בצהרי יום שישי, ה-17 באפריל 1936, יומיים לאחר שביעי של פסח, לבוש בחליפת מלחים כחולה עם צווארון לבן ומכנסיים קצרים, גרביים ארוכים ונעלי שבת, הגיע אבא שלי עזריהו עם הוריו ועם נֹחַ צייטלין, בן דודו הצעיר של אביו – אל טרמינל הנוסעים בנמל חיפה. בהתרגשות רבה הם נפרדו מאמא ואבא וצעדו אל אולם הנוסעים היוצאים, כשנח מחזיק בידיו את שני הפספורטים ואבא אוחז במזוודה הקטנה עם חפציו האישיים.

בצהרי שישי ב-1936, יומיים לאחר שביעי של פסח, בחליפת מלחים כחולה עם צווארון לבן, מכנסיים קצרים ונעלי שבת, הגיע אבי עזריהו עם הוריו ועם נֹחַ, בן דודו הצעיר של אביו – לטרמינל הנוסעים בנמל חיפה

נֹחַ, שליווה את עזריהו הילד במסע, היה בדרכו לליטא על מנת לארוז את הבית שנותר שם ולחזור ולהקים בארץ ישראל בית חדש עם אמו חיה ויצחק האח הבכור, שעלו איתו יחד ארצה רק שנתיים קודם לכן.

האונייה שעל סיפונה הפליגו הייתה האוניה העברית הראשונה. על חרטומה התנוסס באותיות עבריות השם "תל אביב". זו הייתה אוניית משא בנפח של 10,000 טון, שהוכשרה לשאת כ-300 נוסעים ו-130 אנשי צוות. באונייה נבנו גם בית כנסת וחדר אוכל כשר. גאוות הישוב היהודי, אנייה יהודית ראשונה עם דגל ציון מתנוסס על התורן.

האונייה "תל אביב" (צילום: ויקיפדיה, המוזיאון הימי)

זו הייתה הפלגה מחיפה אל נמל טריאסט שבאיטליה. משם יצאו נח ואבא למסע בן יומיים ברכבת דרך יוגוסלביה, אוסטריה, צ׳כוסלובקיה, פולין ועד לקובנה שבליטא. למעלה מ-1500 קילומטר אל ביתו של הדוד שמואל, אחיו של סבא שלי, שהיה חשוך ילדים, ויחד עם הדודה פאני ארחו את עזריה האחיין הצעיר מפלשתינה בביתם המרווח במשך כששה חודשים.

מה לעזאזל הביא את סבא וסבתא שלי, או ליתר דיוק – מה הביא את סבתא יוכבד, אמא של אבא, לשלוח את בנה הבכור כל כך רחוק מהבית? לאירופה, שם נשבו כבר רוחות רעות של אידיאולוגיה נאצית, חוקי גזע חדשים ואוירה של פחד וטרור על היהודים במרכזה של אירופה?

מה לעזאזל הביא את סבתא יוכבד לשלוח את בנה הבכור כל כך רחוק מהבית? לאירופה, שם נשבו כבר רוחות רעות של אידיאולוגיה נאצית, חוקי גזע חדשים ואוירה של פחד וטרור על היהודים במרכזה של אירופה?

יוכבד עלתה ארצה מהארץ ההיא רק 13 שנים קודם לכן, אחרי אימת הפרעות ביהודים שבין המהפכה הרוסית של 1905 שחוותה כילדה, לבין מלחמת העולם הראשונה שעברה כנערה מתבגרת.

היא הגיעה לנמל חיפה באונייה ב-1923 עם טראומה נפשית שסחבה איתה מהבית. היא חיכתה וציפתה לפגוש את מי שחשבה שיהיה סלע איתן ומזור לכל פגעי הנפש שלה, ומצאה כאן בפלשתינה כולרה, חיי יום-יום קשים במחנה העבודה של החלוצים ביער חדרה, ואת אליהו בן הדוד שלה שהבטיח לה את השמיים והכוכבים אם רק תבוא לחיות לצדו – ובדוחק הצליח לספק לה את צרכיה למחיה. אליהו עבד מבוקר עד ערב במחצבה תמורת פרוטות ולה ניסה למצוא פרנסה כפקידה.

יוכבד, שהביאה איתה ספרים של לרמונטוב ופושקין והשאירה אותם צרורים בצרור בארגז העץ שאליהו שלה העמיד לה לארון באוהלם.

אולי הייתה זאת הלאומנות הערבית שהרימה ראש בסוף שנות העשרים בפלשתינה והפכה את היהודים למטרה ולטרף קל בידי הפורעים הערבים בני יפו ופליטים מוסלמים שהגיעו מהחורן. אולי יוכבד, למודת הפוגרומים, רצתה להבריח את הבן יקיר שלה מפלשתינה הגועשת ורועשת, הרחק מהחלום הציוני שאכזב אותה, אל הארץ אותה נטשה 13 שנים קודם לכן.

אולי יוכבד שלחה את הבן יקיר לה עזריהו שעוד טרם הגיע למצוות חזרה לליטא כי רצתה לתת לו את ההזדמנות שהיא החמיצה כשעזבה שם לרכוש השכלה "אירופאית".

ואולי בכלל האמינה שמזג האוויר האירופאי יעשה טוב לבריאותו, הרחק מאבק המזרח התיכון המדברי.

יוכבד הגיעה לנמל חיפה באונייה ב-1923 עם טראומה נפשית שסחבה מהבית. היא חיכתה לפגוש את מי שחשבה שיהיה סלע איתן ומזור לפגעי הנפש שלה, ומצאה כולרה וחיי יום יום קשים במחנה העבודה החלוצי

ההזמנה שבאה מליטא הייתה מלווה בכרטיס לאונייה עבור הילד. הדוד שמואל, העשיר מבין עשרת אחיו של סבא אליהו, הבטיח לשמור על הילד, לדאוג שיאכל טוב, ינוח, יטייל ויבלה עם המשפחה. הדוד והדודה ידאגו לו למורים פרטיים הטובים שבקובנה, ואולי, בסופו של דבר הוא ירצה להישאר שם בקובנה לפחות עד לסיום בית הספר.

איש לא חזה את האפשרות שבתוך שנה תתגברנה הפגנות תומכי הנאצים בליטא, וששלוש שנים מאוחר יותר הליטאים, הרוסים והנאצים יתחילו במסע רצח שיטתי של  היהודים, לאחר שהקימו גטאות בהם ריכזו את היהודים ואז ירו, חנקו, שרפו וקברו בקברי אחים כמאתיים-אלף מיהודי המדינה הקטנה.

וכך עם מזוודה אחת בידו, ב-17 באפריל 1936, אבא שלי, הילד בן כמעט 12 ובן הדוד הגדול, נֹחַ, עמדו על הסיפון של א.ק. תל-אביב ונפנפו לשלום להורים יוכבד ואליהו שנותרו על הרציף. לצלילי ״התקווה״ שניגנה התזמורת על הרציף, הרימה האונייה עוגן ויצאה לדרכה.

אבא ונֹחַ שוכנו באחד מהתאים המרווחים באונייה.

תא זוגי באונייה "תל אביב" (צילום: ויקיפדיה, מתוך חברת פלסטיין שיפינג. – מתוך עלון פרסומת של Palestine Shipping Co. Ltd., חברת הספנות הארצישראלית שהפעילה אותה.)

הילד התרשם מאד, ובמכתב שכתב להוריו על נייר המכתבים הרשמי של האונייה במהלך ההפלגה סיפר בפירוט רב על אולם אוכל גדול וכשר, ועל בית הכנסת שהיה על האונייה. אין ספק שהילד התלהב ממדי המלחים, וממדי הקצינים שעוטרו בסמל "מגן דוד". בנוסף לפסים על שרווליהם או כתפיותיהם. המלחים היו בכובע ועליו הסרט "אניית תל אביב".

איש לא חזה שבתוך שנה תגברנה הפגנות תומכי הנאצים בליטא, ו-3 שנים מאוחר יותר הליטאים, הרוסים והנאצים יתחילו במסע רצח שיטתי של  היהודים, לאחר שהקימו גטאות לריכוז היהודים ורצחו אותם

את המכתב הראשון אבא שלח רק לאחר שהאונייה עגנה בנמל טריאסט ולפני שיצאו למסע היבשתי לקובנה:

כ"ט בניסן תרצ"ו,  21 לאפריל 1936  Palestine Shipping Co.  Ltd. על גבי האונייה "תל אביב" "Tel-Aviv".

הוריי היקרים. ראשית, באתי להודיעכם שהנני בריא וחזק. ואחר אני מבקש את סליחתכם שלא כתבתי לכם קודם, מפני שבן כה וכה לא הייתם מקבלים אותו קודם, מפני שהאונייה לא עומדת בשום מקום חוץ מטרייסט.

אני שבע רצון מאוד מהנסיעה. בייחוד מצא חן בעיני טקס הפלגת האנייה. התזמורת התחילה לנגן. קודם "התקווה", ואחר כך ״תחזקנה״ ועוד. גם חילקו דגלים. ואחרי זה, כשניגשתי למעקה ראיתי כי האנייה כבר רחוקה מהחוף.

לאט לאט הפלגנו. כבר ארבע ואנחנו קיבלנו תה ועוגות. שכחתי להגיד שכאשר עלינו על האונייה קיבלנו סנדוויצ'ים. אחרי זה החלפנו בגדים ויצאנו אל הסיפון, כבר בחמש נעלמה מאחורי האופק חיפה והריה".

״חשבתי עכשיו שעזבתי את הארץ בה נולדתי וגדלתי. אך נחמתי היחידה הייתה שאשוב אליה אחרי ביקורי בעולם הרחב. גם אשוב אליה לחיות בה.

גם ביום השבת היה מזג האוויר מצוין, רוח צחה נשבה, ואני ביליתי את רוב היום על הסיפון. האוכל מצא בעיניי חן מאוד מאוד. יחד עם המכתב אני שולח לכם תפריטים של ארוחות אחדות.

אבל כבר בשבת בצהריים התחיל הים סוער. ואני פחדתי פן אחלה. רוח חזקה התחוללה והאוניה נסעה במהירות של יותר מתשעה-עשרה ק"מ לשעה, אחרי זה שכרגיל היא נוסעת 23-25 ק"מ לשעה.

אבל הודות לאל הרגשתי את עצמי זריז מאוד וטוב מאוד. בערב היה נשף ריקודים, ואני אכלתי, הלכתי לישון ב-10. אבל נוח שכב לישון בשתיים אחרי חצות. בבוקר כשקם כאב לו הראש, אבל אני הרגשתי את עצמי טוב מאוד וכולם התפלאו מאוד, ואמרו שאני מוכשר להיות יורד ים! יותר משלושים איש היו חולים, לרבים כאב הראש אבל אני כלום לא הרגשתי, כאילו הייתי בבית".

בערב היה נשף ריקודים, ואני אכלתי, הלכתי לישון ב-10. אבל נוח שכב לישון בשתיים אחרי חצות. בבוקר כשקם כאב לו הראש, אבל אני הרגשתי את עצמי טוב מאוד וכולם התפלאו מאוד ואמרו שאני מוכשר להיות יורד ים!

האונייה נדנדה מאוד מאוד.

ביום ראשון כבר שקט מאוד, אבל להרבה כאב הראש".

"אנחנו עברנו על פני הרבה איים. בצד ימין היה לעיננו האי כרתים. עברנו על פני עיר עתיקה שמסביבה חומה עם ארמון נהדר בן 1553 שנה. שני אנשים עמדו ונפנפו במטפחות. באונייה שרקה. כך עבר גם בוקר יום השני, אך אחרי הצהרים התחלנו לעבור בנוף הרים הדומה מאוד לנוף ירושלים. אותם הרים ואותה צמחייה. המים היו נפלאים, והאנייה נסעה מהר, אבל בזהירות, כעשרים ושמונה–שלושים ק"מ לשעה.

בערב בשבע הגענו לאיתקה, עיר עתיקה על גבי ההרים הגבוהים. האונייה צפרה, הרבה צפירות, ההד בהרים עונה לעומתה. אורות אדומים האירו את הבתים, העיפו גם רקטה. בערב היה נשף למען הקרן הקיימת, והלכתי לישון באחת-עשרה. נוח שכב לישון באחת אחר חצות.

ועכשיו הורי היקרים, כתבו לי גם אתם. רצינו לשלוח לכם טלגרמה, אבל כל מילה עולה 80 גרוש וזה לא כדאי.

מכתב של עזריהו רפופורט מהאונייה "תל אביב"

מה שלומכם ושלום לילינקה היקרה? כולכם בריאים. אני מתאר לי את צערה הגדול. ספרו לה דרישת שלום ונשיקות הרבה הרבה. ד"ש לדודה חיה [אמו של נח] ולכולם.

לסבא צבי מסרו בשמי שאני שמח מאוד שנסעתי באונייה "תל אביב" כי שם יש בית כנסת יפה מאוד והכל כשר. אמרו לו שאני מבטיח עוד פעם לא לשכוח להתפלל, וגם את השפה העברית.

לסבא זלמן אכתוב לחוד. וכן, גם לדודה חנה והחברים.

הרבה נשיקות וברכות. ממני בנכם אוהבכם ומוקירכם, עזריהו.

ד"ש נאמנה מנֹחַ לכולם״.

אבא כתב את המכתב בעוד האוניה עושה את דרכה בים לאיטליה. הם לא שמעו חדשות ולא קיבלו מכתבים מהבית. הם לא ידעו שיומיים לאחר שהפליגו, בעוד הוא ונֹחַ משייטים בין איי יוון, ונֹחַ מבלה לו בנשף של הקרן הקיימת, רוקד באולם הגדול לצלילי תזמורת האונייה, שותה אולי כוסית אחת או שתיים של קוניאק (הסיבה כנראה לכאב הראש שלו כשחזר בשתיים לפנות בוקר לתאו) – פרצו פרעות בתל-אביב.

הם לא ידעו שארבעים ושמונה שעות לאחר שעזבו את חיפה והרימו עוגן – יצחק צייטלין, אחיו של נֹחַ, בן 23, שרק עלה ארצה מריגה שנתיים קודם לכן,  נרצח על ידי פורעים ערביים.

הם לא ידעו שיומיים לאחר שהפליגו פרצו פרעות בת"א. הם לא ידעו ש-48 שעות לאחר שהרימו עוגן מחיפה – יצחק, אחיו של נֹחַ, בן 23, שרק עלה ארצה מריגה שנתיים קודם לכן,  נרצח על ידי פורעים ערביים

יצחק, סיפר חברו, חש להושיט עזרה ליהודים שהותקפו בשכונת שפירא שבדרום תל-אביב, ובקצה היפואי של רחוב הרצל הוא הותקף על ידי פורעים ערבים ונפצע קשה בראשו מאבן גדולה שהוטחה בו.

יצחק סבל מאיבוד דם רב, אבל היות שבית החולים הדסה ברחוב בלפור דאז היה מלא בעשרות פצועים והרוגים מאותו יום דמים, הוא נלקח למגן דוד, הטיפול בו איחר להגיע, ויצחק נפטר למחרת על שולחן הניתוחים.

הכותרת בעיתון דבר, 20 באפריל 1936

ובעוד אבא ונֹחַ עשו הכנות להגעת האוניה לטריאסט, מאות מתושבי תל-אביב ליוו את יצחק בדרכו האחרונה. אחיו הצעיר של נֹחַ נקבר בקבר אחים בבית העלמין טרומפלדור שבתל-אביב.

כותרת הארץ ב-21 באפריל 1936

ואבא סיים את המכתב:

"נ.ב. אני לא שולח לכם את התפריטים מפני שהמעטפה קטנה ואני רוצה לשלוח בדואר אוויר. אבל האוכל טוב מאוד. הנה למשל ארוחת ערב: דג מבושל אופן פולניה, תפוחי אדמה מבושלים, מרק עוף אופן מלכה. מרק בשר, תרנגולת מטוגנה, ת"א מטוגנים, סלט, גלידה, תפוחי זהב, תה, קפה.

ארוחת צהריים: סלט ביצה, נקניק, סלק. מרק בשר הונגריה, מרק בשר, ביצים בחומץ אופן אנדלוסיה, אומצה, שעועית, תפוחי אדמה מטוגנים. פרפרת, תפוחים, תה, קפה".

חיה, אימם של נח ויצחק, ארזה את המיטלטלין יחד עם החלומות שהיו לה, וחזרה לריגה. חיה, כלתה וישעיהו הנכד קטן נרצחו בריגה ב-1941. נח נשלח לבוכנוואלד ונרצח שם מאוחר יותר.

חיה, אימם של נח ויצחק, ארזה את המיטלטלין יחד עם החלומות שהיו לה, וחזרה לריגה. חיה, כלתה וישעיהו הנכד קטן נרצחו בריגה ב-1941. נח נשלח לבוכנוואלד ונרצח שם מאוחר יותר

ואבא שלי? על כך בפרק הבא.

חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.

עכשיו, כשקמה לה ממשלת הימין-ימין דתית-דתית על מלא-מלא סופי עם הקובץ הפעם, הגיע הזמן שהשמאל בישראל יכריע סוף סוף בשאלה לה הוא נדרש מאז 1948 – שמאל או יהדות.

עכשיו, כשקמה לה ממשלת הימין-ימין דתית-דתית על מלא-מלא סופי עם הקובץ הפעם, הגיע הזמן שהשמאל בישראל יכריע סוף סוף בשאלה לה הוא נדרש מאז 1948 – שמאל או יהדות

מדינת ישראל כוננה על יסודו של העם היהודי ועל האתוס המשותף שלנו, שכביכול מחבר בינינו כפריטים אקראיים שהתקבצו יחדיו מכל קצוות העולם – מפולין, רוסיה, יוון, פורטוגל, אוזבקיסטן, תימן, עיראק, איראן, מצרים, ארגנטינה ועוד ועוד.

אל מול אתוס מפואר בן 2,000 שנים התקשה השמאל בישראל לוותר על זהותו היהודית, ויצר את השעטנז המוכר כ"שמאל ציוני". אלא שבחלוף 75 שנה הגיע הזמן לעצור ולהבין, שלא משנה כמה נמשיך לערבב את עצמנו, מים ושמן פשוט לא הולכים ביחד.

שמאל אמיתי דורש בראש ובראשונה שוויון ללא הבדלי דת, גזע ומין. הוא דורש לקדש זכויות אדם, ליברליזם חברתי ושוויון בפני החוק. הדת אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם כל אלו.

אלה המבקשים להיות "שמאל ציוני", כזה השואף למדינה יהודית ודמוקרטית, חילונים ודתיים כאחד, אינם רואים את הסתירה הפנימית שבדרישתם. הם נדרשים, לעיתים מבלי משים, להכריע בינם לבין עצמם – יהדות או הומניזם.

יש ביניהם חובשי כיפות אשר הסכימו לוותר על הכפייה הדתית, אך בכך למעשה הסכימו לוותר על הדת, שכן הן התלמוד והן הרמב"ם מדברים בזכות הכפייה כיסוד חשוב ביהדות. מצוות התוכחה (ולעניין זה, כפייה דתית) המוזכרת בספר ויקרא הינה אחת מתרי"ג מצוות עשה. עפ"י הגמרא, במסכת כתובות, פ"ו ב', נאמר על אדם המסרב לקיים מצוות עשה:

"מכין אותו עד שתצא נפשו".

הרמב"ם מוסיף, בהלכות דעות פרק ו הלכה ז:

"הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך'" (ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ז).

שמאל אמיתי דורש בראש ובראשונה שוויון ללא הבדלי דת, גזע ומין. הוא דורש לקדש זכויות אדם, ליברליזם חברתי ושוויון בפני החוק. הדת אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם כל אלו

אחרים יקראו לשתי מדינות לשני עמים, ויסבירו שרק כך ניתן יהיה לשמור על מדינת ישראל "יהודית ודמוקרטית". אולם בכך חושפים הם את ערוותם, שכן זוהי דמוקרטיה שתלויה בדבר, והיהדות – היא זו עליה מבקשים הם לשמור, לא הדמוקרטיה. שכן אם תשאלו אותם אם יהיו מוכנים לוותר על יהדותה של המדינה ולחיות תחת שלטון דמוקרטי ליברלי בדמות מדינת כל אזרחיה, ישיבו ודאי בשלילה.

בהתעקשות להמשיך לדבוק במושג "שמאל ציוני", כופה על עצמו השמאל בישראל להמשיך ולנסות להוכיח את יהדותו אל מול גורמים פנאטיים דתיים, רק כדי לזכות בשבריר לגיטימציה להביע דעה בשיח הציבורי. השמאל הציוני מסרב להתנער מהדת היהודית, ואגב כך אינו מסוגל לפתוח פתח אמיתי לחיים בשותפות יהודית-ערבית, ולעולם יהיה שבוי במשחקי הכוחות של הימין המשיחי בישראל.

הבנה חברתית זו הולכת ומתהווה מתחת לפני השטח, בשולי הדור הצעיר של השמאל. דור שנולד לתוך המלחמות שירשנו מההורים והסבים שלנו ומבקש להתפכח מאשליית הציונות. דור שמבין ש"בית לעם היהודי" משמע "ולא לעמים ודתות אחרים". דור שמבין שבמילה "ציונות" חייב להיות קורטוב של גזענות. דור שמבין שאת האתנוקרטיה שטיפחנו כאן במשך 75 שנים הגיע הזמן לעקור מן השורש, ולהישיר מבט גאה אל עתיד שמבוסס על חירות ושוויון שאינם תלויים בדת.

בהתעקשות להמשיך לדבוק במושג "שמאל ציוני", כופה על עצמו השמאל בישראל להמשיך ולנסות להוכיח את יהדותו אל מול גורמים פנאטיים דתיים, רק כדי לזכות בשבריר לגיטימציה להביע דעה בשיח הציבורי

די לנו להתנצל ולהצטדק אל מול טיעוני "השמאל ששכח את היהדות". על זאת אני אומר – הגיע הזמן לשכוח את היהדות, ובגאון. הגיע הזמן לרדוף שלום, צדק, חופש ושוויון לכל.

ואם בעבור זה יאמרו שאיננו יהודים, נשיב שאם להיות יהודי פירושו לוותר על כל הנ"ל, כנראה שמעולם לא היינו יהודים, היינו בראש ובראשונה א.נשים. ועל זה – לעולם לא נתנצל.

ישי פולברמכר, יליד ירושלים ויועץ תקשורת בבן חורין אלכסנדרוביץ. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, וסטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה פוליטית - עבודת התזה שלו עוסקת בתפסית איומים כמניע לאלימות. משמש גם כרכז בעמותת Encompass.