בדרך לריסוק המדינה, הימין האנטי־ליברלי משכתב את הסיפור הציוני

מיום שהוקמה, הממשלה הנוכחית מושקעת בפרויקט שעיקרו שינוי מן היסוד של מדינת ישראל ושל ההסדרים המעצבים את אופייה ואת התנהלותה, כפי שהתקיימה במשך שלושה דורות: ממדינת לאום יהודית שוויונית ודמוקרטית למדינה שתכליתה היחידה היא ריצוי מאווייהם הפוליטיים והתאולוגיים של קומץ מגזרים קיצוניים, והשתעבדות לאינטרסים האישיים והפליליים של העומד בראשה.

ההפיכה המשטרית והאירוע המתגלגל של ביזת כספי הציבור לטובת מפעל ההתנחלויות והמשך ניוון החברה החרדית היו ביטוייו המרכזיים של פרויקט זה. אסון ה-7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, אף שהוכיחו בצורה הברורה והכואבת ביותר את כישלונו ההרסני של הפרויקט הזה, משמשים בידי ממשלת הימין כאמצעי וכאמתלה להעמקת הפרויקט על דרך דוקטרינת ההלם.

"המלחמה הזאת הולכת לעצב מחדש את מדינת ישראל", טען מאמר המערכת של "עולם קטן", עלון בית הכנסת המוביל בקרב הציבור הדתי־לאומי, שפורסם באמצע דצמבר. "נכון שעדיין יש קולות הזויים שמשמרים תפיסות עולם חילוניות מערביות שנעשו אבסורדיות אחרי טבח שמחת תורה, אבל זה תמיד ככה אחרי טראומה: תמיד יהיו מי שינסו עד הרגע האחרון לבצר את עמדתם".

בבואו של הימין להצדיק את המהלך הגדול שלו – שלא ניתן לראותו אלא כחתרני באופן עמוק כלפי האומה, הסולידריות העומדת ביסודה והחזון הציוני המהווה תשתית עבורן – הוא מוצא עצמו שרוי במבוכה: כיצד המחנה שמגדיר את עצמו כ"לאומי" וכפטריוטי ושמתיימר לדבר ולפעול בשם הערכים המסורתיים מסוגל להצדיק שינוי כה רדיקלי ואלים, שמנוגד בצורה בוטה כל כך ליסודות החיים בישראל?

הסיפור הציוני מעניין את התחת

כמה דוברים בולטים של הימין הפופוליסטי בחרו להתמודד עם סתירה פנימית זו באותו אופן גס, פשוט ויעיל שבו צלח אלכסנדר מוקדון את אתגר הקשר הגורדי. כמותו, הם הבינו שקשר שלא ניתן להתיר, מוטב לבתק באבחת חרב. במקום לנסות וליישב את דרכו של הימין העכשווי עם המורשת הציונית, הם בחרו לשלול אותה או למחוק אותה לטובת שכתובהּ מנקודת מבט ביביסטית.

כך, ביטל יאיר נתניהו בהבל פה את הצלחת התנועה הציונית להקים בארץ ישראל משק מודרני משגשג כשטען שעד שלטון נתניהו, ישראל היתה "כלכלה בסגנון סובייטי" שלא ייצאה דבר פרט לתפוזים, ונתניהו היה זה שהפך אותה לכלכלת עולם ראשון מתקדמת. אראל סג"ל היה בוטה אף יותר כשהכריז כי "הסיפור הציוני מעניין לי את התחת… הגיע הזמן לספר אותו מחדש, כולל החלקים המסריחים".

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אסטרטגיה נוספת שבה נוקט הימין לא שוללת את ההיסטוריה הציונית מכל וכל, אלא דווקא להפך – מנסה לנכס אותה ולספר אותה מחדש בהתאם לערכֵי ויעדי הימין הפופוליסטי, המתנחלי והחרדי שמושל כיום בישראל. תחת ידי הימין, הציונות משילה מעצמה את יסודותיה ההומניסטיים והחילוניים המובהקים ומנוסחת מחדש כפרויקט אורתודוקסי, ריאקציונרי ומשיחי, באופן שיצדיק את הפיכתה לכזו בהווה; את ראשי הציונות הופך הימין החדש לסוכנֵי הערכים הללו.

כמובן, עצם הניסיון להצדיק את דעותיך ומעשיך ולקעקע את אלו של יריביך הפוליטיים באמצעות היתלות בדמויות מופת לאומיות, או כאלה המזוהות עם המחנה הנגדי, הוא מהלך רטורי שאין בו פסול כשלעצמו, וגם כותב שורות אלו נקט בו בעבר. אולם מהלך זה צריך להיעשות בצורה הגונה ולא מסלפת, ומבלי להשמיט או לעוות את ההקשר שבו פעלו. כשהציטוט וההיתלות מוציאים את הדברים ואת הדוברים מהקשרם ומייחסים להם – וכתוצאה מכך, למפעל הציוני כולו – עמדות וערכים שרחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב, התוצאה היא לא פחות ממעשה נבלה אינטלקטואלי.

לסלף את ברל

אחת הדוגמאות המרכזיות לכך הוא השימוש התדיר בכתביו ובדבריו של ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה ואחד מהוגי הדעות המרכזיים של הציונות הסוציאליסטית. וכה אמר ברל: "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?".

הדברים נאמרו בנאום שנשא לרגל האחד במאי 1936, ולאחרונה הם זכו לעדנה בקרב הימין, שמשתמש בהם כדי לנגח את השמאל בעקבות מאורעות 7 באוקטובר, בעיקר לאור המשך הנאום שעוסק ב"נאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח".

באותו נאום ברל אכן גינה בחריפות את מי שסירבו לצאת נגד הלאומנים הערבים שביצעו פרעות ביהודי ארץ ישראל באותה עת. אלא שהשימוש הסלקטיבי בדברים אלו תוך התעלמות מההקשר שבו נאמרו (בעיצומם של פרעות תרצ"ו) וממשנתו הכוללת, מעוות באופן חמור את דמותו ואת השקפותיו. ברל היה הומניסט שנקודת המוצא שלו היתה שוויון ערך האדם וכפי שנראה להלן, התנגד נחרצות לכל פגיעה בו.

כבר שנים שדמותו של ברל כצנלסון מסולפת באמצעות הצגתו כתומך בגירוש הערבים מארץ ישראל. אלא שכאמור, האמת שונה בתכלית. ברל התנגד לחלוטין לטרנספר כפוי, ומה שתמך בו היה יישום החלטות ועדת פיל, שכללו חילופי אוכלוסייה מוסכמים של כ-200,000 איש בין המדינה הערבית העתידית לבין המדינה היהודית.

לצד תמיכתו בצעד זה, שהיה מקובל בעולם באותה תקופה ונתמך על ידי המעצמות, הבהיר ברל כי "מעולם לא דגלנו בטרנספר מאונס" וכי "איננו רואים חילופי־אוכלוסים כדבר שתחול בו הכפייה… איננו נוטלים לעצמנו שום זכות לכוף על מי שהוא יציאה. זאת היא הנחה ציונית יסודית". בדומה לכך, גרס ברל נחרצות כי כל אפליה נגד המיעוט הערבי מהווה עבורו "סירוס מוחלט של האידיאל הציוני".

גם א.ד. נשדד

הצגה מעוותת של גדולי הציונות והגותם משמשת כנשק גם בוויכוחים אחרים. כך, למשל, במאמרה של עינת רמון – רבה קונסרבטיבית בעברה שוויתרה על תואר זה ועזבה את התנועה המסורתית כשהפכה לשמרנית אורתודוקסית – "על השמרנות להציל את הפמיניזם מעצמו", שפורסם בכתב העת הימני־שמרני השילוח, הבמה המשמעותית ביותר כיום של הימין האינטלקטואלי. במאמרה, מתייחסת הכותבת לא.ד. גורדון ולמאמרו "לבירור ההבדל בין היהדות לנצרות", ובעיקר לחשיבות המכרעת שגורדון מייחס למוסד המשפחה, כיסוד חיוני בטבע האנושי, כדי להצדיק את התנגדותה למשפחות להט"ביות.

רמון גוזרת באופן גס ופשטני מעמדתו של גורדון, שמדגיש את החיבור המיוחד בין גבר לאישה שביסוד המבנה המשפחתי הקונבנציונלי, את קביעתה ש"הנישואין בין אישה וגבר (או ברית של הורות ביניהם, למי שאינו מסוגל לחיות חיי נישואין) הם מסגרת טובה שאין לה חלופה".

אלא שגורדון מוקיר בראש ובראשונה את מהותה הפנימית העמוקה של המשפחה – אהבה, קרבה ואינטימיות. ואילו הכותבת מקדשת את המסגרת החיצונית של המשפחה הקונבנציונלית ולא את אותו תוכן פנימי, ומעדיפה לדון בני אדם לקיום אומלל ללא אהבה ואינטימיות זוגית, ובלבד שלא לקבל את העובדה שמימוש הצורך בזוגיות ובמשפחה תלוי עבור רבים במיסוד מערכות יחסים להט"ביות.

חוזה חוק הלאום

אם גורדון נוכס בעל כורחו כדי להכשיר להט"בופוביה, מי שנקרא לדגל כדי להצדיק את "חוק הלאום" הוא לא פחות מאשר חוזה המדינה. בספרו מדינה יהודית – הרצל ואתגר הלאומיות, האינטלקטואל הימני יורם חזוני קובע כי הרצל היה "האנטי־מהפכן הגדול ביותר שידעה היהדות האירופית מעודה", ומציג את תמיכתו בלאומיות כתגובת־נגד לאמנציפציה ולנאורות בכלל. ליאת נטוביץ־קושיצקי, סגנית עורך השילוח, מחרה מחזיקה אחרי חזוני וטוענת שהרצל לא היה רק חוזה מדינת היהודים אלא גם חוזה "חוק הלאום" – בניגוד מוחלט לזיהוי המקובל שלו כליברל מובהק.

אלא שהרצל אכן דגל בלאומיות ליברלית, והתנגד נחרצות בדיוק לסוג כזה של חקיקה, המאפשר אפליה בין אזרחים שונים על בסיס שייכות אתנית או דתית, ושאותו הכיר היטב מהאנטישמיות בת זמנו. בספרו אלטנוילנד הוא מתאר את ניצחון הציונות על מפלגתו הגזענית של הרב ד"ר גייער, השואפת לשלול אזרחות ממי שאינו יהודי. את התשובה הניצחת לכך שׂם הרצל בפי אחד מאזרחי מדינת היהודים בספר: "אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם. זה הכל מבחינתנו" (תרגום: מרים קראוס).

בניגוד להתפלפלויות של קוראיו הימנים שמבקשים להפוך אותו לאנטי־ליברל לאחר מותו, אין צורך להידרש לניתוחים פתלתלים כדי לנחש מה היה הרצל חושב על "חוק הלאום". מי שבמקום אחר כתב "צוואתי לעם היהודי: התקינו את מדינתכם באופן שהזר ירגיש טוב בתוככם", היה מן הסתם מתנגד לחוק זה בצורה נחרצת.

זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שדמותו של חוזה המדינה עוברת התעללות מטאפורית בידי הימין. חזונו הלאומי הליברלי של הרצל כלל שמירה קנאית על חירויות הפרט, ובכלל זה חופש הדת והחופש מדת, ושוויון זכויות גמור בין כלל אזרחי המדינה העתידית. דיוקן החברה שהוא משרטט באלטנוילנד, במדינת היהודים ובכתביו האחרים הוא של חברה מודרנית, ליברלית וחילונית ביסודה, המעניקה לדת ביטוי סמלי במרחב הציבורי כיסוד לאומי מלכד, אך שוללת כל כפייה, אפליה או התערבות של הממסד הדתי בענייני המדינה.

העובדות הברורות הללו מציבות אתגר משמעותי בפני אנשי ימין דתי המבקשים להיתלות בציונות על מנת להכשיר את שעבוד המדינה ומשאביה לטובת אינטרסים מגזריים צרים ומושחתים, או עידוד מגמות אובדניות עבור המדינה כגון השתמטות משירות צבאי, בערות ואי־יצרנות כלכלית בקרב האוכלוסייה החרדית.

אי לכך, כדי לרתום את הרצל ומורשתו לפרויקט שלהם, בימין האורתודוקסי ממסגרים באופן מעוות עמדות ושיקולים לאומיים שביטא הרצל כעמדות דתיות. מנקודת מבט לאומית מצא הרצל, שהיה חילוני גמור, יתרון בתרומתה ההיסטורית של האורתודוקסיה לאורך הדורות לשימור הלכידות הפנימית של העם היהודי. מאותה נקודת מבט לאומית הוא גילה סלידה כלפי הרפורמים בני זמנו שראו ביהדות דת גרידא, התנגדו לציונות ודגלו בהיטמעות של היהודים בחברות הרוב הלאומיוֹת שבקרבן חיו.

שלא במפתיע, בשנים האחרונות אנו עדים לסילוף מגמתי של ההקשר והמשמעות של עמדותיו אלו, על ידי אנשי ימין דתי המפרשים אותן בתור עדות לעמדה מסורתית, פרו־אורתודוקסית ואנטי־רפורמית עקרונית של הרצל ביחס לדת עצמה.

כך, במאמרה "חילוני בביתך, ממלכתי בצאתך" (השילוח, גיליון 2) מתייחסת עינת רמון לשאיפתו הלאומית במובהק של חוזה המדינה לקָרב לתנועה הציונית גם קהילות וגורמים יהודיים דתיים, בתור "התמזגות תודעתו של הרצל עם התודעה האורתודוקסית". בעקבות חוקר הלאומיות אנתוני ד' סמית וחוקר מחשבת ישראל אהוד לוז, היא מגדירה את הציונות כ"פוסט־רפורמית" ואת הלאומיות בכלל כאלטרנטיבה לרפורמה, משום שכמו הדת המסורתית היא נסמכת על "תודעה לאומית המדגישה את העבר, ההווה והעתיד המשותפים לעם".

בכך היא מתעלמת מכך שהלאומיות החילונית עמדה בניגוד חד לדת המסורתית, ומרדה בה באופן מרחיק לכת הרבה יותר מאשר האבולוציה המתונה יחסית שביצעה היהדות הרפורמית. ביסודה של המהפכה של הלאומיות כנגד הדת והמסורת עמדו הסטת מרכז הכובד משייכות דתית ללאומית, חילון של המרחב הציבורי והפיכת הלאום לתחליף לדת כַּיסוד המארגן את החברה ומגדיר את הפרט.

למעשה, הלאומיות פתחה עבור היחיד והכלל פתח לוותר על הדת כליל, בניגוד לרפורמה שביקשה דווקא להגמישה ולהתאימה לצורכי ההווה באופן שיכול לסייע בשימורה. העובדה שהלאומיות אכן נטלה את התפקיד הקולקטיבי שהיה לדת במקרה היהודי, רחוקה מלהעיד על זיקה עקרונית בין השתיים.

הרצל חוזר בתשובה

ניסיון פרוע בהרבה להחזיר את הרצל בתשובה, אך לא בלתי מעניין, מופיע במאמרו של יצחק וייס "רגע ההתגלות של הרצל", שפורסם גם הוא בשילוח. נטען בו כי הרצל, בניגוד לסברה המקובלת, כלל לא היה חילוני אלא נביא שזכה לנס בדמות התגלות אלוהית מיסטית – אך הסווה זאת משום שידע כיצד הדבר יתקבל בחוגים הרציונליסטיים שאליהם השתייך.

וייס גורס כי "חזונו של הרצל היה יהודי יותר מאשר מערבי" ו"נבואי ועל־זמני יותר מאשר פוליטי וקונקרטי", וכי מקורו ב"מאורע המזכיר התגלות". דרך יומנו ומכתביו של הרצל, הוא מתחקה אחר החוויה המיידית ורבת העוצמה שבמהלכה הרעיון הציוני היכה בו. הוא אף מביא קטע שבו הרצל משווה את עצמו למשה רבנו ומספר כיצד חזיונות בוערים בראשו ואינם נותנים לו מנוח, כדי לבסס את הדיוקן המשיחי שהוא חותר לשוות לחוזה המדינה.

לקראת סיום המאמר, מסגיר וייס את משמעותו האידאולוגית – ניכוס הציונות והפקעתה מתחום המחשבה המודרנית, ההומניסטית והרציונלית אל ספירות מיסטיות ודתיות. לדבריו, הן החרדים ששללו את חזונו של הרצל והן הציונים הדתיים שראו אותו בחיוב, זיהו אותו בטעות כחילוני ולא עמדו על עומק קדושתו הדתית, ובכך "שללו מהרצל את יהדותו ואת הציוניות שלו". הטענה האחרונה מעוררת השתאות במיוחד, בשל הסתירה הלוגית שבבסיסה. מתוך זיהוי כוזב בין הציונות לבין דתיות, וייס טוען במפגיע שהרעיון הציוני עצמו, כפי שהגה אותו הרצל על פי התפיסה המקובלת, אינו דתי ולפיכך – אינו ציוני.

בנאומו בכנסת לציון "יום הרצל" ב-2009, ראש הממשלה נתניהו חלק לספרו של וייס הרצל – קריאה חדשה (שיצא לראשונה בצרפתית בשנת 2006), אשר עליו מתבסס המאמר, שבחים נלהבים המעידים על חשיבותו בהבניית הנרטיב החדש. אלו מצטרפים לדברי ההלל שכתב על הספר אביו, בנציון נתניהו, שלא בכדי נושאים את הכותרת: "הרצל – תופעה מלכותית ונבואית".

ההיפוך החרדי

ביטוי אחר ומופרע לא פחות לנשף המסכות הרעיוני הזה ניתן למצוא בקרב הציבור החרדי, מי שכל השנים התנכר לציונות וראה במדינת ישראל לא יותר מאשר קופת צדקה עצומת ממדים. זמן קצר לפני השבת השחורה, טען ח"כ ישראל אייכלר, יו"ר סיעת יהדות התורה, כי היהודים בארץ משלמים בדם על פשעי הציונות, ורק בזכות שומרי התורה החרדים מדינת ישראל טרם הושמדה כליל.

התבטאות מקוממת זו היא דוגמה לנדבך אחר בסיפור־העל החדש של הימין, שמבטא שינוי עומק שחל בגישה החרדית למדינה. במסגרת זאת הוקיע אייכלר את "מובילי מלחמת הדיקטטורה של הבג"ץ" על כך ש"הפכו למלשינים נגד ישראל בכל העולם ומאשימים אותה באפרטהייד ובפשעי מלחמה", והתגאה בכך שישראל שורדת למרות הציונות ולא בזכותה, ובעיקר הודות לחרדים.

המעבר של חלק מההנהגה החרדית מהתנכרות למדינה אל ניסיון לנכסהּ, משקף את המפנה שחל בגישה הפוליטית שלהם כלפיה – מניצולה לקידום צורכי הציבור החרדי כקבוצת שוליים מגזרית, אל שאיפה להכפיפה פוליטית באופן מובנה לאינטרסים שלו. במסגרת זאת, הם מציגים בצורה מהופכת את היחסים בין המדינה למגזר החרדי: לשיטתם, לא ההנהגה החרדית היא זו שמנצלת את המדינה וניזונה מהסדרים המעניקים יתרון לציבור החרדי (גם אם כאלה שמנציחים את ניוונו), כי אם להפך – המדינה היא זו שתלויה בחרדים להישרדותה.

תפיסה זו ליוותה את ישראל בצורות כאלו ואחרות מאז הקמתה, וקיבלה לאחרונה ביטוי בהצעתו של ח"כ משה גפני מיהדות התורה "שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא", או אמירתו של הרב הליטאי דוב לנדו לקצין מילואים בעת המלחמה בעזה כי "לומדי התורה הם המגינים. אתה המוגן, לא המגן". אלא שבגרסה המעודכנת, החרדים רואים בעצמם את הציונים החדשים ואת החרדיוּת כתנאי הכרחי להגשמת הציונות, הדבר היחיד שיכול להציל אותה מעצמה.

כך, לדוגמה, במאמרו של הרב יהושע פפר, ראש המחלקה החרדית בקרן תקווה, "יהודים, לפני הכול", שגם הוא פורסם בהשילוח. הוא פותח אותו בסיפור על "אדם גלוי ראש" שנכנס למשרדו בקרן תקווה, והודה בעצב שהציונות החילונית איבדה את דרכה וכי "הפרויקט החרדי הוא החשוב ביותר כיום, והוא מחזיק את עתיד הציונות".

פפר מחזק דברים אלו וטוען שרק החברה החרדית – המצטיינת באחווה יהודית, גם אם לא באחריות אזרחית – מסוגלת לשמר את הזהות היהודית באופן שיבטיח מחויבות למדינה ולאומה. הציבור החילוני, לעומתה, מתאפיין ב"ישראליוּת ריקה" והולך ומאבד את זיקתו הלאומית. לדבריו, הרבי מסאטמר, למרות שלילתו הגורפת את הציונות, רואה ביהודים אחים, בעוד שחלק מהמוחים נגד ה"רפורמה" המשפטית, לדבריו, אמרו לאנשי ימין דתי שאינם אחיהם ובכך "חשפו" את ניכורם כלפי עמם.

הכותב מתעלם, כמובן, מההקשר של אותן קריאות שנשמעו מצד מתנגדי ההפיכה – תחושות זעם ובגידה מוצדקות כלפי הקואליציה, שניצלה כוח פוליטי זמני כדי לפורר את יסודות המשטר ולהותיר את הציבור הליברלי תחת איום מתמשך על חירותו ועל אורח חייו. תומכי ההפיכה אמרו במתק שפתיים מיתמם כי "אנשים אחים אנחנו". האמירה "אתם לא אחים שלי" היא תגובה ראויה למי שמתעלל כך באחיו.

אולם מה שמעניין במאמר הוא התמרון האינטלקטואלי שמבצע פפר כשהוא מציג את החברה החרדית, שהוגדרה תקופה ארוכה על יסוד שלילתה את הציונות, בתור מי שממשיכה את המורשת הציונית יותר מהחילונים שמתיימרים לעשות זאת.

תוך התעלמות מהשילוב בין זיקה לאומית ספציפית לערכים הומניסטיים אוניברסליים שנמצא בבסיס מהותה של הציונות, טוען הכותב כי סולידריות השמורה ליהודים בלבד ואינה מהווה בסיס לשותפות ישראלית רחבה יותר, היא־היא שמהווה את הגשמת הרעיון הציוני. בדומה לכך, על ידי הכחשת שורשי הציונות כתנועה מודרנית מהפכנית שנולדה מתוך מרד בעיוותים החברתיים, היעדר הריבונות והשעבוד למסורת של יהדות הגולה, טוען פפר כי החברה החרדית – שתכלית קיומה היא לשמר את כל מה שהציונות שללה בקיום היהודי – היא עתיד המפעל הציוני.

מה אפשר ללמוד ממסלפי הציונות

הסיפור החדש יחסית שמספר הימין הפופוליסטי־מתנחלי־חרדי לעצמו ולציבור הישראלי על שורשי קיומנו המשותף כאן, מלמד שיעור נאה על חיוניותם של מיתוסים, אתוס וחזון המעניקים משמעות להשתייכות לקבוצה. הימין מבין שהמאבק על נשמתה של ישראל יוכרע לא רק בשדה הפוליטי, אלא גם בזיכרונות, באמונות ובתקוות שלנו. אומה, בסופו של דבר, היא חלום משותף של המשתייכים אליה, שהעובדה שהם חולקים אותו היא שהופכת אותו לאמיתי.

ב-7 באוקטובר ספגה מדינת ישראל את המכה הקשה בתולדותיה. מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס והפשעים שביצע נגד האנושות פגשו אותה כשהיא מפורקת מבפנים וכשממשלתה אינה פועלת כהנהגה אחראית אלא כמחלה אוטו־אימונית. למרבה הזוועה, האסון הנורא לא עצר את פרויקט פירוק המדינה של הממשלה, ואפילו לא האט אותו. שיקום הסולידריות הישראלית ובנייה מחדש של המוסדות הממלכתיים, של תרבות שלטונית ושל יכולתנו להתלכד סביבם, לא יוכלו להתרחש אם המחנה הציוני, הדמוקרטי והליברלי לא יגבש חזון ציוני מכונן חדש שיש בו כדי להעניק משמעות לקיומנו המשותף כאן. אחת ממשימות דורנו היא לכתוב שוב סיפור־על כזה ולתרגמו לבניין כוח פוליטי. עתידה של מדינת ישראל תלוי יותר מאי פעם בהצלחתנו לעשות זאת.