הפאץ' "משיח" על מדי צה"ל הוא סמל המרי העכשווי נגד המדינה

כל לוחם שיצא לו ללבוש מדים טקטיים יודע שיש להם לא מעט יתרונות. הם מנדפים זיעה מצד אחד, נוגדי בעירה מצד שני, ואפילו כוללים חלקים מחוספסים במרפקים ובברכיים שמאפשרים לחייל לזחול ולעבור דרך קירות, חלונות וזכוכיות ביעילות רבה יותר. וכבונוס, יש בהם אפילו מקום לפאץ’ (טלאי) שאפשר להדביק – בדרך כלל דרגה, סמל יחידה או אות מערכה.

במלחמת "חרבות ברזל" התווסף לכל אלו פאץ’ מסוג אחר, שהחל לפשוט כאש בשדה קוצים בקרב יחידות צה"ל באווירת השבר והאנרכיה שלאחר 7 באוקטובר – לוגו של חב"ד, דגל המשיח. ייחודיותו של טלאי המשיח טמונה בכך שהוא נחשב עד היום בחלק מהיחידות כתוסף לגיטימי למדים, בניגוד לפאצ'ים לא קונבנציונליים אחרים (למשל של דמות הקומיקס האפלה "המעניש"), שבשלב כלשהו הצבא התעורר ודאג להעלים מהנוף.

הלך הרוח הזה הוא שעמד מאחורי מבול הנאצות שספגתי לאחרונה, לאחר שאמרתי בנאום בהפגנה שנשאתי בחיפה שהציבור הישראלי המתון הזניח את החינוך לשוויון ולדמוקרטיה. ובהמשך: "קיבלנו ילדים עם פאצ'ים של משיח שמסתובבים בעזה ומדקלמים שאין בה תמימים. הילדים האלה גם חושבים שאין תמימים בוואדי ניסנאס".

המשפט הזה התפוצץ ברשתות החברתיות ואף הושמע על ידי ינון מגל בתוכנית הרדיו שלו, כעדות לעוינות הקטנונית וצרת העין שאנשי שמאל רוחשים כלפי כל גילוי בלתי מזיק לכאורה של זהות יהודית. ואכן, כשמציגים את הדברים כשהם תלושים מהקשר, ניתן לתהות מדוע מכל התופעות הביטחוניות, הפוליטיות והחברתיות הקשות בישראל, בחרתי להיטפל דווקא לסמל שמעניק קצת תקווה, נחמה ומשמעות לחיילים בלב התופת של עזה.

אלא שאת הדברים הללו אמרתי לא כמתבונן מבחוץ. אמרתי אותם כסגן אלוף בצה"ל שמבין מתוך ניסיון אישי של שנים בתפקידי פיקוד קרביים בשטח, את המחיר של התרופפות המשמעת הצבאית ושל ערעור סמכות המפקדים וערכי צה"ל – ואת הסכנה הנשקפת מכך לחיי הלוחמים שלנו. גם במלחמה הזו, שבה שֵׁרַתִּי לא מעט בחודשים האחרונים.

בניגוד לאופן שבו מגל ודומיו מעוניינים להציגו, פאץ’ המשיח אינו ביטוי לזהות האישית ולאמונה הפרטית של החיילים שבוחרים לעטותו. הוא סמל למרד קולקטיבי של קבוצה הולכת וגדלה, מרד במדינת ישראל ובמוסדותיה, על ערכיהם הממלכתיים, הדמוקרטיים והליברליים. מטרת המרד היא להחליף את המדינה במקור סמכות שונה בתכלית – לאומנות דתית־משיחית אנטי־הומניסטית.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אותן תפיסות מסוכנות, החותרות תחת החזון הציוני ההומניסטי שעליו קמה המדינה, יכלו להתפשט רחב כל כך ועמוק כל כך בחלקים גדולים כל כך של המיינסטרים הישראלי, רק משום שלצעירים כיום בישראל אין את הנוגדנים הנחוצים כדי להדוף אותם. שנים של ניוון החינוך הממלכתי בישראל וריקונו מתוכן הותירו ואקום המאפשר לגורמי ימין דתי אנטי־ליברלי להיכנס לתוכו וללבות את אש המרד.

בימים האחרונים באה ההתלקחות לידי ביטוי באירועי שדה תימן ובית ליד. תחילה, בהתבצרות בבסיס שדה תימן של חיילי מילואים החשודים בהתעללות מינית קשה במחבל פלסטיני ובסירובם להתלוות לחוקרי מצ"ח שהגיעו כדי לעוצרם; ובהמשך, בהסתערות המונית של מפגינים, חלקם רעולי פנים, על הבסיס הצבאי – מהומה שלובתה על ידי חברי קואליציה שנכחו במקום. עשרות פורעי חוק, ביניהם חבר הכנסת צבי סוכות, פרצו לתוך הבסיס הצבאי הסגור תוך עימות ישיר עם חיילי צה"ל שביקשו לפנותם. מאוחר יותר, פרצו מאות אנשי ימין לתוך בסיס בית ליד, שבו נחקרו החשודים.

אירועים אלו לא הסתכמו בערעור האלים והברוטלי על ריבונות המדינה ועל מערכת המשפט, כאשר מעין מיליציה מאולתרת פרצה לתוך בסיסי צה"ל. הם כללו גם תקיפות אלימות של צוותי חדשות שסיקרו את הנעשה מצד פורעים שכינו אותם "בוגדים". למרבה האירוניה, חלק מאנשי התקשורת המותקפים הם גם לוחמי מילואים ששרתו חודשים ארוכים במלחמה הזו. והנקודה המדאיגה ביותר אולי היא העובדה שמשטרת ישראל הגיעה לשדה תימן רק זמן רב לאחר פרוץ המהומות, ובכוח קטן יחסית, ונמנעה מלהשליט סדר בעוצמה ובנחישות המתחייבות מחומרת האירועים, וכך גם בבית ליד. זאת, משום שחלקים הולכים וגדלים בארגון בעצמם משתפים פעולה עם המרד, כזרוע של מפלגת עוצמה יהודית ושל השר הממונה, איתמר בן גביר.

אולם, הרמת היד הזו על הדמוקרטיה הישראלית לא נולדה בחלל ריק. היא ממלאת את הוואקום שהותירו אחריהם שני משברים ערכיים חמורים – אחד עמוק וארוך שנים, שנגרם כאמור מהפקרת החינוך הממלכתי בישראל, אולם אליו מצטרף משבר נוסף, עז ואקוטי, בדמות אובדן האמון בצה"ל ובמדינה לאחר טבח 7 באוקטובר.

מה טלאי המשיח נועד לכסות

כדי להבין את עומק הקרע שעליו הודבק טלאי המשיח, מילולית ומטאפורית כאחד, צריך לחזור ליום הטבח. באותה שבת הייתי גם אני בין הרבים שהוקפצו לעוטף. במהלכה ובימים שבאו אחריה, החוויה הבסיסית של החיילים בשטח היתה של כאוס. הרגשנו כאילו המדינה התפרקה, כל מה שסמכנו עליו לאורך כל השנים נשמט מתחת לרגלינו, נזרקנו אל תוך מים סוערים וכדי לא לטבוע, נדרשנו לשחות בכל הכוח, לגמרי לבד.

למכה העצומה שספגנו כשהתברר שאף אחת ממערכות המדינה לא הצליחה למנוע אירוע טרור רצחני בסדר גודל ובאכזריות שלא היה לה אח ורע בהיסטוריה של ישראל, הצטרפה בהלה מעשית יותר – בהלת ההצטיידות. היקף הגיוס הגדול יצר מצב שבו החיילים והיחידות החלו לגייס תרומות של ציוד חיוני בהתאם ליכולותיהם, מבלי לחכות שמערך הציוד של צה"ל ינפיק להם אותו בהתאם לסדרי העדיפויות של הצבא.

באותו רגע קשה באו לידי ביטוי כמה מערכיהּ היפים של החברה הישראלית – ערבות הדדית, התגייסות למען הכלל ורוח התנדבות בלתי נדלית. הודות להתארגנויות עצמאיות, שאחת הבולטות שבהן היתה של "אחים לנשק", הורעפו על היחידות בשטח מזון, ציוד לחימה (כולל ציוד טקטי, כגון מדים, נעליים וידיות אחיזה) וכיוצא באלה. אולם גודל ההתגייסות, מחמם לב ככל שיהיה, לא עמעם את עומק השבר: את התחושה הבסיסית שהכל קרס, שאין צבא, ושעלינו מוטל כעת לדאוג לעצמנו.

ואז קרה הדבר השני המסוכן ביותר ליחידה לוחמת אחרי הלחימה עצמה – הישיבה במקום. לאחר כחודש של לחימה יעילה, עצימה ואינטנסיבית מאוד, צה"ל עבר למצב סטטי יחסית. נהגתי תמיד לומר למפקדי משנה שלי שחייל יושב הוא חייל גרוע. ובאמת, הפאסיביות שאפיינה את השלב החדש במערכה יצרה תמהיל בעייתי של זעם ושאיפת נקם מובְנים, לצד תחושת חוסר אונים הנובעת מהדריכה במקום. התוצאה היתה התערערות ניכרת של המשמעת הצה"לית.

כל המרכיבים הללו יחדיו יצרו את הקרקע לצמיחת תופעת הפאצ'ים האמורה. לשיקול המעשי היתה תרומה חשובה: כשחיילי מפקדה זקוקים גם הם למדים טקטיים, ומתקשים לעתים קרובות לגייס מכנסיים וחולצה תואמים, קצרה הדרך עבור טבח גדודי, למשל, לעבור מלבישת חולצה שאינה מתאימה למכנס, להסתפקות בטי־שירט שחורה עם פאץ’ של היחידה, או של משיח.

על פניו, עצם התרופפות נהלי המשמעת בנושא הזה היא תופעה שולית לכאורה, שנראה לא סביר להכביר בביקורת עליה. אבל תהיה זו שגיאה לחשוב כך. את חשיבותה של התקניות עבור לוחמים, נוהג יצחק טאיטו, נגד המשמעת המיתולוגי של בית הספר לקצינים והחייל הוותיק ביותר בצה"ל, לנסח במשפט שמלווה מפקדים בצבא למעלה מ־50 שנה: "המשמעת אינה ניתנת לחלוקה". או שאתה מקיים את פקודות הצבא קלה כחמורה, או שבסופו של דבר תמצא את עצמך חורג מהן עד רמת סיכול המשימה או סיכון חיי אדם.

זו הסיבה שכעבור זמן מה, צה"ל התעשת והחל לרסן גילויי פריקת עול שנפוצו בשטח, הנעו בין ריסוס כתובות גרפיטי על קירות בניינים עזתיים לעטיית פאץ’ "המעניש" – סמלה של דמות קומיקס אפלה של מארוול שהפכה פופולרית בשנים האחרונות בקרב ניאו־נאצים ופעילי ימין קיצוני אמריקאים, וכיום, למרבה הבושה, גם בקרב חיילים ושוטרים בישראל.

אך גם לאחר שהסדר הושב על כנו פחות או יותר, פאץ’ המשיח נותר הסמל היחיד שבפועל המשיך להיחשב כלגיטימי. עצימת העין המכוונת הזו מצד המפקדים רחוקה מלהיות מקרית, ומדאיגה הרבה יותר מכפי שהיא עשויה להיראות במבט ראשון. היא טומנת בחובה סכנה עמוקה ומהותית, החורגת בהרבה מהתחום המשמעתי.

החלפת דיסקט

בניגוד לעבירות משמעת אחרות, פאץ’ המשיח אינו עוד מימוש של הצורך של חיילים שְחוקים בפורקן. הוא נועד לתת מענה למצוקה ולתחושת שבר קיומיות ממש. חוויית הנטישה, ההפקרות ואובדן האמון העמוק של חיילים בשטח במדינה ובדרג הפיקוד הבכיר של צה"ל תורגמה אצל רבים מהם למסקנה שלפיה מה שהכזיב הוא ערכיה הממלכתיים וההומניסטיים של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית.

צעירים שלא חונכו באופן עמוק על הרעיון הציוני, המושתת על מיזוג בין לאומיות פרטיקולרית לערכים אוניברסליים, כפי שבא לידי ביטוי במגילת העצמאות, אינם חסינים מול הפיתוי שטומנת בחובה החלופה הדתית־משיחית. עבורם, הדבקת טלאי המשיח מבטאת לא רק היעדר תקניוּת הפוגע בציות לפקודות ומסמל בוז לסמכות, לצד מחויבות ליחידה כמעין מיליציה פרטית שאינה כפופה לפיקוד העליון ואינה סומכת עליו. היא משקפת דבר מה עמוק ומסוכן אף יותר: נטישה של הקוד האתי של צה"ל.

הקוד האתי של צה"ל אמור להנחות את התנהלות החייל הבודד, היחידה והצבא בכללותו, והוא חיוני על מנת לאפשר לאדם נורמטיבי לתפקד תחת הדיסוננס בין הערכים שחונך עליהם כל חייו לבין מה שנדרש ממנו לעשות כחייל. הוא מחיל סדרי עדיפויות ברורים הנגזרים מהשקפת עולם הומניסטית הדוגלת בערכים אוניברסליים, לצד אשרור החובות הצבאיות שחלות על החייל.

האמירה הגלומה בהדבקת דגל מלך המשיח אל מדי צה"ל היא שהפתרון לדיסוננס הוא לא להתמודד איתו, אלא לבטלו, באמצעות "החלפת דיסקט". במקום הלאומיות האזרחית המודרנית, הנשענת על ערכים הומניסטיים כמו חירות ושוויון ערך האדם, מוצעת תפיסה מיתית, על־זמנית ואנטי־הומניסטית של האומה. במקום ציות לדמוקרטיה הליברלית ה"כושלת" ולצבאה ה"חילוני" וה"מנוון", שהתגלו לכאורה כמשענת קנה רצוץ 7 באוקטובר, החיילים יכולים להתפעם מתחושת הכוח שבציות לפרשנות קנאית כהניסטית חשוכה של היהדות, המתמצית במשפט "אין תמימים בעזה". פאץ’ המשיח אינו אלא הסמל בה"א הידיעה של מרי עכשווי רחב היקף נגד מדינת ישראל.

למרד הזה שותפים שרי ממשלה, חברי כנסת ומפקדים בכירים, והוא מחלחל לכל דרגות השטח. קו ישר נמתח ממ"פ החי"ר רס"ן יאיר בן דוד, שקרא לאחרונה, בנאום שהוזכר בהאג, לבצע ביישובים הפלסטיניים טבח המוני חסר הבחנה בהשראה תנ"כית, או הרב הצבאי במדים שקרא ליישם ברצועה את המצווה למחות את זכר עמלק, כלומר, לבצע רצח עם; דרך שירי נקם (החל מדקה 4:15) של להקת הרבנות הצבאית ושל חיילים הקוראים למחות את זרע עמלק ומסבירים שאין בלתי מעורבים בעזה; ועד מעשי ביזה, השחתת רכוש והתעללות בעצורים פלסטינים, כולל לפי החשד הכאת שניים מהם למוות וכאמור, ביצוע מעשי סדום קשים בעצור אחר.

צה"ל, חמורו של משיח

משבר האמון במדינה ובצה"ל לאחר 7 באוקטובר היה, כאמור, הקרקע הפורייה לצמיחת המגמה המסוכנת הזו, אולם שורשיה טמונים בוואקום בן שני העשורים שהותירה הפקרת החינוך הממלכתי בישראל. זה החלל שאליו נכנסו השקפות וערכים אנטי־ציוניים המאיימים על עצם ריבונות המדינה – ריבונות המתגלמת, בין היתר, ברעיון של צבא אחד, כביטוי לסמכות שאינה ניתנת לחלוקה.

כיצד נוצר אותו ואקום בחינוך?

חילופי שרים תכופים, אי־יציבות שלטונית והפיכת הערכים הדמוקרטיים שעליהם מושתתת מדינת ישראל לשנויים במחלוקת, גרמו להדרתם מתוכנית הלימודים. בד בבד, הוזנח החינוך הממלכתי והופלה לרעה מבחינת ההשקעה הממשלתית בתלמידיו, בהשוואה לחינוך הממלכתי־דתי. כתוצאה מכך, נותר זרם החינוך שבו לומדים רוב ילדי ישראל (כ־66%, נכון לשנת 2023) חלול מבחינה ערכית ורעיונית ובעמדת נחיתות מתמדת מבחינה תקציבית.

סעיף 2 לחוק חינוך ממלכתי קובע כי אחת ממטרות החינוך הממלכתי בישראל היא הנחלת העקרונות שנקבעו בהכרזת העצמאות. אלו מגדירים בין היתר שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה והבטחת חופש הדת, המצפון, הלשון והתרבות כערכי יסוד של המדינה. אף על פי כן, כתוצאה מהסיבות שתוארו לעיל, מערכת החינוך הממלכתית כמעט שאינה נותנת ביטוי לערכים הללו, מה שמשתקף בהזדהות הולכת ופוחתת של בוגריה איתם.

בניסיון לשנות מגמה זו, עוד בשנת 2000 תוקן חוק חינוך ממלכתי, בתקופת כהונתו של שר החינוך דאז יוסי שריד. הנוסח החדש של החוק, ברוח ועדת שנהר, קבע שהחינוך הממלכתי בישראל יהיה ציוני והומניסטי וישלב בין יהדות לבין ערכים אוניברסליים וזכויות אדם. אולם אותו תיקון חשוב מעולם לא יושם באופן עקבי ומעמיק. ולצד התאדות החינוך לדמוקרטיה, לימודי היהדות בחינוך הממלכתי נותרו ניטרליים ודלים מבחינה ערכית ורעיונית.

את המחנכים האמיצים שלאורך השנים בכל זאת מתעקשים לחנך לדמוקרטיה, לחשיבה ביקורתית ולערכים בסיסיים של כבוד האדם – ולשם כך עורכים מפגשים בין יהודים לערבים, מלמדים שוויון ומגדר, ומטמיעים בקרב תלמידיהם גם דמוקרטיה התנסותית, דרך מועצת תלמידים ומנגנוני קבלת החלטות בשיתוף – מערכת החינוך לא רק שאינה מעודדת, אלא לעתים גם מדכאת. כמי שמצוי בתחום שנים רבות, אני יכול להעיד, הן מניסיוני האישי כמנהל בית ספר לשעבר והן כמי שעובד עם המערכת כבר שני עשורים, שמורים מסוג זה, למרבה הצער, הולכים ומתמעטים, גם בגלל האווירה הציבורית וגם בגלל דיכוי ורדיפה של גורמים פוליטיים ושל גורמים מינהליים במשרד.

אל הוואקום הערכי הזה נכנסו, בתמיכה ותקצוב של המדינה (כולל הקצאת תקנֵי שירות לאומי), עמותות של הימין הדתי, המגיעות לבתי ספר של החינוך הממלכתי החילוני כדי לקדם תפיסה אורתודוקסית צרה, לאומנית ואנטי־ליברלית של היהדות. לאמיתו של דבר, זהו רק נדבך אחד במהלך נרחב בהרבה של הימין הדתי – אוונגרד קטן יחסית אך מאורגן פוליטית, נחוש וממוקד – הממצה את כוחו השלטוני עד תום על מנת להפוך לזרם ההגמוני בפוליטיקה, בחינוך, בתקשורת ובצבא.

העדפה תקציבית בוטה ורבת שנים של החינוך הדתי, הגרעינים התורניים, ישיבות ההסדר והישיבות החרדיות, ומימונם על ידי המדינה בעשרות מיליארדי שקלים במצטבר, הפכו אותם לכוח המערער את יסודותיו ההומניסטיים של החזון הציוני. תהליך זה אִפשר לזרמים המקדשים את העליונות היהודית לחלחל גם לתוך הצבא. והוא גם זה שהעניק להם את היכולת למצב עצמם כחלופה מפתה עבור חיילים שביקשו דרך קלה ליישב את הסתירה שבין שאיפת הנקם שלהם לבין הקוד האתי של צה"ל, הנסמך על ערכים שלא חונכו עליהם לעומק ושאינם מזדהים איתם באמת.

הצלחת הימין הדתי האנטי־ליברלי לייצר חלופה לזהות לאומית אזרחית, מתבטאת במגוון דרכים: החל מכניסת עמותות דתיות לבתי ספר ממלכתיים, עבור בימי חינוך בצה"ל, וכלה בהפיכת חב"ד – גוף חרדי משיחי לא־ציוני – ל"בית הלאומי" של ישראלים בניכר. היא גם הסיבה לכך שפאץ’ המשיח נותר הסמל הלגיטימי היחיד, גם בעיני מפקדים, שניתן לעטות על הבגד. היא מסמנת את התפיסה ההולכת וגוברת של צה"ל כמכשיר שעבר זמנו, כעגלה חילונית ריקה שיש למלא בתוכן דתי, כחמורו של משיח שצריך לפנות את מקומו לצבא האמיתי היחיד – צבא השם.

מה לעשות עכשיו

אירועי שדה תימן ובית ליד ממחישים את מלוא המנעד של השלכות הקריסה הערכית של החינוך הממלכתי בישראל, והמעמד ההגמוני שהימין הדתי האנטי־ליברלי מצליח, כתוצאה מכך, לבסס בהדרגה.

תחילתם בפשעי מלחמה שבוצעו על פי החשד כתוצאה מערעור סמכות המפקדים בשטח וסמכות הקוד האתי וערכֵּי צה"ל. המשכם בניסיון לפוטש פוליטי אלים נגד המוסדות הממלכתיים של מדינת ישראל, ובכלל זאת צה"ל עצמו, כחלק מההפיכה המשטרית של הקואליציה הנוכחית נגד הדמוקרטיה הישראלית. ומה יהיה אחריתן של המגמות ההרסניות הללו? אם לא נעצור אותן בזמן, זה לא יסתכם רק בפגיעה חמורה בכשירותם המבצעית והערכית של חיילים בשטח ושל הצבא בכללותו; בטווח הארוך יותר, הוא עלול להיות לא פחות מאשר פירוק של צה"ל למיליציות חמושות ופוליטיזציה של המשטרה שיפגעו אנושות ביכולתה של הדמוקרטיה הישראלית להמשיך להתקיים.

הדרך היחידה להציל את החזון הציוני ההומניסטי של מדינה דמוקרטית מתוקנת הוא לשקם את יסודותיו הערכיים והמבניים כאחד של החינוך הממלכתי בישראל, ולבצר אותו מפני הכוחות הפונדמנטליסטיים השואפים להחלישו ולהשתלט עליו.

כדי שנוכל לעשות זאת, המחנה הדמוקרטי הרחב, כולל המפלגות הערביות, חייב להציב את משרד החינוך כיעד מרכזי. חייבת לקום ממשלה שתוביל מדיניות מעשית, רחבה וכלל־מערכתית של ביסוס הערכים הדמוקרטיים כערכי יסוד בלתי ניתנים לערעור של כלל זרמי החינוך בישראל. עליה להנהיג תוכנית לאומית כוללת להטמעת ערכי הדמוקרטיה במערכת החינוך – לא כברירה ולא כבחירה, אלא כמקצוע חובה בקרב כל המגזרים.

רק הצבתו של נושא זה בראש סדר העדיפויות של משרד החינוך תוכל להטעין את לימודי היהדות בשילוב בין זהות לאומית לערכים אוניברסליים, שעמדה בלב ההגות הציונית מראשיתה. רק היא תנחיל לדורות הבאים את השקפת העולם ההומניסטית־ליברלית המתחייבת ממגילת העצמאות ומחוק חינוך ממלכתי. ורק היא תוכל לחסן אותם מפני תפיסות משיחיות, גזעניות ואנטי־ציוניות הפוגעות בלכידות של צה"ל, מסכנות את חיי החיילים בשדה הקרב, ומאיימות על עצם יכולתה של מדינת ישראל להמשיך ולהתקיים בטווח הארוך.

ההזנחה ארוכת השנים של החינוך הממלכתי בישראל הותירה ריק אידאולוגי שאליו נכנסו כוחות פוליטיים החותרים לשנות את דמותה של ישראל מן היסוד ולקעקע את יסודותיה כדמוקרטיה ליברלית. את מילוי החלל הזה לא ניתן עוד להשהות. המחיר שהימנעות מפעולה תגבה מאיתנו כבר אינו תרחיש בלהות לעתיד הרחוק, אלא סכנה ברורה ומיידית. ואת זה שום פאץ’ שנדביק עליו כבר לא יכול להסוות.

על איתמר קרמר

מנהל משמר החינוך הממלכתי. לשעבר שליח עלייה מטעם הסוכנות היהודית, מנהל בית הספר התיכון בערבה, מנהל בית הספר ללימודי העם היהודי במוזיאון "אנו" ומנהל פרויקט "מסע ישראלי". סגן אלוף במילואים.