא לא מפונה כמו שצריך היא הופכת למטרד מיידי.

אולי יום אחד של שביתה יכול להזכיר לנו שבסך הכל הפסולת ברשויות בישראל נאספת, אבל נכון – מה שקורה איתה אחר כך ולמה המערכת לא מתקדמת כבר עשורים, זה מאמר אחר.

עובדי התברואה הם שליחים ראשונים במערכת העיכול של העיר. לאורך ההיסטוריה, עיר שהשכילה לטפל כמו שצריך בפסולת ובביוב שלה, הצליחה בזכות התקדמות תברואתית גם לגדול פיזית ומרחבית. כך למשל רומא שטיפלה בביוב בצורה מסודרת עוד בימי קדם, וניו יורק שהקימה בתחילת המאה ה-20 יחידת תברואה גדולה ואיפשרה לעיר לצמוח, לגדול ולהצטופף.

ברור שפסולת מזון ברחוב תמשוך ברגע ריחות, זבובים, מכרסמים ועוד כל מיני חיות שאנו מעדיפים לחשוב שאנו לא חולקים איתם את מרחב המחייה שלנו.

החשש משביתת עובדי תברואה הוא החשש לראות את עצמנו כפי שאנו באמת, בכמות, בגודל בצבעוניות ובעוצמה. עצירת מערכת הפינוי מראה לנו כמה פינוי צריך בשביל דרך החיים שלנו, כמה הדחקה וכמה מקום

אולם הפחד אולי נובע מעוד גורם עמוק יותר אשר מודחק היטב פנימה. כאשר יש שביתה של העובדים השקופים ביותר ונראה שהכל עולה על גדותיו, הרחוב הופך למראה מצוינת לאופן החיים שלנו.

הישראלי הממוצע מייצר כמעט שני קילו פסולת לאדם ביום וגם זה נתון ישן שלא התעדכן לאחרונה. לאתר חירייה מפונות מדי יום כאלף משאיות אשפה הנושאות יחד כ-4000 טונות של פסולת ביתית. אנחנו ממש ממש טובים בזבל.

אם כל האשפה הזו מתחילה להתגלגל ברחובות, אז אפשר להתחיל לשאול את עצמנו – אולי אנחנו מייצרים יותר מדי? אולי האופן שבו אורזים משלוח מחו”ל בתוך עטיפת פלסטיק ואריזת קרטון זה קצת מוגזם? האם באמת הירקן לא יכול למכור לנו ירקות קצת עקומים? אנחנו הרי מסוגלים להתמודד עם בטטה לא ישרה.

אולי שביתה שכזו, וזה לא משנה מה הרקע שלה, יכולה להזכיר לנו שאנחנו יכולים וצריכים אחרת. אם כל אחד מייצר פסולת, אז כל אחד יכול לקחת חלק גם בפתרון.

נטע דונחין היא מנהלת ההדרכה במרכז לחינוך סביבתי בפארק המחזור חירייה.

עולם הדימויים הישראלי צר וטראומטי. כמעט כל ויכוח על מהלכי השלטון, דמוקרטיה, החלטות בענייני הקורונה, מתווה הכותל, התנהגות משטרת ישראל בהפגנות ואלימות נוער הגבעות בשטחים – מעלה מייד את הדימויים הנאצים לשיח הציבורי.

טלאי צהוב ומספר על היד מושווים לצמידים ולסימון לא מתחסנים. החלטות על הפרדה בכניסה לקניונים זו “סלקציה” וסימנים למשטר נאצי, שלא לדבר על עולמם של החרדים שאצלם השימוש בביטויים נאציים זו שגרת דיבור וכתיבה ופרסום יומיומית.

עולם הדימויים הזה חוצה דעות פוליטיות ועמדות אידאולוגיות. כשהימין מפחיד ומנסה לשכנע נגד מדינה פלסטינית או נגד הגרעין האיראני, מיד הוא מעלה את האיום בהשמדה. לא פחות. שרטוטים של מחנות ההשמדה מועלים לשידור חי בנאום ראש ממשלה באו”ם והשואה כאיום ההשמדה האולטימטיבי משמשת קרקע מילולית לכל טיעון.

עולם הדימויים הזה חוצה דעות פוליטיות ועמדות אידאולוגיות. כשהימין מפחיד ומנסה לשכנע נגד מדינה פלסטינית או נגד הגרעין האיראני, מיד הוא מעלה את האיום בהשמדה. לא פחות

כאילו אין לישראל עצמה נשק גרעיני, צבא חזק ועולם שלם שעומד לצידה בנושא האיום האיראני.

אם אפשר היה להכניס מדינה שלמה לטיפול בפוסט-טראומה, אולי היה אפשר להשתחרר מהדימוי הדמוני שנכנס לכל דיון פנים-ישראלי. אולי הנאצים היו נשארים רק בסיוטי הלילה שלנו וימי הזיכרון לשואה ולגבורה.

דור ראשון לשואה לא משתמש בדימוי הזה בקלות כמו בני הדור השני והשלישי. נדמה שרק מי שעבר סלקציה אכזרית וצעד קפוא ורעב אל בורות המוות, אל מחנות העבודה שהכילו בצפיפות אלפים על דרגשים בביתנים שנבנו סביב הקרמטוריום, מי שעל זרועו נחרט מספר ועל דש בגדו הוצמד טלאי צהוב אמיתי – רק הוא מסוגל להבחין בין הדימוי כיום לבין המציאות שהייתה ונותרה צרובה בהיסטוריה.

לא מחוסנים שכועסים על הממשלה בשל מניעת כניסה למסעדות או קניונים והדרישות לסימון בצמידים או תו ירוק זמני, רק מחלישים את הטיעון שלהם כאשר הם משתמשים בדימויים נאציים.

לא מחוסנים שכועסים על הממשלה בשל מניעת כניסה למסעדות או קניונים והדרישות לסימון בצמידים או תו ירוק זמני, רק מחלישים את הטיעון שלהם כאשר הם משתמשים בדימויים נאציים

עם כל הכבוד לפגיעה בזכויות האדם המסתמנת מצעדי הממשלה למניעת הדבקות והידבקויות מנגיף הקורונה והחיים המשותפים של מחוסנים ולא מחוסנים במרחב הציבורי – אין שום דמיון בין זה לבין מעשי המשטר הנאצי, התעמרות ביהודים, צוענים, הומוסקסואלים ורבים אחרים על רקע דת, גזע ונטייה מינית, מוצא או השקפה פוליטית שהייתה נכונה לזמנים ההם.

גם אלימות המתנחלים הפורעים בשטחים יכולה למצוא סל של תיאורים בעברית בלי הצורך להשוות למעשי הנאצים. טרור היא מילה מספיק חזקה כדי לתאר פגיעה בחפים מפשע, ניסור עצי זית ואפילו את המעשים הקיצוניים של שריפת הנער מוחמד אבו-ח’דיר ז”ל או משפחת דוואבשה ז”ל בכפר דומא. טרור אכזרי, טרור לאומני, טרור אידאולוגי, אלימות קשה, פשעי שנאה ועוד.

הנאצים והטלאי הצהוב צריכים להישאר ב”יד ושם” ועל זרועם וגופם הכואב של ניצולי השואה.

עם כל הכבוד למאבק הלא מחוסנים נגד הדרישה להתחסן, נגד זריקות ונגד תו ירוק, אין שום דמיון לזוועות המשטר הפאשיסטי של היטלר והנאצים. איש לא מכנה אותם עכברושים, לא מפיץ תעמולה ארסית גזענית נגדם ולא דורש לגרש או להשמיד אותם.

קצת כבוד למה שעברו שורדי השואה וקרבנותיה לא יפגע במאבק של מתנגדי החיסונים.

זו, אגב, גם חובתם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

סבתא בישלה דייסה תקציבית מתוקה. נתנה לחיזוק זהות יהודית, נתנה יותר משלושה עשר מיליארד שקלים לכספים קואליציוניים, נתנה עוד תוספות לחרדים. מיליונים ליצחק גולדקנופף ולמשה גפני ולינון אזולאי ועוד מיליונים לקרן למורשת רחבעם גנדי ולקרן למורשת חיים דרוקמן, ומיליונים לחברי כנסת כדי שיגיעו להצביע בוועדה. שלושה מיליון לכל אחד.

ולמי לא נשאר? למי לא נשאר?! לקשישים! לאזרחים הוותיקים שממשיכים לקבל 1680 שקלים של קצבת זקנה בסיסית.

מיליארדים לכספים קואליציוניים ומיליונים לזהות יהודית ולחרדים ולח”כים שיגיעו להצביע בוועדה, ולמי לא נשאר? לאזרחים הוותיקים שממשיכים לקבל 1680 שקלים של קצבת זקנה בסיסית

השבוע נערך הכינוס הראשון בכנסת הזו של השדולה למען האזרחים הוותיקים.
מי שלא שמע את זעקת נציגי ארגוני הקשישים לא שמע זעקות מצוקה מימיו.

איך יתכן שלצד המיליארדים שנבזזו מהקופה הציבורית לא נשאר ולו שקל אחד לאזרחים הוותיקים?

"מה קרה? לאן הגענו? לאן אתם רוצים להביא אותנו, לאן? שנמות!? די! כל הזמן אני נלחמת" – לאה קלוגמן, היום בכנס השדולה למען האזרחים הוותיקים, צעקה היום מדם ליבה על היחס של המדינה כלפי בני הגיל השלישי: "מה קרה עם כל המיליארדים?"@nissimv @bezalelsm @cohen_meirav @michalpeylan pic.twitter.com/tmo70y4GC8

— ערוץ כנסת (@KnessetT) May 16, 2023

מקימי השדולה, חברי הכנסת מירב כהן מיש עתיד, גלעד קריב ממפלגת העבודה, אלון שוסטר מהמחנה הממלכתי וניסים ואטורי מהליכוד, הח”כ היחיד מהקואליציה, ניצבו מול האנשים שפניהם חרושי קמטים, כשגיל אחדים מהם נושק לשמונים, ולא היו להם תשובות.

נצא לרחובות, נרעיד את הכנסת – הם איימו, וידעו שזה איום ריק, איום סרק. כי לגמלאים אין באמת נשק לאיים בו על הממשלה. הם לא יכולים לשבות והם לא יכולים לגרום לנזק כלכלי למשק.

השרה לשוויון חברתי לשעבר, חברת הכנסת מירב כהן, גיבשה תכנית להעלאת קצבה באופן דיפרנציאלי. מי שיש לו יקבל רק קצבה בסיסית, ומי שאין לו קצבתו תגדל ביחס ישיר למחסור שהוא חי בו. היא סיפרה, בנימה מלווה בחוסר אונים, שהקואליציה סירבה לכלול את הצעת החוק שלה בחוק ההסדרים.

1.יחד עם ראש הממשלה יאיר לפיד והשרה לשוויון חברתי מירב כהן, עבדנו על התוכנית הזאת במשך כל השנה בכדי להביא את המתווה המדויק והצודק ביותר, אנחנו מתקנים עוול של שנים ועושים צדק עם האזרחים הוותיקים.
היום אנחנו משיקים את התוכנית שתשפר באופן משמעותי את מצבם של האזרחים הוותיקים במדינה. pic.twitter.com/7YyGDhgeMa

— Meir Cohen – מאיר כהן ???? (@MKmeircohen) September 19, 2022

השבוע נערך הכינוס הראשון בכנסת הזו של השדולה למען האזרחים הוותיקים. מי שלא שמע את זעקתם לא שמע זעקת מצוקה מימיו. איך יתכן שלצד המיליארדים שנבזזו מהקופה הציבורית לא נשאר ולו שקל אחד בשבילם?

חוק ההסדרים, שנוצר ב-1985 כשהאינפלציה נשקה ל-445 אחוזים בשנה, ומאז משמש בכל שנה למימוש גחמות של חברי הכנסת, בניית מקוואות ומימון חוגים במתנ”סים לח”כ יצחק פינדרוס, חמישה מיליארד לח”כ יצחק קרויזר למימון מתנדבים בחקלאות, ועוד חמישה מיליארד לח”כ משה סלומון מהציונות הדתית למימון מענק ירושלים לחינוך. רק נושא אחד נשאר שוב ושוב מחוץ לעסקאות התן וקח שנרקמות במסדרונות הכנסת.

ח”כ גלעד קריב פנה במהלך דיון בוועדת הכספים אל חברי הכנסת שעטו כעופות דורסים על המיליונים שקיבלו במסגרת הניסיונות לשכנע אותם לבוא ולהצביע או להוריד הסתייגויות כדי לקצר את הדיונים. “אני שואל”, הדגיש קריב, “מישהו מכם מוכן להעביר כמה מיליונים לקשישים? להעלות את הקצבאות?”. איש לא ענה והשקט שמילא לרגע את חלל החדר היה אולי הסימן היחיד לבושה, שאמורה הייתה להעיר את חברי הכנסת להתייחס לנושא. אבל לא, הם המשיכו הלאה.

ובינתיים בחדר הישיבות של השדולה למען האזרח הוותיק נשמע קולה הרועד של לאה קלוגמן בת השמונים, שנאבקת כבר שנים כדי שיתנו לקשישים לחיות בכבוד, והקימה את העמותה למען קצבה הוגנת: “אני אמשיך להילחם עד יומי האחרון!”.

ח”כ ניסים ואטורי, שספג את כל העלבונות שהוטחו, ובצדק, בקואליציה ערלת הלב, אמר שהוא, ביחד עם ח”כ מירב כהן, יגבשו הצעת חוק לקצבה דיפרנציאלית. אמירה שנטעה תקווה כלשהי גם ביו”ר הסתדרות הגמלאים שמואל מזרחי, ששעה קודם לכן הוביל הפגנה של מאות קשישים מול משרד האוצר.

“20 שנה לא העליתם את קצבת הזיקנה”, הוא אמר, “20 שנה, מאז 2003 כשנתניהו היה שר אוצר, והקצבה הוצמדה למדד במקום לשכר הממוצע במשק.
כמעט רבע מיליון קשישים מתחת לקו העוני ועוד רבע מיליון נושקים לקו העוני”.

“אני שואל”, הדגיש קריב, “מישהו מכם מוכן להעביר כמה מיליונים לקשישים? להעלות את הקצבאות?”. השקט שמילא לרגע את החדר היה אולי הסימן היחיד לבושה, שאמורה להעיר את הח”כים. אבל לא, המשיכו הלאה

בממשלה הזו מדברים על חיזוק הזהות היהודית. זהות יהודית זה “כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך” כן, כך פשוט.

אתם, חברי הכנסת חובשי הכיפה ומייצגי אלוהים עלי אדמות, ללא תיקון העוול הזה בהתייחסות אל הקשישים, אפשר לומר ששכחתם מה זה להיות יהודים.

פאר לי שחר היתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של 48 שנים בתקשורת - בגלי צהל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות), ככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר, וכיום היא פעילה בעמותות לטובת האוכלוסיה המבוגרת. היא חברת הוועד המנהל במדרשת אדם לקידום הדמוקרטיה וחברה באירגון מפקדים למען בטחון ישראל.

“האבן הירושלמית היא האבן היחידה שכואבת” (יהודה עמיחי)

אל ירושלים הגעתי מבחירה, בחירה של אהבה ותשוקה לעיר הכי מורכבת בישראל ואולי מהמורכבות בעולם כולו. הגעתי במסלול ההפוך – בזמן שאחרים ירדו ממנה אני הפניתי את פני אליה.

ירושלים היא עיר החיה בין קצוות ואינה יכולה כנראה אחרת: בין קודש וחול, בין שטעטל לעולם הגדול, בין עוני ועממיות לעושר עצום, בין עתיק לחדש, בין איבה ואהבה, בין קנאות דתית ופרוגרסיביות הנאבקת על קיומה ומולה צומחת התשוקה לבית מקדש.

נערה צעירה הייתי כשעליתי לישראל לבדי במסגרת תכנית נעל”ה. הגעתי מעיר גדולה ברוסיה אל בני ברק. נשלחתי לגור וללמוד באולפנת בנות. אני, הנערה שגדלה בברית המועצות, המרחב הקומוניסטי, שלא ידעה מה פירוש המילים חילונית או חרדית, מצאתי עצמי מאומצת על ידי משפחה דתית שידעה לאהוב אותי כמו שאני.

הגעתי מעיר גדולה ברוסיה לבני ברק. נשלחתי לגור וללמוד באולפנת בנות. אני, הנערה שגדלה בבריה”מ, שלא ידעה מה פירוש המילים חילונית או חרדית, מצאתי עצמי מאומצת ע”י משפחה דתית שידעה לאהוב אותי כמו שאני

למדתי בבית ספר בהנהלת רב וצוות מורות חרדיות, מקום שהקיף אותי בידע, חום ולמידה כאשר אהבתי. משם למדתי לראות מעבר לתלבושת ולסממנים חיצוניים, מעבר למושגים המשרטטים סטריאוטיפ, לראות את האנושיות בבני האדם ולקבל אותם כמו שהם. לקחתי מלוא חופניים את הטוב שקיבלתי והלכתי לדרכי להמשך חיי בישראל. בצבא ובאקדמיה.

לאחר כמה נדודים בישראל התיישבתי בתל אביב. חייתי חיים מלאי הנאה, תרבות, חברויות וכיף אבל ירושלים קרצה לי כל העת. לא פעם קינאתי באנשים המתגוררים בה, על הזכות לחיות בעיר שקסמה לי.

לעיתים נסעתי לבקר בירושלים ויכולתי לחוש אותה כמו אורחת מבחוץ שאינה לוקה בשיפוטיות לוקאלית מצויה. לא גדלתי על זכרונות מירושלים האחרת, לא הכרתי את הימים שלאחר מלחמת ששת הימים ולא לפניהם. לא חשתי כעס על שום קהילה.

כאמור, חייתי את תקופת ההתבגרות שלי בטוב בחברה חרדית, ובמהלך שירותי הצבאי במג”ב, למרבה הפרדוקס, התאהבתי גם בתרבות ערבית והלכתי ללמוד מזרחנות כדי להכיר טוב יותר את החברה שאנו חושדים בה כל העת. אני רציתי להכיר, להבין, לדעת, לחיות במלוא המובן. וליהנות מכל העולמות אפשר רק כשאנשים סביבך הינם שונים ממך. אחרת אין טעם בחיים חד ממדיים ואפורים.

חייתי את תקופת ההתבגרות שלי בטוב בחברה חרדית, ובמהלך שירותי הצבאי במג”ב, למרבה הפרדוקס, התאהבתי גם בתרבות ערבית והלכתי ללמוד מזרחנות כדי להכיר טוב יותר את החברה שאנו חושדים בה כל העת

בירושלים מצאתי את כל אלו והרבה יותר מזה. גם את התרבות הקלאסית והאיכותית שכה השתוקקתי אליה, את השפעתה העצומה של האקדמיה שבה, את קולות השוק, צבעוניותו וניחוחותיו, את השכונות של פעם, בתי המגורים ובניני העיר המרהיבים המסותתים באבן ואת מבני הדת של כל הדתות. את הקהילות הדתיות השונות על תלבושותיהן, את אינספור התיירים והתחושה הקוסמופוליטית, את קריאות המואזין, צלצולי פעמוני הכנסיות וצפירות השבת כולל תקיעות הווווזלות הדורשות מסוחרי מחנה יהודה לסגור את הבסטות כי השבת בפתח. כל אלו היו בעיני מעין ציור גדול ומורכב המהפנט אותי בפרטיו.

יום אחד עברתי לגור בירושלים. זה היה לפני חמש שנים. הגשמתי חלום והתיישבתי בשכונת בית הכרם הפסטורלית. אני ממצה את מכלול ההיצע הטוב שיש בעיר. גם התשוקה החברתית והפוליטית שלי מצאה בית והצטרפתי להתעוררות ירושלים כדי להיות שותפה לקידום תהליכים ראויים ומצמיחים לעיר ולאנשיה.

ירושלים של היומיום מפגישה אותי גם עם הבעיות שבה שהולכות ומתחדדות והופכות להיות אבני נגף לעירוניות הנפלאה והייחודית שלה. אני שומעת ממבוגרים ממני על שנותיה של ירושלים בה קהילת הסטודנטים של בצלאל הייתה גורם השפעה עצום על רוחה ואווירתה, על הבוהמייניות ששרתה בה, על בתי קפה של דיונים לוהטים ודמויות ציוריות שאפיינו את ירושלים בשנות ה-70-80 ואינן עוד.

לפני שנתיים לערך הוצגה תערוכה במגדל דוד אודות משפחת בנאי. התהלכתי בין המיצגים והסיפורים והתמלאתי קינאה טובה. הוקסמתי מהשורשיות של המשפחה ומטבעיות החיים בעיר, גם בימים בהם ירושלים הייתה ענייה, מהחיבור היהודי העמוק והסובלני מתוך הכלת האחר, מהצמיחה האורגנית של המשפחה והבית בשוק מחנה יהודה ומהפריצה למרחבי הישראליות מתוך אותם שרשים ירושלמים עמוקים ובטוחים.

יום אחד עברתי לגור בירושלים. הגשמתי חלום והתיישבתי בשכונת בית הכרם הפסטורלית. ירושלים של היומיום מפגישה אותי גם עם הבעיות המתחדדות והופכות להיות אבני נגף לעירוניות הנפלאה והייחודית שלה

כאשר נכנסתי לחנות הבדים בשוק בירושלים העתיקה, סיפר לי הבעלים הערבי, זקן נחמד ודובר עברית רהוטה, על קשריו עם הלקוחות מכל חלקי העיר ועל בקיאותו בבדים של בגדי החסידויות השונות. ראיתי בדים שהגיעו מדמשק, ממרוקו וממרחבי המזרח התיכון. ישבתי והקשבתי לסיפורים בנשימה עצורה. המרחב שאינו בנגישות לנו קם לתחיה והוא כאן לידי בשוק שהוא חלק מעירי ולא ממש חלק ממנה. זה צובט בלב וכואב,  כי על היופי הזה מרחף כל העת ענן כבד.

ההסתגרות הקהילתית הולכת ומתעצמת. כל קהילה בשלה. נראה כי העיר שחוברה לה יחדיו על פי האתוס הישראלי, מתווה גבולות ברורים בתוכה החותכים ומפרידים בין קהילה לקהילה. המרקם הצבעוני הולך ואובד לטובת צבע אחיד המכריז מי בעל הבית.

ביום ירושלים מגיעות קבוצות נוער עולצות והופכות את היום הטעון והסמלי להצהרת בעלות מנקרת עיניים. מי שחיו בה שנים כחלק אורגני חשים לא שייכים לאירועים. אלו זרים לרוח הירושלמית האמיתית שהולכת ונמוגה.

יש שיר יפה של מוטי פליישר שכתב דן אלמגור והלחינה נורית הירש בשנת 1969. הרבגוניות האנושית והשורשיות מוצגת בו במילים שיש בהן געגועים ועצב לאחר הניצחון המפואר במלחמת ששת הימים. אצטט את התיאורים והאזכורים המייצרים את השפה הירושלמית ואווירתה המיוחדת:

“אמר הרוכל ממזכרת משה:
ירושלים שלי
היא מחנה יהודה בערב חגים
שבת של ‘פפיטס’, קללות נהגים
וחומוס של רחמו וריח דגים
כביסה על הכביש ומקלחת מדלי

אמר הסנדלר משכונת קטמון:
ירושלים שלי
היא שבע שנים של גשמים בבלוקון
שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון
שבת – הצגה ראשונה באוריון
גם קטמון ג’ היא בשבילי
ירושלים שלי

אמר הבלן ממאה שערים:
היא שטריימל שחור וספרים אפורים
ו’בת ישראל לא תלך בקצרים’

אמר הצעיר שם ליד שער שכם:
ירושלים שלי
היא צלב על חנות, ושוטרים בחצות
אחות שהלשינה ובור עם פצצות
מצעד עצמאות, וידיים קפוצות,
“יס סר, ווט דו יו לייק? קבב אור שישליק?”
ירושלים שלי

אמר החייל מאשדות יעקב
ירושלים שלי
הייתי בה פעם בבוקר של שכול
סמטה וצלף בצריח משמאל
מאז לא חזרתי, פשוט לא יכול
אבנר וגדי – שניהם בשבילי
ירושלים שלי”.

ירושלים שלי היא כל מה שסיפרתי וכל מה שאני מקווה שיקרה בה: שתשכיל לא להתמכר ללאומיות בוטה, שתדע לחבר את חלקיה ההולכים ונפרדים לירושלים רבגונית בלי לתקוע אצבע בעין של אף אחד, שתדע להעריך ולהכיל את ההיסטוריה הלא פשוטה של המקום על כל מורכבויותיו, שתכיל את מי שיש להם שרשים עמוקים בה ואינם בהכרח מהצד המנצח.

ביום ירושלים מגיעות קבוצות נוער עולצות והופכות את היום הטעון והסמלי להצהרת בעלות מנקרת עיניים. מי שחיו בה שנים כחלק אורגני חשים לא שייכים לאירועים. אלו זרים לרוח הירושלמית שהולכת ונמוגה

בניהול נכון כולנו יכולים לחיות כאן מתוך אהבתנו העמוקה לעיר שכל העולם נושא אליה את עיניו. רק אנו מצמצמים את טווח ראייתנו ועוצמים את עינינו, ממוקדים בקודש, בביסוס הוכחות הבעלות הבלעדית ובלאומניות במקום לראות את ירושלים האנושית, האותנטית והצבעונית.

אינגה גל מדורסקי היא יועצת פוליטית ופרלמנטרית, מזרחנית, מרצה בתחום היסטוריה ומגדר. מנהלת סיעת התעוררות בירושלים, מקדמת קהילה עירונית בעיר הבירה, שדרנית ויוצרת תכנית הרדיו "הדיואן", פעילה חברתית ומקדמת מאבק נגד אלימות כלפי נשים. אם יחידנית למרים בת שנה, ירושלמית.