החרד"לים נגד צה"ל, מלחמה במעמד צד אחד

Getting your Trinity Audio player ready...

מה משותף לפרץ המשיחיות שפקד את המחנה החרד"לי עם פרוץ מלחמת עזה וששיאו בתנועה ליישוב גוש קטיף, הבלטת מספר החללים ממגזר זה ומהתנחלויות, והמחאה הקולנית של אותו המגזר על אי־קידומם של קצינים דתיים? לכאורה מדובר בתופעות נפרדות, אך המשותף להן הוא הפרויקט החרד"לי החותר לעצב מחדש את הצבא.

לפי הגדרתו של החוקר יאיר שלג, חרד"לות היא "תפיסת עולם שמזדהה עם הציונות, הלאומיות, המדינה, הממלכתיות ותומכת בשירות בצה"ל ובקיום שאר מצוות הציונות; אבל שמתרחקת במובהק מהנורמה הרווחת בציונות הדתית באשר לחיים המודרניים". הזרם החרד"לי מונה כ־6% מהאוכלוסייה היהודית. צמיחתו שזורה בהקמת גוש אמונים בשנת 1974 ובתהליכים שהתפתחו בחלק מהציבור הדתי בעקבותיה ובמרכזם הקצנה לאומנית, כמו גם הקצנה דתית המתבטאת בין היתר בתמיכה בהפרדה מגדרית.

שילוב הדתיים בצבא נעשה בדרך כלל בתיווך רשת מסועפת של מוסדות שעיצבו מסלולי שירות ייחודיים – החל מישיבות ההסדר (הראשונה שבהן הוכרה בשנת 1965), שבמהלך תקופה של חמש שנים, הלומדים בהן משרתים בצבא 18 חודשים; עבור במסלול השירות המקוצר לבוגרי הישיבות הגבוהות ("הסדר מרכז" שהוכּר לאחר מלחמת ששת הימים), שהשירות הצבאי דרכן נמשך בין שישה ל־15 חודשים; וכלה במכינות הקדם־צבאיות הדתיות, שהראשונה שבהן, מכינת בני דוד בעלי, הוקמה בשנת 1988. הקמת רשת המכינות היתה לקטר הצמיחה של נוכחות חובשי הכיפה בצבא, שחלק מהם גם ממשיכים לתפקידי קצונה.

כדי לסבר את האוזן בנתונים מספריים, נֹאמר ראשית שמספר התלמידים במכינות הדתיות עלה מ־70 חניכים במחזור הראשון של מכינת עלי, בשנת 1988, לכ־1,100 חניכים ברשת כולה ב־2020. שנית, שיעור הגברים בוגרי החינוך הממלכתי־דתי מבין מסיימי קורס קציני החי"ר בבה"ד 1 עלה מ־2.5% בשנת 1990 לכ־35% בשנת 2018. שלישית, כמחצית מבוגרי החינוך הממלכתי־דתי מתגייסים לצבא באמצעות ישיבות ההסדר, המכינות והישיבות הגבוהות, כלומר מדובר בדפוס הצטרפות מאורגן. הוא נשען על רשת מוסדות טרום־צבאיים, אשר בעצמם נשענים על מערכת החינוך הממלכתית־דתית האוטונומית ועל תנועות נוער דתיות, כמו על ההשפעה של סמכויות הלכתיות.

את הגיוס המאורגן מתרגמים ראשי המוסדות לכוח מיקוח, והם נושאים ונותנים עם הצבא על עיצוב מסלולי השירות של מוסדותיהם, על סביבת השירות ואפילו על אופי המשימה. מיקוח זה בלט במיוחד בהסדרים שגיבש הצבא עם המוסדות הללו ערב תוכנית ההתנתקות (ב־2005), במטרה למנוע סרבנות המונית. משמעותי לא פחות – מאז ראשית שנות ה־2000 המיקוח נסוב גם על שילובן של נשים (בעיקר חילוניות) ביחידות השדה, מה שסייע לבלום חלקית את מגמת שילובן. גם אם בוגרי המוסדות אינם בהכרח ממשפחות חרד״ליות, מוסדות אלה נשלטים ברובם בידי רבנים חרד"לים. כך קבוצת מיעוט ממנפת עוצמה מוסדית להשפעה.

תרבות הספוגה ביין ובנשים

הקמת רשת המוסדות ועיצוב מסלולי השירות הנובעים מכך נועדו במקור להבטיח שצעירים דתיים ישרתו בצבא ולא ילכו לישיבות החרדיות (באמצעות ההסדר), ולהכין את הצעיר הדתי לשרת מבלי שתאוים השקפתו הדתית (באמצעות המכינות). אלא שהצלחת המוסדות הללו – בעיקר המכינות – הביאה בשנות ה־2000 לתפנית בגישתם של ראשי המוסדות: משרידוּת להשפעה. לצד הגידול המספרי האמור, היו לכך שני זרזים חשובים נוספים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

האחד היה התעצמות מגמת שילובן של נשים ביחידות השדה החל מסוף שנות ה־90, שיצרה עבור החרד"לים אתגר לנוכח התחזקות גישת ההפרדה המגדרית במגזר. הזרז השני היה ההתנתקות. זו חוללה בציבור החרד"לי שבר, בשל האיום שיצרה על מפעל ההתנחלויות ושהועצם לאור כוונת ראש הממשלה אריאל שרון ליזום תוכנית "התכנסות" שתכלול פינוי התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים בגדה המערבית. השבר הועצם אף יותר בשל תחושת הכישלון של המגזר הדתי למנף את נוכחות תלמידיו בצה"ל כדי לסכל את פינוי ההתנחלויות.

הרב אלי סדן, מייסד רשת המכינות ומנהיגהּ, העניק ביטוי ברור לאסטרטגיית ההשפעה החרד"לית החדשה, פוסט ההתנתקות, במנשר שפרסם בשנת 2008: "יש המצדדים בהתנתקות מן המדינה: מנמקים דעתם בטענה שזוהי התכנסות לצורך הכנת כלים למדינה אידיאלית. ואני שואל איך מכינים כלים? על ידי לימוד תיאורטי? הרי צריך להיכנס לתוך המערכות הקיימות של הצבא, השב"כ, המוסד והמשטרה, ורק כך נוצרים הכוחות, הכישרונות והיכולות, לשמור על ביטחון מדינת ישראל ולפתחהּ".

בהמשך דבריו, סדן הבליט את תפקיד הנוער הדתי בצבא בה בשעה שביטל את התרבות החילונית שפשטה בארגון: "את הפלמ"ח הקימו אנשים שקיבלו את הכשרתם הצבאית ברוסיה, ויחד עם הידע המקצועי הביאו עמם רוח תרבותית רוסית […] את חיל האוויר הישראלי הקימו אנשים שקיבלו את הכשרתם בבריטניה ובאמריקה. הם הקימו חיל מופלא […] אבל הביאו משם גם את 'תרבות הטיס' של עמים אלו, הספוגה בשחצנות, יין ונשים".

ומכאן נובע גם הפתרון: "כיוון שתהליך [הקמת המדינה] ברובו לא נעשה בזהירות הראויה כפי הדרכת גדולי תורתנו – ממילא הוא הביא עמו נפילה גדולה ומשברים קשים. מבט זה […] מעורר אותנו לקחת אחריות להיפטר מן הזוהמה החיצונית ולהופיע את החיים הישראליים בטהרתם!".

היתה זו תמצית סדר היום החרד"לי החדש – עיצוב הצבא מחדש באמצעות ניקוי ה"זוהמה" שהותירו מייסדי הצבא החילונים, בדרך לכינון "המדינה האידאלית", כאמירת סדן במנשר. זהו צבא שלא יוטל עוד לפינוי התנחלויות. ואכן, מספר התלמידים במכינות הדתיות עלה בשנים 2005–2012 בכ־30%. לא יהיה מוגזם לומר שהיתה זו מסה שהשפיעה על אופיו של הצבא. אך כאן גם חשוב להבהיר, מאמר זה אינו מבקר את החיילים הדתיים עצמם, שאין חולק על נכונותם להקריב, אלא את הרשת המוסדית החרד״לית, שלא אחת גם מעודדת את תלמידיה לטפח התנהגות הקוראת תיגר על סמכות הצבא.   

אין ערבים חפים מפשע

את הביטוי הרהוט ביותר של סדר היום החרד"לי החדש סיפק שותפו של סדן להנהגת עלי, הרב יגאל לוינשטיין, בשני נאומים מתוקשרים בשנת 2016. הרקע לנאומים היה מספר תהליכים שהתרחשו לאחר ההתנתקות. ראשית, סבבי הלחימה החוזרים מול עזה חיזקו בקרב הציבור החרד"לי את תחושת צדקתו בנוגע להתנגדותו בזמן אמת להתנתקות, ובנוגע למחיר השווא שלכאורה שילם עליה, בדמות הרס יישוביו ברצועה (לצד כמה יישובים גם בגדה).

שנית, לאור המשך הגידול בנוכחות של חובשי כיפה בשורות הצבא ובהדרגה גם בקצונה, החלה גם "תנועת נגד" חילונית, בעיקר בדמות הטענות להדתה בצבא. ההדתה מתבטאת, כך נטען, בחיזוק הרבנות הצבאית, בפגיעה בשירותן של נשים, ובכפיית הסדרי כשרות ושבת על חילונים. תנועת הנגד להתחרד"לות הצבא גם התגלמה בביקורת כלפי מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר, בעת מבצע "צוק איתן" (2014), לאחר שפרסם פקודת קרב בעלת אופי דתי ושבה הוביל את כוחותיו להילחם באויב אשר "מנאץ את אלוהים".

הביקורת החילונית מצאה אוזן קשבת, לפחות חלקית, ונענתה במישור המוסדי בהחלטתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט להפריד מהרבנות הצבאית את הזרוע החינוכית שלה, ענף תודעה יהודית, בשל ביקורת על התכנים הקיצוניים שהפיצה.

בשיאה של המחלוקת הציבורית, ביולי 2016, סיפק לוינשטיין את המפורט שבנאומיו, שהיה מעין "אני מאמין" של הימין החרד"לי בהקשר הצה"לי. בנאומו לוינשטיין למעשה קִעקע את הקטגוריה של חפים מפשע בהתייחסו לצד הפלסטיני, וביקר בחריפות את הפרקליטות הצבאית בטענה שהיא מגינה על הפלסטינים ומסכנת בכך חיי חיילים. הוא ראה בזה לא פחות מאשר "דה־לגיטימציה של הלחימה".

רטוריקה זו מינפה את הדילמה שפרשת אלאור אזריה, שהתפוצצה חודשים ספורים קודם לכן, עוררה מחדש – המתח בין השמירה על כללי המשפט הבין־לאומי, המגינים על חסינותם של אזרחי אויב, ובין השמירה על חייהם של החיילים, הנדרשים לעתים להסתכן כדי לכבד חסינות זו. להתקפת לוינשטיין על הפרקליטות גם התלוותה התקפה על חיל החינוך, בטענה שחלקים מפעילותו עודדו דיון בדילמות ערכיות.

לאור כל זאת ולאור הפגיעה, כאמור למעלה, בזרוע החינוכית של הרבנות הצבאית, קרא לוינשטיין למעין מרד חרד"לי – קרי, לאסוף את הנוער הדתי לפני גיוס ולבנות תוכנית חינוכית חלופית שתחנך ל"זקיפות קומה הלכתית" בצבא. "אסור שתהיה כניעה תרבותית", אמר, תוך שהוא שולל הלכה למעשה את סמכות הצבא לחנך את חייליו על פי ערכיו, סמכות המעוגנת במסמכיו המכוננים כ"רוח צה״ל", ובהקשר של שילוב נשים, גם במדיניות המוסדות הנבחרים.

בכך זיקק לוינשטיין את השיח החרד"לי החדש שהתגבש בשנים שלאחר ההתנתקות ושרטט את קווי המִתאר של הצבא הרצוי בעיניו: כזה החותר למימוש ערך הניצחון כערך מרכזי ואינו מכפיף זאת לערכֵי מוסר אחרים, המקודמים בעיקר בידי ארגוני זכויות אדם והמערכת המשפטית. שני האחרונים נתפסים מבחינתו כמי שקושרים את ידיו של הצבא ואף כמי שמפקירים את הלוחמים. שוויון מגדרי ושוויון כלפי להט"ב נתפסים גם הם כשיקולים זרים הפוגעים בחוסנו של הצבא. במסגרת קידום סדר היום הזה הותקפו שני המוסדות הצבאיים המייצגים את צה"ל החילוני של אתמול – הפרקליטות הצבאית וחיל החינוך.

אך הדוברים החרד"לים לא הסתפקו בקריאת תיגר על המעגלים החברתיים והמוסדיים המשפיעים על הצבא, אלא הפנו את חציהם גם לעבר הפיקוד הבכיר, הנגוע לדידם בערכים בעייתיים. האליטה המשרתת החילונית הוותיקה הוצגה כמשתמטת וכחלשה, בעוד שהדתיים הוצגו כמי שנוטלים אחריות לגורל המדינה – תמה שבלטה ברטוריקה של סדן. לתפיסתם של ראשי המוסדות החרד"ליים, הנוכחות של תלמידיהם בצבא נועדה לרפא אותו מתחלואיו ולהשיב אותו לערכֵי העבר שלו. יודגש – אין אף מגזר אזרחי אחר המחזיק בסדר יום הקורא לעצב מחדש את צה"ל. כוחות חילוניים מנסים לעתים לבלום הדתה ולקדם סדר יום נקודתי (כשילוב נשים) אך לא מקדמים סדר יום חלופי כולל.

דה־לגיטימציה של המעמד הבינוני־חילוני

השיח החרד״לי מינף היטב את מה שהצטייר בין אמצע שנות ה־90 לתחילת העשור הראשון של שנות ה־2000 ככישלון של אוסלו – המהלך של ויתורים בארץ ישראל עבור תמורה מדינית שקרס עם פרוץ האינתיפאדה. לתהליך אוסלו נלווה גם עיצובו של הצבא כ"צבא שלום" פוסט־מודרני לכאורה. השילוב בין שני הגורמים הפך את החרד"לים ואת משאביהם לחיוניים במיוחד עבור הצבא בראשית שנות ה־2000; ההתנתקות מעזה רק העצימה תפיסה זו, משוויתור מדיני זוהה שוב עם כישלון, כלומר נסיגה תמורת ירי רקטות, כך לפי הנראטיב המקובל. כתוצאה מזה התפתחה תביעה ברורה מצד החרד"לים להכיר בבוגרי המוסדות שלהם כַאליטה המשרתת החדשה, מתוך מה שהם תפסו כזיקה בין ערכֵי הדת ובין התכונות הנחוצות לחיילוּת טובה.

בעוד מאבקים אלה על דמותו של הצבא המשיכו להתנהל בצורות שונות בשנים הבאות, הקמת ממשלת הימין ב־2022 סימנה ביתר שאת את התחזקות המגזר החרד"לי, המזוהה פוליטית עם "הציונות הדתית" בראשות בצלאל סמוטריץ'. ביטוי ברור לעמדת הכוח המשופרת שלו ניתן במהלכים שחתרו להחליש את הפיקוח על צבא השיטור בגדה, ובראשם מינויו של סמוטריץ' כשר במשרד הביטחון שהקנה לו שליטה חלקית על ניהול הגדה, ובקידום ההפיכה המשטרית שנועדה להחליש את הרסנים על הפעלת הכוח הצבאי.

מלחמת עזה הביאה את הכרת החרד״לים בצדקת דרכם לשיא חדש. עתה כבר לא דובר רק בכישלון מדיני אלא גם בכישלון צבאי שהנושאים באחריות עליו הם גם המפקדים. יתר על כן, המחאה נגד ההפיכה המשטרית העניקה רוח גבית לתהליך הדה־לגיטימציה של המעמד הבינוני־חילוני, שהוצג כמי שבאיומי הסרבנות שלו – בעיקר של טייסים ושל לוחמי יחידות מיוחדות – החליש לכאורה את הצבא. הרב שמואל אליהו אף החריף את הטון בהאשמתו את חיל האוויר כאילו לא המריא בשעות הראשונות של ה־7 באוקטובר ובכך הכריע את גורל המלחמה: "כשאדם אומר מסרב, מסרב, מסרב, אומר את זה כל כך הרבה פעמים, בסוף זה מה שקורה. אולי הוא לא מסרב, אבל זה לא הולך לו", אמר הרב.

המוטיבציה לדה־לגיטימציה גברה לאחר שבימים הראשונים של המלחמה הצטיירו אותם בני המעמד הבינוני "הנוטש" כגיבורי המלחמה: הטייסים שבהם תקפו בעזה ללא רמז לסירוב; גיבורי המחאה ובראשם תנועת "אחים לנשק" הפעילו שירותים במקום המדינה; נשים לוחמות, ממושאי הביקורת החרד"לית, בלטו בלחימתן; והלך ונבנה דימוי של הקרבה ניכרת מצד מי שצוירו רק לפני רגע כנוטשים, והנה הם עדיין בלטו בנוכחותם ביחידות המובחרות – רבים מהם אף נהרגו ב־7 באוקטובר, לצד חברי כיתות הכוננות בקיבוצי עוטף עזה.

היסטוריה של טענות לקיפוח

בנסיבות הללו המגזר החרד"לי המאורגן התאמץ לבלוט מחדש בצבא. המלחמה נתפסה כעת כהזדמנות; כאירוע המצדיק בדיעבד את הביקורת החרד"לית הוותיקה על הצבא ולפיה האליטות החילוניות החלישו אותו. זה הרקע שעליו התפתחו מופעים חרד"ליים חדשים ובהם החצנה של תפילות המוניות; שובו של שיח הנקמה למרכז הבמה, המשולב בהתפארות על הפעלת אלימות; ובצד מחיקת הקטגוריה של חפים מפשע, אף התחוללה דה־לגיטימציה לכל מהלך שביקש לרסן הפעלת כוח ובכך לסכן חיילים במטרה לכבד את חסינותם של אזרחים עזתים, כמתחייב מהוראות המשפט הבין־לאומי (כזה למשל היה הדיאלוג בישיבת ממשלה שבו טענה השרה אורית סטרוק שהטייסים לעתים מונְעים הגנה על כוחות הקרקע מטעמי מצפון, כלומר מחשש לפגיעה בחפים מפשע). וגולת הכותרת: התחדשות תנועת השיבה לגוש קטיף, לרבות תקיעת מזוזות בבתים עזתיים שנתפסו בידי חיילים. השיח החרד"לי התריס כעת באופן חסר תקדים נגד סמכות הפיקוד הצבאי ומערכת הקודים הצבאית, ולא רק מחוץ לצבא, שכן התרסה זו קיבלה ביטוי תקדימי גם ברטוריקה של חיילים בשירות בעזה המשמיעים קולם באמצעות הרשתות החברתיות.

הגל משיחי הזה לא רק שיקף את האידאולוגיה של הקבוצה החרד"לית. הרטוריקה הדתית היא גם הדרך של הקבוצה להבליט את המענה הייחודי שרק היא, לשיטתה, יכולה להעניק למדינת ישראל בעת המשבר הצבאי־מדיני שאליו נקלעה. זו גם דרכה לסמן, שוב, קבוצות אחרות כמי שמחלישות את הצבא.

לכן, משהצטבר היקף גבוה של חללים מקרב הקבוצות הדתיות, בעיקר המתנחלים, דוברים דתיים תיעדו את המספרים והבליטו את ייצוג־היתר של קבוצתם במפת החללים. היה בכך מסר של תביעה להכרה בתרומת חובשי הכיפה והמתנחלים ואגב כך גם ניסיון לאזן את האהדה הציבורית לתרומת המעמד הבינוני־חילוני במלחמה. יתר על כן, בעצם ההבלטה של מוסדות דתיים שבהם מספר גבוה של נופלים, הובלע גם שיח של גאווה על הקרבה שהיא תוצר של החינוך הדתי, ומה שמעניק מעין תו תקן של איכות למוסד.

גאווה זו הונגדה לתחושת הקיפוח החרד"לית. שכן, אל קדמת הבמה חזר השיח על אודות קיפוחם של חובשי כיפה בצבא, ואף ביתר שאת. יודגש כי טענות לקיפוח מושרשות בשיח הדתי עוד מראשית ימיו של הצבא. בשיח זה היה מאז ומתמיד שילוב של תלונות על פגיעה בחייל הדתי בשל אמונתו עם תלונות על חוסר הערכה כלפי חובשי הכיפה. השיח הזה נותר בעינו גם לאחר שילובם הנרחב של חיילים דתיים בדרג הלוחם ובקצונה, וההתאמות התרבותיות שהצבא ערך כדי לאפשר זאת, אף במחיר הדתה. החידוש, מאז מחצית העשור השני של שנות ה־2000, הוא בטענות על אי־קידומם של קצינים דתיים מבטיחים.

עופר וינטר הוא ה־דוגמה לכך. וינטר, בוגר מכינת עלי, ספג כאמור ביקורת על מסריו ב"צוק איתן". מטעמים שלהם, מנעו שלושת הרמטכ"לים האחרונים את קידומו לדרגת אלוף והוא פורש בימים אלה מהשירות. וינטר הפך כך לסמל הקיפוח של קצין מצטיין. "כולנו עופר וינטר" הכריז לוינשטיין בנאומו המצוטט וקרא לראות בקצין מודל לחיקוי ש"הרוח שלו היא הרוח שאיתה מביאים ניצחון".

מאז, הרטוריקה הזו רק התגברה. היא ניזונה מאירועים נוספים שבגינם נמנע קידומם של קצינים בכירים בוגרי מערכת החינוך החרד״לית, ביניהם תא"ל אופק בוכריס, שהודח בשל עבירות מין, תא"ל מרדכי כהנא, שהשתחרר לאחר שהחזיק ציוד צבאי בניגוד לפקודות, ושוב וינטר, שעל הביקורת המגזרית על אי־קידומו ערב המלחמה השיב תקדימית הרמטכ"ל הרצי הלוי. גם מינויו ביוני 2023 של דוד זיני כאלוף הראשון שלמד בישיבה חרד״לית גבוהה לא הרגיע את הטענות לקיפוח.

העורף הפוליטי של הקצינים החרד"לים

רטוריקת הקיפוח הגיעה לשיאה במלחמה בעזה. לצד הביקורת על אי־שיבוצו של וינטר בלחימה, היא התמקדה גם בעצירת קידומו של תא"ל ברק חירם (חילוני שהתיישב בתקוע) בשל ירי על מבנה בקיבוץ בארי עם בני ערובה, שכתוצאה ממנו נהרגו אזרחים ישראלים; הדחת אל״מ (במיל') נוחי מנדל, ראש מטה חטיבת הנח״ל, בשל אחריותו לירי לעבר השיירה ההומניטרית של ארגון הסיוע WCK, שכתוצאה ממנו נהרגו שבעה מעובדיו; אי־קידומם של אל"מ דביר חבר, ששימש בעת "חרבות הברזל" כממלא מקום מפקד יחידת רפאים שמפקדהּ נהרג, ושל אל״מ אבינועם אמונה, ששימש מח"ט החרמון.

כל המקרים הללו סומנו על ידי המבקרים החרד"לים כאפליה הנובעת מדתיותם של הקצינים ומנטייתם להתנהג ב"התקפיוּת". בסופו של דבר, אולי גם כהיענות ללחץ זה, החליט הרמטכ״ל במאי 2024 לקדם לדרגת אלוף שני תא״לים יוצאי מערכת החינוך החרד״לית – אבי בלוט, בוגר מכינת עלי (כמו וינטר), ודדו בר כליפא.

הרשת המוסדית והחברתית של הקבוצה החרד"לית הגנה גם בעוצמה – ובגיבוי הפוליטיקאים המייצגים אותה – על מי שנענשו או נחקרו בשל אלימות חריגה, ואגב כך גם סימנה את מערכת הערכים הרצויה בעיניה. לדוגמה, באפריל 2012 צולם סמח"ט הבקעה, בוגר ישיבת מורשה, סא"ל שלום אייזנר, מכה בכת נשקו פעיל שמאל זר. הקצין הועבר מתפקידו ולאחר מכן שוחרר מהצבא. ההדחה עוררה מחאה. בין היתר, אריה יואלי, עורך אתר סרוגים, פרסם מאמר שכותרתו "אנחנו גאים בך".

דוגמה אחרת היא של סא"ל נריה ישורון, מג"ד שריון, תושב עלי, שבמהלך ב"צוק איתן" הורה לחייליו לירות "מטח כבוד" לעבר מרפאה נטושה בשג'אעיה, שממנה נורתה אש שהרגה יום קודם לכן מ"פ בגדוד. ישורון נחקר במצ"ח בהוראת הפרקליטות – חקירה שעוררה ויכוח אם הירי נדרש מבחינה מבצעית או שהיה סוג של נקמה. לתמיכה בקצין הוקם דף פייסבוק בשם "כולנו עם סא"ל נריה ישורון" אשר כלל התבטאויות חריפות נגד הפרקליטות הצבאית. ולבסוף ישנו המקרה של תא"ל חירם, שספג הערה פיקודית על החלטתו במהלך "חרבות הברזל" להרוס אוניברסיטה בעזה ללא אישור, וגם הפעם זכה לתמיכה קולנית של הימין החרד"לי.

כל המקרים הללו מבטאים את מעמדם של החרד"לים כקבוצת מיעוט מאורגנת שסדר היום המוצהר שלה חותר להעצים את השפעתה בצבא, גם באמצעות הגברת נוכחותה בקצונה הבכירה, שעה שאין אף מגזר אזרחי אחר המתערב בשיקולי קידום בצבא. סדר יום זה לא צמח מאליו ויש לו שני כוחות הינע.

ראשית, זהו מרכיב באליטיזם שהחרד"לים טוענים לו. ללא ביטויו המוסדי בנוכחות בקצונה הבכירה, ובעיקר במטה הכללי, לא רק שדימוי המגזר ייפגע אלא תיפגע גם יכולתו להמשיך ולשאוב אליו את המובחרים שבקרב הנוער הדתי – הקידום בצבא ייתפס כתחוּם בתקרת זכוכית ומידת האטרקטיביות שלו תצנח בהתאם. יתרה מכך: בעוד שלצעירים הדתיים אין כל קושי להשתלב בעיסוקי "הצווארון הלבן" לסוגיהם, בשיח הציבורי לא הצטיירה דמות של "עו"ד דתי" או "מהנדס דתי" אלא של "קצין דתי" כסמל סטטוס הזוכה להערצה ולסיקור נרחב בתקשורת המגזרית, ומכאן נובעת גם המוטיבציה להעצמתו. בתוך כך ראוי לציין שצמיחת המכינות הדתיות נבלמה, וגידולן בשנים האחרונות הוא מתון ביחס לצמיחת המכינות החילוניות. אולם גם אם המפעל מיצה את צמיחתו, האינטרס החרד"לי הוא לשמור על גודלו היחסי.

כוח ההינע השני הוא היכולת של קצינים דתיים בכירים לתרגם נוכחות להשפעה. חלק מהיכולת הזאת בא לידי ביטוי בנוכחותם המועצמת בצבא השיטור בשטחים. לשם המחשה, בשנת 2022, מפקד אוגדת איו"ש היה בוגר עלי וארבעה מתוך שישה מפקדי החטיבות המרחביות באוגדה היו דתיים וביניהם מתנחלים. היקף הנוכחות בפיקוד מעצים את ההטיה בקֶרב הכוחות להעמיד את אינטרס המתנחלים מעל לחובה להגן על הפלסטינים.

לא פחות חשוב, חלק מהמפקדים בעלי הרקע הדתי – ולוודאי החרד"לי – נוטים לחנך את חייליהם ואף לפעול מעשית באופן שלא אחת חורג מהקודים המקובלים של הצבא. כך היה בפקודת היום של וינטר. כך היה גם בפקודת היום שפרסם עם פרוץ המלחמה דדו בר כליפא, מפקד אוגדה 36, ושבה הבטיח נקם בעזתים – פקודה שהיה בציבור החרד"לי מי שראה בה המשך לדרכו של וינטר. המח"ט אבינועם אמונה קרא לחייליו בעזה "תהרגו אותם [אנשי חמאס] בורחים". ולא חסרות דוגמאות נוספות.

מה צריך לעשות

אין להקל ראש בעוצמת הפרויקט החרד"לי – זו קבוצת מיעוט החותרת לעיצובו מחדש של הצבא. בחינת הפרויקט הזה במונחים של הדתה מרדדת אותו למישור הדתי (בדומה להרחבה ולאכיפה קפדנית של הוראות כשרות), בעוד שמדובר בניסיון לשנות את דמותו הבסיסית של הצבא. הפיקוד הצבאי הבכיר אינו ער למלוא המשמעויות של התהליך. לא זו בלבד שהוא נמנע, לא אחת, מאכיפת משמעת על חיילים וקריאה לסדר של קצינים הסוטים ממערכת הערכים של הצבא, אלא שלעתים הוא אף משלים עם מעורבות תיאוקרטית של סמכויות דתיות בניהול הצבא, בנהלו משא ומתן עם רבנים על שירות נשים ועל פינוי התנחלויות.

הצבא פועל מתוך הנחה לא מבוססת שתזרים כוח האדם הדתי תלוי ברצונם הטוב של המוסדות החרד״ליים. בפועל, לא זו בלבד שבידי הצבא כלי אכיפה של גיוס, אלא שהמוטיבציה הגבוהה של הנוער הדתי אינה תלויה בתיווך הדתי. נהפוך הוא, במידה רבה התיווך החרד"לי נועד להבטיח שליטה על הנוער, שכבר משנות ה־70 ביטא מוטיבציה גבוהה להתגייס למערך הקרבי. לכן גם נכון היתה עושה המדינה לו ביטלה את מסלול ההסדר והלאימה את כלל המכינות.

חמור מכך, השיח הציבורי כמעט שלא עוסק במלוא המשמעויות הנובעות מניסיונה של קבוצת מיעוט לעצב את הצבא בדרכה. זהו עיצוב "מלמטה למעלה", העוקף את השיח הציבורי שאמור, נורמטיבית, להעמיד תחת ביקורת את תהליך שינוי פניו של הצבא. כך משתמטת קהילת האזרחים והאזרחיות מתפקידה לעסוק בעיצוב הצבא – תפקיד אשר, בין היתר, אמור לעודד את המוסדות הפוליטיים הנבחרים למלא את תפקידם ולפקח על הצבא.

החלופה להליך הדמוקרטי היא לא שגם קבוצות חברתיות אחרות ינהגו כחרד״לים וינסו להשפיע על עיצוב הצבא. לא רק שהיכולת לכך לא קיימת בטווח הנראה לעין, שכן היא מחייבת להקים מערכות חינוך אוטונומיות ולטפח סמכויות כמו־הלכתיות, אלא שמהלך כזה הוא גם המתכון לפירוק הצבא, באמצעות הפיכתו לסקטורים שלכל אחד מהם אינטרס משלו והוא מפקח ישירות על חייליו.

הפרויקט החרד"לי לא רק מבקש לשתק את הדמוקרטיה הדיונית – צורת השלטון שבה האזרחים מסדירים את ענייניהם באמצעות דיון רחב, יסודי וחופשי – אלא מתנהל בחסות שיתוק שכבר מתרחש.  

על פרופ' יגיל לוי

פרופ' למדיניות ציבורית וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטה הפתוחה. ספרו יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים הופיע בשנת 2023 בהוצאת למדא עיון של האוניברסיטה הפתוחה.