ואולי גם הצבא כבר נפל

"מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות" – זו המטרה הראשונה של מלחמת חרבות ברזל, כפי שקבע קבינט המלחמה בשבוע השני ללחימה. 14 חודשים לאחר שהמטרה הוגדרה – וכאשר ישראל נמצאת עדיין במלחמה הגובה ממנה מחיר נורא בחיי אדם ובפצועים, ומטילה עליה עול מדיני וכלכלי כבד – ניתן לקבוע מחד גיסא שהיכולות הצבאיות של חמאס הושמדו, אולם מאידך גיסא שישראל אינה מפעילה כל אסטרטגיה שתעמיד שלטון חלופי לחמאס בעזה. אם כך, מדוע המלחמה עדיין נמשכת? מדוע חיילי צה"ל עדיין נהרגים? ומדוע במשך חודשים אין מהלך ממשי להשבת 100 חטופינו?

צה"ל סיים כבר לפני חודשים רבים את המהלך הצבאי האפקטיבי ברצועת עזה, שנפתח בתקיפות חיל האוויר ונמשך בתמרון קרקעי משמעותי. לדברי שר הביטחון לשעבר יואב גלנט ולפי הרמטכ"ל הרצי הלוי, חמאס כבר אינו מהווה איום צבאי על ישראל. אי אפשר לפיכך שלא להסיק שהמשך הלחימה בעזה, מול אויב שאינו קיים ככוח צבאי, משרת מטרות שאינן צבאיות או ביטחוניות. התחושה אף מתחזקת נוכח ההסכמה הישראלית להפסקת אש עם חזבאללה, שחרף המכה הקשה שספג, חזק בהרבה מחמאס ומחזיק ביכולות המאיימות על ישראל. 

סקר שפורסם בסוף נובמבר בחדשות 12, הציג תמיכה גורפת של 71 אחוזים מהציבור הישראלי בהפסקת הלחימה בתמורה להחזרת החטופים. הציבור שתמך באופן מוחלט (או קרוב לכך) ביציאה למלחמה בעזה, מבין היטב שכבר חודשים ארוכים היא אינה משרתת את מטרותיה, ושדווקא הפסקת הלחימה תשרת טוב יותר את השגתן – בדגש על השבת החטופים. האם הממשלה אינה מבינה זאת? היא כנראה מבינה זאת היטב, אלא שהמשך הלחימה משרת אותה פוליטית. 

בראש ובראשונה, המלחמה נתפסת כאמצעי של הממשלה – שאינה נהנית מתמיכה ציבורית וחוששת מאוד מבחירות חופשיות – לשמור על שלטונה. המלחמה שומרת על אחדות הקואליציה, בדגש על הברית עם רכיביה האולטרה־קיצוניים, ותורמת לעיכוב משפטו של נתניהו. במקביל, המלחמה יכולה להביא למימושן של שתי מטרות בלתי־רשמיות, החוזרות פעם אחר פעם בהצהרות מנהיגי הקואליציה: הקמת התנחלויות ישראליות ברצועת עזה, וביסוס שלטון צבאי על תושביה הפלסטינים. בתחילת דצמבר הצהיר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר שמטרתו היא כיבוש מוחלט של רצועת עזה וגירוש תושביה לטובת התנחלות ישראלית. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הדגיש שהוא תומך ביישוב עזה בישראלים, גם אם הדבר אינו כלול במטרות המלחמה. 

אולם מציאות של מלחמה ב"חוג פתוח" – שאין לה מנגנון סיום, שנמשכת בלי קשר להישגים הצבאיים ושמטרותיה משתנות תוך כדי תנועה – אינה רק תוצאה של אינטרסים פוליטיים. היא תלויה גם ביכולת יישום מקצועית, באמצעות צה"ל. הוואקום האסטרטגי שבו נמצאת ישראל אינו רק באחריות הממשלה, אלא גם תולדה של ואקום מקצועי. אם התרגלנו למחשבה שמשטרת ישראל התיישרה פוליטית אל מטרותיו של בן גביר, אולי צריך להרחיב את החזית ולתהות האם גם הצבא "נפל": הייתכן שצה"ל הפך מכלי ממלכתי שתפקידו שמירת הביטחון הלאומי, גם לכלי פוליטי בידי הממשלה?

מתעלמים מהתכנון האסטרטגי

מלחמה היא מהלך מדיני המתבצע באמצעים צבאיים, ושנועד להביא את המדינה למצב טוב יותר מכפי שהיה ערב המלחמה. מדינה נבונה משיגה את המטרה שהציבה לעצמה, לא רק באמצעות המהלך הצבאי אלא מוסיפה לו גם כלים דיפלומטיים וכלכליים. אולם במלחמת חרבות ברזל, יש כשל מקצועי כפול: מאחורי חלק ממטרות המלחמה אין אסטרטגיה סדורה שנועדה להגשימן, ואילו מטרות אחרות מוגדרות באופן שאינו משרת את הלחימה, עד כדי כך שהן אינן בנות השגה בהגדרתן.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הדרג המדיני הגדיר למלחמה חמש מטרות, המתייחסות לחזיתות בעזה ובלבנון: "מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות", "הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל", "מאמץ מרבי לפתרון סוגיית החטופים", "הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה", ומטרה נוספת שהצטרפה בספטמבר, אחרי כמעט שנה של לחימה: "השבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה". מעל כולן מרחפת הסיסמה הדמגוגית שהופיעה בכלי התקשורת הימניים והפכה לסיסמתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "ניצחון מוחלט".

על "תרגום" המטרות המדיניות לאסטרטגיה צבאית שאותה ניתן ליישם באמצעות מלחמה, היה אחראי בעבר אגף התכנון. האגף היה בעל מעמד חזק בנוהל הקרב הצה"לי ותיפקד כמרכיב מהותי בתכנון הפעילות הצבאית, לצד אגף המבצעים (הח"מ עמד בראש אגף התכנון בין 2012 ל־2015). אולם במלחמה הנוכחית, תחום התכנון האסטרטגי הצה"לי סובל מפגיעה משמעותית מאוד. 

לצה"ל יכולות תכנון אסטרטגיות גבוהות ומקצועיות המרוכזות בחטיבה האסטרטגית, שהיא גורם התכנון המקצועי שתפקידו לסנכרן בין ההנחיה המדינית לתכנון הביטחוני־צבאי. אם הממשלה קובעת שהיא מעוניינת במציאות שבה חמאס אינו שולט בעזה – מטרה לגיטימית וראויה – תפקיד החטיבה להציע חלופות לאסטרטגיה שתגשים זאת. כל מתכנן אסטרטגי היה משקיע את מאמציו כבר מתחילת המלחמה, בתכנון מנגנונֵי הסיום ו"היום שאחרי": מה יהיה ביום שבו חמאס יחדל להיות גוף שלטוני או צבאי, ואיך מגיעים לשם? 

החטיבה עשויה היתה להציע מספר תשובות, בהן למשל פגיעה בכוחו הצבאי של חמאס, ולאחר מכן הקמת ממשל צבאי ישראלי מוגבל בזמן במטרה להקים רשות מקומית פלסטינית שתנהל את הרצועה. הצעה אחרת עשויה להיות זירוז כניסתם של גורמים בינלאומיים שינהלו את הרצועה. לחילופין, אם המטרה העליונה היתה השבת החטופים, כפי שאולי היה צריך להיות, החטיבה היתה מציעה אסטרטגיה הפותחת בעסקאות עם חמאס אך מאפשרת לישראל לפנות אחר כך למיטוט שלטונו ברצועה. 

אלא שבמלחמה הזאת, נאסר על צה"ל להעלות בפני הדרג המדיני הצעות למצב הסיום הנדרש, ולתכנן תוכניות אסטרטגיות באשר ליום שאחרי שלטון חמאס ברצועת עזה. זו התנהלות המנוגדת באופן חד למהלך התקין של יחסי דרג צבאי ומדיני, שבימים כתיקונם נמצאים בדיאלוג רצוף לגבי האסטרטגיה הלאומית. המהלך הנהוג הוא שאגף האסטרטגיה מציג לממשלה מספר חלופות והקבינט בוחר את דרך הפעולה העדיפה בעיניו, או שהוא מכוון את הצבא לגבי המהלכים האסטרטגיים הנדרשים. הדבר אינו מתרחש כאן. 

גוף אחר שעשוי היה להיכנס לתמונה בנסיבות הללו הוא המטה לביטחון לאומי (מל"ל). אלא שזהו גוף חלש, שאינו מסוגל לייצר אלטרנטיבה ממשית לצה"ל, וממילא גם לא עשה זאת במלחמה הנוכחית. בפברואר, הציע נתניהו "תוכנית אסטרטגית" מטעמו, ובה הצעה שהרצועה תנוהל על ידי גורמים מקומיים "שאינם מזוהים עם מדינות או גופים שתומכים בטרור". גם "תוכנית" זאת – שהיתה אמורה לממש את חזון שני הלאווים של נתניהו, "לא חמאסטן ולא פתחסטן" – נעלמה כלעומת שבאה. מסיבות פוליטיות, הממשלה סירבה במפגיע לעסוק בשאלת "היום שאחרי" וכך סירסה בכוונה את יכולתה־שלה, ואת יכולת הצבא, לממש את המטרה שהיא עצמה הציבה. 

צה"ל נשאב לוואקום אסטרטגי

התוצאה של היעדר האסטרטגיה היא שמטרת המלחמה המוצהרת אינה מושגת גם אחרי 14 חודשי לחימה – חמאס עדיין רלוונטי בעזה בתור הגורם השלטוני היחיד. הוא מפעיל את התשתית הרפואית ואת חלוקת המזון, מחזיק כוחות שיטור באזורים שבהם מרוכזים אזרחים ומסדיר את הכלכלה באזורים שבהם היא פעילה. הוא גם ממשיך לנהל משא ומתן עם ישראל, גם אם עקיף, על השבת החטופים ועל המציאות שתשרור בתום המלחמה, מתוך הנחה שגם בסופה הוא יישאר גורם רלוונטי ברצועת עזה. מדינת ישראל לא מצאה, ובקושי הציעה, תחליף לפונקציות שחמאס ממלא כיום ברצועה. 

זאת תמצית האסטרטגיה הפוליטית שמוביל נתניהו, והיא חמורה במיוחד מכיוון שמבחינה צבאית – חמאס הוכרע. על פי תורת הלחימה הקלאסית, גוף צבאי שאיבד חלק כה משמעותי מכוחו שקול לכוח מושמד, שכן הוא אינו מסוגל להפעיל את כוחו באופן אפקטיבי. אין ספק שחמאס אינו מסוגל להוציא מתקפת טילים או מתקפה קרקעית נגד ישראל ולמעשה הוא אינו מסוגל לכך כבר חודשים ארוכים מאוד, לבטח מאז אפריל 2024. הקמת אזור החיץ בצדו העזתי של הגבול פגעה מאוד ביכולתו של חמאס לפגוע קרקעית בישראל. ההישגים הצבאיים שבאו לאחר ההכרעה הצבאית, ובהם חיסולם של יחיא סינוואר ומוחמד דף, רק ביצרו את ההישג הצבאי. 

אולם נתניהו אינו מעוניין לתרגם את הניצחון הצבאי לניצחון מדיני. הוא מעוניין להמשיך להילחם כאילו צה"ל טרם השיג את המטרה של הסרת האיום. ביוני, כבר העז דובר צה"ל לומר באופן פומבי כי הדרך להכרעת חמאס עוברת בכינון שלטון חדש, ושהדבר מצוי באחריות הדרג המדיני. אולם ראש הממשלה, שהסכים לחיות לאורך שנים לצד חמאס שהתעצם באופן מאסיבי, ואף סייע לו כלכלית מתוך אמונה שכך הוא שולט בגובה הלהבות, הצהיר בראיון לערוץ 14 שלעולם לא יסכים לסיים את המלחמה בעזה. במסיבת עיתונאים שערך לאחרונה, ערב תחילת עדותו במשפט, הוא טען שהמלחמה בלבנון נעצרה שכן המטרה שם הושגה, בעוד ברצועת עזה זה לא המצב: אם המלחמה תסתיים עכשיו, אמר, חמאס יחזור לשלוט. 

עד 7 באוקטובר, נתניהו זלזל בכוח לוחם ומאומן של אלפי אנשים; כעת הוא מייחס לכל לוחם גרילה האוחז במטול נ"ט, יכולת אסטרטגית שבכוחה למנוע הסדר. ההצהרה של נתניהו על המשך המלחמה עד בלי סוף, מתיישרת עם המטרה הבלתי־רשמית שלה: שמירה על הממשלה ועל שלטונו. ניתן אף לומר ששלטון נתניהו בישראל ושלטון חמאס בעזה, תלויים שניהם בהמשך המלחמה – והנה, שוב חוזרת זהות האינטרסים בין נתניהו לחמאס, כפי שהכרנו לאורך שנים כה ארוכות. 

מלחמה שאינה נגמרת אכן אינה מצריכה תוכנית אסטרטגית, אלא רק הפעלת כוח באופן שוטף וקבוע. אלא שגם להחלטה הנובעת מתוך חולשה פוליטית ולא מתוך מחשבה מדינית וצבאית, יש משמעות אסטרטגית. ראשית, נוכחות צבאית בתוך עזה משפיעה על מצב המדינה, על המשך הלחימה, על המו"מ לשחרור חטופים, על מעמדה המדיני של ישראל ומצבה הכלכלי, ועל הפתרון המדיני שיסיים את המשבר. היא גם תגרום בהכרח לפצועים והרוגים בקרב כוחותינו. 

אך לא פחות חמור מכך, הוואקום האסטרטגי שואב לתוכו את צה"ל. באוגוסט עלו קולות מהמטכ"ל ולפיהם בהיעדר מטרה מדינית ברורה, הכוחות מוצאים את עצמם תחת איום גרילה מצד חמאס. מכיוון שצה"ל אינו יכול להוציא את עצמו מרצועת עזה, הוא מארגן את כוחותיו לישיבה ממושכת בתוכה. בהיעדר תוכנית מסודרת להמשך הלחימה, ציר נצרים הורחב בתוך זמן קצר לרוחב של 7–8 קילומטרים והוקמו לאורכו בסיסים רבים עם תשתיות קבע שמאפשרות הגנה ואספקה ליחידות צבאיות אשר הפכו מכוח מתמרן לחיל מצב המבצע ביטחון שוטף (בט"ש). התוצאה היא כמובן גם מדינית: תשתיות כאלה – המוקמות גם בציר פילדלפי, בצפון הרצועה ובאזור החיץ – מאפשרות נוכחות ישראלית ממושכת בתוך עזה. 

בנוסף, הוואקום והסטגנציה עלולים להזמין גורמים חיצוניים שירצו להשתמש בצה"ל למימוש מטרותיהם. ניתן לזהות בשיח הציבורי שלוש מטרות כאלה: כיבוש קבוע של עזה והטלת ממשל צבאי על תושביה הפלסטינים; הקמת התנחלויות בשטחים הנמצאים בשליטת קבע ישראלית צבאית; ותוכנית האלופים ("תוכנית איילנד") הקוראת לריקון צפון הרצועה מתושבים.

לוּ היתה מחשבה אסטרטגית מסודרת ברמת המדינה, היא היתה מתמודדת עם השאלה הצבאית הראויה, "כיצד מונעים מאזור צפון רצועת עזה, ומרצועת עזה בכלל, להפוך לאיום על ישראל?". או־אז החטיבה האסטרטגית היתה מונה את ההישגים הנדרשים, כמו למשל חיסול כוחות חמאס בשטח, מניעת הברחות נשק וביסוס שלטון מתון במקום. אלא שמהלך כזה לא נעשה, ולוואקום האסטרטגי נכנסות תוכניות מהשיח הציבורי, כמו תוכניתו של איילנד שהגיונה לא ברור והשלכותיה קשות. 

יוזמת "תוכנית האלופים", הקשורה לארגוני ימין המעוניינים לקדם התנחלות ברצועת עזה, היא סימפטום של ואקום אסטרטגי בהנהגת המדינה והצבא. העובדה שכיום צה"ל מבצע בצפון רצועת עזה פעולה המזכירה מאוד את התוכנית – הגם שצה"ל מכחיש שהוא מיישם אותה – מדגישה את היעדרה של "משמעת צבאית" גם ברמה האסטרטגית. צבא מאורגן חייב לפעול בהתאם לאסטרטגיה סדורה, ואילו צבא שאינו מאורגן ברמה הזאת, הופך לשק חבטות של לחצים פוליטיים.

תוצאה אחרת של המחדל האסטרטגי היא גלישה אל כיבוש קבוע ומלא של רצועת עזה: הטלת ממשל צבאי שייקח אחריות על האוכלוסייה האזרחית. הממשלה לוחצת על צה"ל שייקח את האחריות על חלוקת המזון לתושבי הרצועה – לחץ שצה"ל הודף לעת עתה. אולם מכאן קצרה הדרך לדרוש מצה"ל להיות אחראי על תשתית המים והביוב, על התברואה, על החשמל, על ייצור המזון המקומי ועל הכלכלה המקומית.

סביב מבצע צוק איתן, ביצע אגף התכנון ניתוח מדוקדק של הטלת ממשל צבאי על הרצועה. המשמעויות היו דרמטיות בכוח אדם ובמשאבים. בין היתר, צה"ל היה צריך לרתק לשם אלפי חיילים, כדי לשמור על ביטחונם־שלהם בעת שהם מטפלים בתשתיות אזרחיות. עתה, התנאים קשים הרבה יותר. חיילי צה"ל יבואו במגע עם אוכלוסייה עוינת מאוד שתבקש לפגוע בהם, בחבל ארץ ללא תשתיות מתפקדות, ללא גיבוי ותמיכה בינלאומית, וחמור מכך, ללא גיבוי ותמיכה של החברה הישראלית. 

שליטה ברצועת עזה לא תהיה דומה לשליטה הישראלית הנוכחית בשטחי A ו-B בגדה המערבית, אלא תהיה קשה אף יותר מהמציאות ששררה ברצועת הביטחון בדרום לבנון אחרי מלחמת לבנון הראשונה (1983–2000). חיילים ייהרגו, ויידרשו חיילים רבים עוד יותר לשימור סדר הכוחות ברצועה ולהבטחת יכולת הפעולה הצה"לית. ישראל גם תימצא אחראית לשיקום ההרס הכבד ברצועת עזה. לכך צריך להוסיף את ההשלכות המדיניוֹת הבינלאומיות, כאשר סביר שהעולם יגיב בשלילה לשליטה כזאת. 

מטרה בלתי מזוהה בלבנון

בעוד ממשלת ישראל מתחמקת מהצגת אסטרטגיה שתשיג את המטרות העיקריות של מיטוט שלטון חמאס והסרת איום הטרור מהרצועה, שאר מטרות המלחמה כבר נוסחו מראש כהתחמקות מאחריות. השבת החטופים לא הוצבה כמטרה למלחמה. במקום זאת הוגדרה מטרה שהיא סיסמה: "מאמץ מרבי לפתרון סוגיית החטופים". לא מסובך לדעת האם המדינה השיבה את החטופים או לא, אולם אין קריטריון ברור האם עמדה במטרה של "הפעלת מאמץ לפתרון הסוגיה". הדיון על "הפעלת מאמץ" מצוי בשדה הפוליטי־נראטיבי ולא בשדה הצבאי והמעשי. "מאמץ" אינו מטרת מלחמה ממשית, אלא סיסמה פוליטית מעולמות "הניצחון המוחלט".

מטרה אחרת למלחמה היא פקודת הקבע של צה"ל ולמעשה הציווי הבסיסי שלו: הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה. גם זו אינה מטרה ישימה למלחמה – אין קריטריון ברור שהמטרה הושגה והיא גם לא מגדירה שינוי בסדר האסטרטגי שהיה ערב הלחימה. המטרה הזאת תמיד נכונה, ולכן היא לא מגדירה מתי יש לסיים את המלחמה. 

גם בחזית הצפונית מצאה את עצמה ישראל בלי מטרה ראויה. בספטמבר האחרון הציבה הממשלה מטרה מופרכת: "השבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה". אולם יש להזכיר שב־7 באוקטובר 2023, תושבי הצפון היו בבתיהם. אם המלחמה לא מיועדת לשפר את מצבה הביטחוני והאסטרטגי של ישראל, הרי שהיא מסתיימת בהפסד. אחרי שיקום ההרס בגבול הצפון, שייקח זמן ממושך, נחזור לאותו מצב שהיינו בו.

השבת האזרחים לבתיהם אינה מטרה אסטרטגית. היא צריכה להיות תוצאה מובנת מאליה וראשונה במעלה של המלחמה. הממשלה וצה"ל היו צריכים להציב למלחמה מטרה שתשנה את המציאות של 6 באוקטובר, למשל שלילת יכולתו של חזבאללה לאיים באופן אפקטיבי על ישראל בירי טילים ובכיבוש; הרחקת חזבאללה מגבול הצפון; החלשת מעמדו של חזבאללה ככוח חמוש ושלטוני בלבנון; או יצירת סדר אזורי חדש מול הארגונים הנתמכים על ידי איראן. ישראל יכולה היתה גם לקבוע שלא תסכים למלחמת התשה הנמשכת שנים.

אולם הממשלה נמנעה מכל קביעה כזאת, שהיתה מכתיבה מהלכים צבאיים ומדיניים. מנגד, היעדרו של יעד אסטרטגי ברור בחזית הלבנונית השפיע על הלחימה ועל סיומה, והזמין לחצים פוליטיים ופנימיים על דרג מקבלי ההחלטות. במשך כל השנה הראשונה, המלחמה בצפון התנהלה במשחק של תגובות שהתבטא אפילו בניסוח הודעות דובר צה"ל: התבנית "צה"ל תקף בתגובה לירי מצד חזבאללה".

הכניסה לשלב השני בלחימה בצפון, שכלל פעולה קרקעית ותקיפות אוויריות יזומות ומתוכננות, נראתה כסכום הלחצים שהופעלו על הדרג המדיני – מצד תושבי הצפון ומפקדי החזית הצפונית, ומצד העולם בנוגע למלחמה בעזה. זאת לצד ניצול ההזדמנות במבצע פיצוץ הביפרים, שעליו ישראל לא לקחה אחריות. ישראל גם סיימה את הלחימה באותו האופן: בהחלטה שרירותית שנבעה משיקולים מדיניים חיצוניים (ואולי משיקולים אישיים של נתניהו), בלי לדעת האם עמדה במטרותיה. 

לא בלי סיבה, נתקל נתניהו בהתנגדות חריפה מצד תומכיו בנוגע לסיום הלחימה. הפעולה הצה"לית בלבנון התנהלה בחוסר שקיפות לציבור הן מבחינת מהלכה והן מבחינת מטרותיה. כשהסתיימה במפתיע, התקשה נתניהו לשכנע שעמד אפילו במטרה שהעמיד לעצמו – יצירת התנאים להשבת התושבים.

פוליטיקאים, ובוודאי בנימין נתניהו, סבורים לעתים שיוכלו לנהל את העולם באמצעות סיסמאות. אולם סיסמה אינה כלי עבודה בשום תחום, ובוודאי שלא בתחום האסטרטגיה הלאומית. אסור שסיסמאות יהפכו למטרת מלחמה. הצבא חייב לפעול בהתאם למטרות המשרתות את פעולת הלחימה, ולא תחת מטרות שנועדו לאוזן הציבורית. 

לא ברור מה יושג בעוד חודש של לחימה

בסופו של דבר, המטרה העליונה שהמערכת הפוליטית הציבה לצה"ל היא סיסמה: "ניצחון מוחלט". זו כמובן אמירה בלי שום מובן צבאי, ולצה"ל אין דרך לתרגם אותה לתוכנית צבאית. וכך, ביד אחת ממשלת ישראל מונעת מציאת חלופה לחמאס ומסרסת את היכולת לקבוע אסטרטגיה שתממש את המטרה שנקבעה – מיטוט שלטונו; וביד השנייה, היא מציבה לצה"ל מטרה בלתי ניתנת להשגה שהופכת כל ירי של לוחם חמאס לתבוסה ישראלית המחייבת את המשך המלחמה. בפועל, לישראל אין תוכנית כיצד לנהל את זירת המלחמה בעזה. 

ההצהרה "עד הניצחון המוחלט" מיועדת בעיקרה למצביעים. בצבא, היא מחלחלת לדרג הלוחמים כאישור מטעם הממשלה להפעיל כוח חסר מעצורים. אולם סביר להניח שהרמטכ"ל ופיקוד צה"ל אינם מבינים מה משמעותו של "ניצחון מוחלט", וגם אינם יכולים להציג לדרג המדיני הישגים צבאיים שיוכיחו שניצחון כזה הושג. במונחים צבאיים, כאמור, צה"ל הכריע את חמאס מזמן, גם אם נמשכת נוכחות צה"לית בג'באליה.

כשהצבא אינו מבין את הוראות הדרג המדיני, מוטלת עליו אחריות ממשית לברר למה כוונתו. הדיאלוג התקיים בעבר בערוץ שבין אגף התכנון בצה"ל למועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה או מול משרד הביטחון, כאשר לעתים הגיע לבירור בקבינט. הדרג המדיני יכול היה להבהיר שהוא מעוניין שחמאס ייכנע ללא תנאים ולהורות לצה"ל להפעיל לחץ צבאי, כחלק ממאמץ מדיני, אזרחי, כלכלי ובינלאומי להשגת המטרה. ניתן היה לקבוע רף לכוחו של חמאס, שבו יוכרז ניצחון ישראלי. ניתן אפילו להנחות את צה"ל להכשיר את צפון רצועת עזה להתנחלות ישראלית – המשמעויות מטורפות, אולם זו מטרה שצבא יכול להבין. 

אולם, אותה שרירותיות שהביאה לסיום המלחמה בלבנון כאשר לא ברור אם הושגה מטרת המלחמה, היא המביאה להמשך המלחמה בעזה. גם כאן לא ברור מה יושג בעוד חודש של לחימה. הסיסמה "עד הניצחון המוחלט" נועדה לאוזנם של החוגים הקיצוניים ביותר מבין תומכי הממשלה ובראשם בן גביר, והמשמעות שלה אחת: שצה"ל יישאר ברצועת עזה. 

אחרי המשטרה, בן גביר מצליח לכפות את מדיניותו גם על צה"ל, באמצעות נתניהו המתיישר לפי עמדתו. המגמה הזאת התחזקה עם החלפת שר הביטחון גלנט, ששמר על עצמאות מסוימת מול נתניהו והימין הקיצוני, בישראל כ"ץ, שאין לו שום כישורים וידע בתחום הביטחון, אולם הוא מיושר עם נתניהו בנוגע לאינטרסים הפוליטיים. 

אסור לצבא להילחם כך

אסור לצבא להילחם כשהוא אינו יודע מה מטרתו הצבאית. האם הרמטכ"ל יכול לומר היום לחייליו ולבני משפחותיהם, בלב שלם, שהוא מסכן את חייהם כדי להשיג את המטרה המקורית של מיטוט יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס? הרי מצד אחד צה"ל פעל 14 חודשים והשמיד את היכולת הצבאית של חמאס, ומן הצד השני הוא עצמו ממשיך לחזק – בשם ממשלת ישראל – את יכולותיו האזרחיות של ארגון הטרור כאשר הוא מכניס לרצועת עזה עשרות אלפי טונות של סיוע, המנוהלות על ידי חמאס ושלוחיו. 

זאת ועוד, האם הרמטכ"ל יכול להסביר לחיילים ולבני משפחותיהם כיצד ייתכן שצה"ל עמד במטרותיו מול חזבאללה, שבאופן יחסי נפגע פחות מאשר חמאס, ואילו הלחימה מול חמאס נמשכת? מבלי להפחית מאחריות הממשלה, השאלה מדוע חיילים ממשיכים להיהרג חייבת להיות מכוונת גם לפיקוד צה"ל, ולצערי, הצבא לא מסוגל, או לא רוצה, להשיב על שאלה זו.

הצבא היה צריך להתייצב מול הממשלה ולדרוש מנגנון לסיום המלחמה – אולם הוא חלש מכדי לעמוד מול לחץ הממשלה ולדחוף אותה לקבל החלטות. ראשית, המטכ"ל חש את אחריותו הכבדה לכישלון המודיעיני והמבצעי הקשה של 7 באוקטובר. באופן טבעי, יש רצון מסוים לכפר על כך בהיענות לצרכים ולמטרות המלחמה של הממשלה. בנוסף, לצבא יש צורך טבעי להוכיח את עצמו בפן הצבאי ולשקם את מעמדו – גם כלפי הציבור הישראלי. הוא לא רוצה להצטייר כגוף שגם נכשל בהגנה וגם מקהה את הממד ההתקפי של ישראל. לכך צריך להוסיף את התלות העצומה של הצבא בכוחות המילואים, שהעיסוק הפוליטי בקרבם גלוי יותר. הספיקו כמה חיכוכים בין המטכ"ל לממשלה כדי שחיילי מילואים יביעו את דעתם נגד מפקדי צה"ל, והצבא אינו מסוגל להתעמת עם המעטים הנושאים בנטל. 

את החולשה הזאת של הפיקוד הצבאי ניתן לאתר באירועים רבים. היא מתבטאת בשערורייה של כניסתו של הארכיאולוג האזרח זאב ארליך לעומק השטח בלבנון, שהסתיימה במותו־שלו ובנפילתו של החייל גור קהתי, ובפציעתם של קצינים וחיילים; בכניסתה שוב ושוב לרצועת עזה של מנהיגת תנועת ההתנחלות "נחלה", דניאלה וייס; בנוכחותם של מסרים פוליטיים ואמוניים בהקשרים מבצעיים כמו הפאץ' "משיח" על המדים; בכתיבת גרפיטי על בתים ברצועת עזה; בח"כ יצחק קרויזר מעוצמה יהודית שהקים "לשכה" בבית כבוש בשטח מבצעי בלבנון; וכמובן בפרשת שדה תימן ובית ליד שכוללת גם חשדות חמורים נגד חיילים וגם פריצה לבסיסי צה"ל. בכל המקרים, לא זכורה תגובה פיקודית משמעותית של צה"ל נגד האחראים. 

הרפיון הזה עשוי להסביר גם את היחס של חיילי צה"ל לאוכלוסייה האזרחית בעזה: מתא"ל ברק חירם שמשמיד אוניברסיטה בלי אישור, דרך עדויות על שריפת בתים בלי צורך כפי שעלה בהלווייתו של שובאל בן נתן, וכלה בדיווחים שהיו לאחרונה הן בוושינגטון פוסט והן ב"הארץ" על פעולות של חיילים ברצועה, והפתיחה בבדיקת אירועים שונים על ידי מנגנון התחקור המטכ"לי. 

החולשה של הדרג הצבאי מול הלחץ שמפעיל הדרג המדיני מביאה לאובדן המשמעת הצבאית. זה לא עניין מקומי, והצבא אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו – הדבר באחריותו. אלא שצה"ל חושש מלהתעמת עם החיילים בסוגיות של משמעת מבצעית מחשש לעימות פוליטי, בעיקר עם הימין. מרבית הפרשות שהוזכרו נטועות בימין המתנחלי, שרבים מבניו משרתים בסדיר ובמילואים. 

נראה שעבור רבים מהלוחמים, חופש הפעולה שהם מרשים לעצמם נובע מהמסר הממשלתי בדבר "ניצחון מוחלט". אולם אין איש צבא מקצועי שיאות לומר שהתנהגות כזאת היא הניצחון, אלא להפך בדיוק: זוהי אנרכיה מבצעית שאינה מאפשרת להשיג ניצחון. הפעולות המוצלחות של צה"ל, ויש רבות כאלה, הן תולדה של מקצועיות צבאית ברמה הגבוהה, משמעת מבצעית הדוקה ביותר, תכנון קפדני וביצוע מדויק מאוד. 

כאשר צה"ל מאפשר מלחמה בלי מטרה ובלי סוף, שאין לה מנגנון סיום ולא הוגדרו לה תנאֵי סיום, הוא הופך לשק חבטות פוליטי. הוא מכין את הקרקע למימוש המדיניות הקיצונית ביותר בחברה הישראלית, שרוב הציבור מתנגד לה – התנחלות ברצועת עזה. ובמקום למלא את ייעודו להבטחת ביטחונה של מדינת ישראל, הוא עלול למצוא את עצמו משרת תהליכים שרק יפגעו בביטחונה. הוא עלול להפוך למשרת הפוליטי של ראש הממשלה בטווח הקצר, ולמשרתו של הימין הקיצוני בטווח הארוך. 

ייתכן אפוא, שעל אף העצמאות היחסית בהתנהלות הצה"לית, יש לומר שגם הוא – כמו המשטרה לפניו – גוף ממלכתי שאולי "נפל", כלומר שאיבד את הקו הממלכתי והבלתי מוטה שאמור להנחות אותו, והפך לגוף המשרת את העמדה הפוליטית של השלטון.

על אלוף (מיל') נמרוד שפר 

ראש אגף תכנון בצה"ל בין 2012 ל־2015. מנכ"ל התעשייה האווירית בין 2018 ל־2020. טייס קרב. פיקד על טייסות ובסיסי חיל האוויר, וכיהן כראש מטה חיל האוויר.