היו דברים שאנו, הבנות, סלדנו מהם. אפילו לא ידענו להגיד מה לא בסדר. אפילו לא ידענו מהו פמיניזם בכלל. זה היה משהו רחוק ותימהוני של אמריקאיות או ישראליות, שמדברות בשפה שאף אחת מאתנו לא הבינה.

ובכל זאת, כששמענו על ההוא, זכר האלפא של הבנים שמספר להם בפירוט מה החברה שלו עשתה לו ואילו קולות היא השמיעה תוך כדי תוך פירוט התנוחה (מאחורה, אלא מה), עברה אותנו צמרמורת ובחילה. לא מאיזו צדקנות מוסרנית, אלא כי משהו עמוק, ראשוני, הישרדותי – צעק לנו, שגם אם קודם לא הערכנו אותו במיוחד, עכשיו אנחנו יודעות למה.

למה? לא ידענו להסביר. למעשה בחברת הבנות גם לא היינו צריכות להסביר. הבטנו זו בעיניה של זו וידענו, שהאינסטינקט שצעק לנו קודם להתרחק מהגבר-גבר הזה, עשה עבודה טובה.

בסוגריים אומר שגם לא האמנו למילה שלו. לא כי חשבנו שאין יחסי מין מהסוג הזה בין בנים לבנות, ידענו שיש. היו לנו חברים בעבר ובהווה. היו זוגות והיו שמועות. שמועות שאף אחד מהמעורבים לא תיאר בפירוט כזה בפני החברים שלו.

אלא שכמות המלל שהוא הוציא על הביצועים שלו העלו אצלנו חשד שמדובר בקשקושים שהוא ממציא כדי למנף את עצמו בתור הבבון הכי חזק בשבט, כזה שהחברה שלו היא רק עוד דרך להחזיק בתואר המפוקפק. וסליחה מהבבונים, אתם בחורים טובים בסך הכל.

אחר כך הכירו הבנים את זו שנותנת. כבר לא היינו בבית הספר והשמועה פרחה לה על מישהי, שהכירו איכשהו והיא נותנת. לכולם. זו תופעה ידועה. לפחות כך היה באותם ימים רחוקים לפני מעל שלושים שנה. יש אחת שנותנת. לא צריך לחזר אחריה. לא צריך להיות חבר שלה. לא צריך כלום חוץ מלרצות. כי היא רוצה. תמיד. מזרון העומד לשירות הציבור. יצור בעל שדיים ופות זמינים. מחובר לזה ראש, קצת מסובב לדעת הנוגעים בדבר, והיו לא מעט כאלה.

הבנות האנינות מסוגי הזדעזעו. תאמרו שהיינו מוסרניות וצדקניות ולא מחוברות למיניות שלנו. לא זרמנו. ייתכן שגם זה נכון. קיבלנו חינוך מאופק מאוד מבחינה מינית. למעשה לא קיבלנו חינוך מיני כלל וחיינו בחברה דתית, והימים היו אחרים וכל זה נכון.

אלא שלא רק זה נכון.

הזאת שנותנת היא מושג. היא פיזית מאוד אבל היא גם מושג. מטאפורה לעולם המעוות שלא מחנך למיניות. שבו איש לא עוצר לשאול למה הסתובב אצלה משהו בראש. מה הסתובב שם ומה גרם לסבב הזה.

עולם שמבלבל בין נינוחות מינית שמאפשרת יותר מפרטנר אחד בחיים, לבין התייחסות לגוף של עצמך כאילו הוא רכוש ציבורי. לנתק הצועק במקרים כאלה בין הגוף לבין האדם שהגוף הזה שייך לה.

היום אני יודעת לומר שיש קשר בין התעללות מינית, גילוי עריות, או "סתם" התעללות מינית בילדות, לבין היחס לעצמך כאילו את לא שווה כלום. כאילו עוד גוף שיחדור אליך יביא אתו את התיקון. כאילו רק כך תוכלי לקבל את מה שאת כל כך משוועת אליו – הכרה, חמלה, כבוד, אהבה.

אשה יכולה כאמור לבחור כמה שותפים לחיי המין שלה. נערה בת 17 שכל הקיבוץ, כל הנח"ל וכל חברי הנחלאווים היו בתוכה זה סיפור אחר. מחקרים יוכיחו. ובאמת צריך כאן מחקרים? במרחק השנים, כשהבחורים האלה כבר הורים לילדים ולבנות, האם הם מהרהרים בנערה הזו? האם הם מבינים?

כאמא לבנים אני מודה בצער שגם אני נופלת בחינוך המיני שלהם. וכי קשה מאוד לדבר על משהו שהחברה מציבה כטבעו של עולם. ברור שיש מין. ברור שיש כאלה שזורמות. ברור שזו הבחירה שלהן. ומה הבעיה עם זה, בעצם? הן רוצות את זה הרי, לא?

כששמעתי את תוכניתה של יעל דן שבו היא מדברת עם ד"ר ענת גור על הקשר בין פגיעות מיניות להתנהגות מינית משפילה והמונית, הרגשתי שקצת גאולה הגיעה לעולם. שהיא מצליחה להגיד את מה שהמקלדת שלי מנסה לכתוב ונתקעת. תודה יעל דן. לפחות אותי ניחמת קצת שיש כאן כמה מבוגרות אחראיות.

אני חושבת על הנערה שלא הכרתי. זו שחברים ומכרים שלי הכירו גופנית. שלא עצרו לרגע לשאול את עצמם מה קורה פה לעזאזל. איפה היא היום. האם הגיעה לריפוי. האם השלימה עם עצמה. האם יש מישהו בעולם שרואה אותה ואוהב אותה. אני מקווה שכן.

המיניות של האדם היא הרבה דברים. כל מי שרוצה ללמד אותנו משהו – נתלה בדו"חות המיניות של קינזי. אתה הומוסקסואל? – אתה לא באמת, ישכנעו אותך. אתה פשוט על רצף מיני ואתה יכול לבחור גם להיות הטרוסקסואל.

את האחת שנותנת? – מה הבעיה? קינזי הראה שיש לרוב בני האדם יותר משותף מיני אחד וזה בסדר. אז לא. זה לא בסדר. יש אנשים שיש להם העדפה מינית ברורה. הומוסקסואלית. או הטרוסקסואלית. או גם וגם. ויש אנשים שיהיו להם לא מעט פרטנרים מיניים ועדיין הם יבחרו בהם.

ועדיין אם הם בוחרים שוב ושוב במין מנוכר והם צעירים מאוד מאוד (גם 19 זה גיל צעיר, אגב, גם אם לא מדובר בקטינה. מדובר באשה בראשית חייה הבוגרים ולא הכול הוא עניין לחוק, אמורה להיות לכם יכולת שיפוט מעבר לזה) אז נורת אזהרה צריכה להידלק אצלכם גם אם אתם עצמכם בני 17. החיים הם לא סרט. גם לא סרט פורנוגרפי.

מיכל ברגמן היא פמיניסטית דתייה. עוסקת בחינוך ובאומנות. אמא לשלושה בנים. עוד רגע בת חמישים. כותבת

מחדל המלחמה הזו גרוע מהמחדל של מלחמת יום הכיפורים.

לאורך גבול עזה נפרשה רשת של מצלמות, מכשירי האזנה ותצפית, מכשול תת קרקעי בעומק 30 מטר וגדר כפולה על פני הקרקע עם חיישנים אלקטרוניים ועמדות ירי.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים הצליח חמאס להפתיע את ישראל במתקפה על הדרום. מדוע דווקא בעיתוי הנוכחי? מבצע טופאן אל-קודס – "מבול ירושלים" של חמאס מפתיע את ישראל 50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור.

ארגון חמאס לא יצא למבצע לחימה בהיקף גדול מאז מבצע סיף אל-קודס – "חרב ירושלים" במאי 2021. נדמה היה כי לחמאס אין כוונה לצאת למבצע בטווח הקרוב. בשבוע שעבר היה זה דווקא הג'יהאד האסלאמי שערך צעדה גדולה בעזה לציון 36 שנה להקמתו. ישראל הגדילה את מכסות העובדים מהרצועה בשל השקט בדרום ואפשרה העברת כספים מקטאר לסיוע לעזה.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q

ארגון חמאס פתח במתקפת פתע על ישראל בגבול רצועת עזה ולראשונה הצליח להחדיר עשרות מחבלים לישובים ישראלים בעוטף עזה ולכבוש כמה מהם. מדובר בהכרזת מלחמה על ישראל ובהפתעה אסטרטגית. מערכת המודיעין של ישראל כשלה בגדול ולא סיפקה את ההתראה להיערך למלחמה.

50 שנה בדיוק חלפו מאז הופתעה ישראל ב-6 באוקטובר 1973 על ידי מצרים וסוריה שפתחו בהתקפת פתע על ישראל ונראה שההיסטוריה חוזרת שוב על עצמה.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)