Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: מעין לוי שוורץ
הבחירות הבאות, מתי שלא יהיו, יהיו גורליות. אחרי כהונת הבלהות של הממשלה הנוכחית, שמי יודע מה היא עוד מזמנת לנו, שני הצדדים יגיעו אליהן בתחושה שזו ההזדמנות האחרונה, להיות־או־לחדול. סימנים שמצטברים מאז בחירות 2019 מלמדים שאחת המטרות ששלטון הימין יסמן כדי להגדיל את סיכוייו, תהיה פגיעה בהשתתפות האזרחים הערבים בבחירות. הדה־לגיטימציה וההפחדה "הרגילות", של עתות השגרה, עלולות להבשיל לשלל פעולות ציבוריות ואף שלטוניות, שיינקטו במטרה לצמצם את השפעתם של האזרחים הערבים על הרכב הכנסת.
התשתית המשפטית לפסילת המפלגות הערביות כבר נבנית, כפי שכתבה סאוסן זהר בתלם, בינואר 2023, מייד לאחר הקמת הממשלה. יו"ר הקואליציה אופיר כץ (הליכוד) הניח אז הצעת חוק המקלה מאוד על פסילת מפלגות מהשתתפות בבחירות, ואחרי שנה ועשרה חודשים במקפיא, הקואליציה מתכוונת להביא אותה בקרוב לאישור בקריאה שלישית. החוק הזה מקודם למען תכלית ברורה: בבחירות הקרובות, הקואליציה תבקש לפסול את המפלגות הערביות.
לאלו ביניהן שיעברו את המשוכה המשפטית, תמתין המשוכה הציבורית. מחנה השלטון, שיזעם על בג"ץ – בין אם משום שיפסול את החוק כולו ובין אם משום שיאשר למפלגה ערבית כלשהי להתמודד בכל זאת – כבר יהיה עמוק בתוך קמפיין קולני המזהה את הציבור הערבי, מפלגותיו ומנהיגיהן, כתומכי טרור. אחרי 7 באוקטובר והמלחמה הקשה בעזה, סביר שיופיעו קריאות "לאסור על חמאס להשפיע על ההליך הדמוקרטי בישראל". אולי גם "יתגלה פתאום" "מידע מודיעיני" שיעיד על ניסיון חמאס להניע את אזרחי ישראל הערבים להצביע, ברוח הפתק החמאסי שקרא ללחוץ על שר הביטחון יואב גלנט, ושנחשף בהתאם לצרכים הפוליטיים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
מפלגות הקואליציה כבר הראו בעבר שהן מסוגלות ליזום מהלכים שיאיימו על המצביעים הערבים. בבחירות אפריל 2019, הליכוד השקיע 1.5 מיליון שקל ביוזמה הפרטיזנית להתקין מצלמות נסתרות בקלפיות ביישובים הערביים. בדומה לכך, ייתכן שיתחילו לצוץ ברשתות החברתיות התארגנויות "ספונטניות" אך ממומנות היטב: "מבטיחים את טוהר הבחירות! לא נותנים לחמאס להתערב!". בעקבותיהן, קבוצות וואטסאפ וטלגרם יארגנו הסעות לאזרחים שיגיעו ביום הבחירות ליישובים ערביים כדי "לשמור על הדמוקרטיה". סביב הקלפיות יתחילו התגודדויות ותגרות שיעכבו את ההצבעה, וירתיעו את התושבים הערבים מלהצביע.
בנקודה הזאת, סביר להניח שמישהו – מוועדת הבחירות המרכזית, מהנהגת הרשות המקומית הערבית, או סתם עובר אורח – ירים טלפון למשטרה כדי שתבוא להשליט סדר ולהבטיח את טוהר הבחירות. ומה אז?
תיאוריית הכאוס
דומה שאין כרגע בר־דעת אחד במחנה הליברלי הסבור שמשטרת ישראל תפעל באופן הראוי, ללא כחל ושרק. ראיות התומכות בקו המחשבה הזה לא חסרות.
ביולי האחרון, בהנחייתו המפורשת של תנ"צ משה פינצ'י, המזכיר הביטחוני של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, המשטרה התעלמה מהפריצה האלימה של אנשי ימין קיצוני לבסיסים הצבאיים שדה תימן ובית ליד. עד היום, איש לא נעצר. כעבור פחות מחודשיים, קידם בן גביר את פינצ'י למפקד מחוז יהודה ושומרון. לאחרונה, המשטרה גם גררה את רגליה בחקירת סגן ראש עיריית באר שבע שמעון טובול, חרדי לאומני, שתועד מכה עובד בדואי בתחנת דלק. מעצרים של חשודים בטרור לאומני בשטחים מתעכבים גם הם – עד כי ראש השב"כ רונן בר אמר לראש הממשלה, לפי דיווח בחדשות 12, ש"אין משטרה בישראל".
כיצד תתמודד ה"אין־משטרה" הזאת, שלמעשה היא משטרה פוליטית, עם כנופיות שיגיעו לעשות פרובוקציות ביישובים ובשכונות הערביים בניסיון לדכא את ההצבעה? אנשי ימין עלולים ליזום עימותים עם התושבים הממתינים להצבעה או עם נציגי המפלגות העומדים מסביב לאתרי הקלפיות, ואפילו לפרוץ לחדרי ההצבעה ולהתקוטט עם אנשי ועדת הקלפי, בטענה שאינם שומרים על טוהר הבחירות.
גם כאן אפשר ללמוד על הצפוי מניסיון העבר: באירועים שבהם יהודים וערבים מתנגשים, האצבע של המשטרה קלה יותר על מעצר הערבים. לעומת סחיבת הרגליים במעצר יהודים החשודים בעבירות על רקע לאומני, המשטרה הזדרזה לעצור אזרחית ערבייה ביום שבו צץ סרטון שבו היא רוקדת ב־7 באוקטובר 2023, זמן קצרצר לאחר שהדבר הגיע לידיעת בן גביר שהתלונן עליה בטענה שהיא מביעה תמיכה במתקפת חמאס (היא טוענת בתוקף שאין קשר בין הדברים). בתוך שעות, המשטרה פרסמה את תמונתה המשפילה, כשהיא אזוקה ועיניה עטופות בפלנלית. בספטמבר, המשטרה עצרה רוקח תושב מזרח ירושלים כי חשדה שהטבעת שלו, חותם מוחמד, מלמדת על קשר עם דאע"ש. שופט בית משפט השלום אישר את המעצר ורק לאחר ערעור לבית המשפט המחוזי, העצור שוחרר.
כאשר אנשי הימין יפעילו לחץ על השוטרים בשטח וראשי המשרד לביטחון לאומי ישגעו את צמרת המשטרה בטלפון, בטענה שהבחירות אינן מתנהלות כחוק – האשמה קבועה כלפי החברה הערבית, שאף פעם אינה מגובה בראיות – המשטרה עלולה לנקוט בצעדים חריגים.
השוטרים עלולים להשתמש בסמכות העיכוב והמעצר הרחבות שהחוק הישראלי מעניק להם, עד כדי הכבדה של ממש על הליך ההצבעה בחברה הערבית. כל שוטר רשאי לעכב אדם לצורך זיהוי או בחשד שעבר עבירה, ולעצור אדם אם עלה חשד שעבר עבירה שהעונש הקבוע עליה הוא מעל לשלושה חודשי מאסר (מרבית העבירות הפליליות בישראל).
מפקדים יכולים לדרבן שוטרים לעכב מצביעים כדי "לוודא את זהותם". בהיעדר מגבלה ברורה בחוק על משך העיכוב, השוטרים עלולים למנוע מהמעוכבים לממש את זכות ההצבעה ולהרתיע אחרים מלהגיע לקלפיות – ולמעשה למלא כך את רצון שלטון הימין. שוטרים עלולים גם לעצור את חברי ועדת הקלפי בחשד של הפרעה לבחירות, או לתפוס קלפיות בטענה שהיו בהן זיופים. ולבסוף, אם העימותים יהיו קשים, קציני משטרה בשטח יכולים "להגדיל ראש" ולסגור את דרכי הגישה לקלפי בשם "הבטחת שלום הציבור". נשמע קיצוני? גם עצם המינוי של העבריין המורשע בן גביר כאחראי על המשטרה נשמע כך בעבר.
אמנם, החלטות המשטרה אמורות לעבור ביקורת שיפוטית: עצור צריך להיות מובא לבית המשפט בתוך 24 שעות, והחלטות הנוגעות להתנהלות הבחירות צריכות להגיע להכרעת ועדת הבחירות. אולם גופים אלה לא יספיקו לתת סעד ביום הבחירות עצמו לבוחרים שזכותם נשללה. ועדת הבחירות האזורית או המרכזית ובתי המשפט אינם יכולים להגיב לאירועים מהסוג הזה בזריזות הנדרשת. כגופים שיפוטיים, הם נדרשים לסדרי דין ארוכים ולראיות מסודרות. כמו כן, ההכרעות שלהם תמיד נקודתיות. הצפה של ועדת הבחירות ובתי המשפט באירועים רבים מרחבי המדינה, תשתק אותם. מה עוד שבתי המשפט פועלים תחת החֵזקה המשפטית שפעולות המשטרה תקינות, מה שמקשה על עצורים להזים טענות כנגדם.
וכך, לפי התסריט ההיפותטי המתואר כאן, משטרה שפועלת בהכוונה פוליטית עלולה להשפיע בצורה יוצאת דופן על קודש הקודשים של המשטר הדמוקרטי, הבחירות, עד כדי השפעה ממשית על תוצאותיהן או על הלגיטימיות הציבורית שלהן.
אם יוטל ספק בטוהר הבחירות, עלול להיווצר כאוס גם אחרי נעילת הקלפיות. הציבור עשוי לנסות לחולל מהומות בעת ספירת הקולות בכנסת, בדומה למה שהתרחש בגבעת הקפיטול ב־6 בינואר 2021. כיצד תגיב המשטרה אם ההפגנות יבואו מאנשי ימין, שעל אף מאמציהם יפסידו בבחירות, כשהם משוכנעים שנעשו זיופים? וכיצד תגיב המשטרה אם אנשי האופוזיציה יטענו שהפסידו בבחירות בגלל ההפרעה של אנשי הימין? הוא שאמרנו – כאוס.
קיצור תולדות ההשתלטות העוינת
חמורות ככל שיהיו ההשלכות על הבחירות, הסוגיה הרחבה יותר, המתמשכת, היא ההשתלטות הפוליטית של הימין הקיצוני על המשטרה. התהליך הזה אמנם הבשיל במהירות עם כינונה של ממשלת נתניהו הנוכחית, אבל הוא "מתבשל על אש קטנה" כבר זמן רב. השנתיים שבהן המשטרה נמצאת תחת שליטת בן גביר כמעט שהשכיחו את המלחמה שגזר עליה נתניהו עוד קודם לכן, בצל חקירות השחיתות נגדו, כאשר במשך שנתיים נמנעה הממשלה בראשותו מלמנות מפכ"ל קבוע. המשטרה, שהתנהלה בפיקודו של ממלא מקום, החלה את תהליך שקיעתה.
כשניצב מוטי כהן סיים את תפקידו בדצמבר 2020, הוא כתב לפקודיו כי נאלץ "להתמודד גם עם אתגרים מסוג חדש, ניסיונות להתערבות בעבודת משטרת ישראל. מעורבות שאין לה מקום בארגון ולא נתתי לה יד". המפכ"ל הקבוע שהשר לביטחון פנים דאז אמיר אוחנה בחר לבסוף, מפקד מג"ב קובי שבתאי, שלא היה קודם לכן מפקד מחוז, נתפס כמינוי בלתי טבעי, אם לא בלתי ראוי, שנועד לשרת את השלטון ותו לא. המשימה הוכתרה בהצלחה: אם בזמן אירועי שומר החומות ב־2021, פנה שבתאי לנתניהו ותקף את בן גביר, אז חבר כנסת, כמי שמלבה את האש ו"אחראי לאינתיפאדה הזאת", הרי שזמן קצר אחרי ניצחון נתניהו בבחירות 2022 ומינויו המסתמן של בן גביר, כבר רקד המפכ"ל במסיבת בת המצווה של בת השר המיועד.
לא זו בלבד שנתניהו, המשועבד לצרכיו הפוליטיים מעל לכל שיקול של אחריות לאומית, הפקיר את משטרת ישראל בידי שר שהוא עבריין מורשע, מפלגות הקואליציה המסתמנת אף חוקקו בחקיקת בזק את "חוק בן גביר", שהעניק לשר לביטחון לאומי את הסמכות לקבוע את סדרי העדיפויות של פעילות המשטרה, לרבות בתחום החקירות. בכך, הממשלה אישרה למעשה לבן גביר להתערב בעבודת המשטרה. עתירה של האגודה לזכויות האזרח נגד התיקון לחוק מתנהלת בבג"ץ, שעד כה הוציא צווי ביניים נקודתיים המגבילים את פעולת בן גביר.
בן גביר התחזק פוליטית במערכת הבחירות שקדמה למינויו, כי הבטיח שיגביר את "המשילות" ביחס לפשיעה בחברה הערבית ולטרור, אולם המשטרה הכפופה לו מושקעת כמעט כולה במאבק במתנגדי הממשלה, בעוד מספר ההרוגים מפשיעה, מטרור ומתאונות דרכים, גבוה משמעותית מהשנים שלפני כן.
התהליך, שהואץ מאוד על רקע ההפיכה המשטרית והמלחמה, הוכתב באמצעות שליטת השר במינויים, כשמעורבותו מגיעה עד לרמת מפקדי התחנות. החוק קובע כי מינוי לדרגת סגן־ניצב ומעלה דורש את אישור השר. אולם מה שקודם לכן היה אישור טכני, מתוך הנחה שהשר סומך ידו על הגורמים המקצועיים במינוי דרג הביניים הפיקודי, הפך אצל בן גביר למנוף להגברת התלות האישית בו מצד קציני משטרה זוטרים יחסית, עד דרגת רב פקד ופקד. כל קציני המשטרה הבינו שעתידם נתון באופן אישי בידי בן גביר, והתמריץ עבד: הם ביקשו להתבלט על ידי קידום משנתו. בסיום תפקידו ביולי הזהיר שבתאי, שנתפס לפתע בתור המבוגר האחראי: "ההתמודדות נגד פוליטיזציה של המשטרה בעיצומה".
התהליך בא על חשבון אזרחי ישראל, והסימנים מצטברים מזה תקופה. אחרי הדחת עמי אשד מהפיקוד על מחוז תל אביב, מן הסתם בשל יחסו ה"מקל" כלפי ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, החלה מדיניות אגרסיבית כלפי המפגינים שכוללת שימוש במכת"זיות, בפרשים, ברימוני הלם ובאגרופים. לאחר מכן הגיעו צעדים שנועדו להרתיע את המפגינים: חיפושי סרק אלימים בבתי פעילים, מעצרים של פעילי מחאה בביתם, ומעצרים שרירותיים וחסרי בסיס חוקי, כמו ב"מחאת הג'חנון", פיקניק בקרבת ביתו של ח"כ יולי אדלשטיין. כל אזרח יודע מעתה שיש השלכות למימוש הזכות למחאה כנגד הממשלה.
המפכ"ל שנכשל
אולם, התהליך הגיע לשיאו המובהק במינוי המפכ"ל החדש רנ"צ דני לוי, באוגוסט האחרון. לוי התאים את עצמו באופן מושלם לרוח בן גביר. כמפקד מחוז חוף, הוביל קו נוקשה מאוד נגד המפגינים מול ביתו של נתניהו בקיסריה, ואף תועד כשהוא מטיח במפגין "60 כמוני מתו בגללך", דהיינו, בעיניו האחראים למותם של 60 השוטרים שנפלו במתקפת 7 באוקטובר, הם המוחים נגד ההפיכה המשטרית. בהזדמנות אחרת ענה לוי בחיוב, כשנשאל בהפגנה אם הוא "של בן גביר".
לוי, יש לומר, נכשל כליל בפן המקצועי: שיעור הרציחות במחוז חוף זינק בתוך שנה ב־77 אחוז, רובן המכריע בחברה הערבית, ומספרם (103) היה הגבוה ביותר בין כל המחוזות. אולם הדבר לא מנע מבן גביר לקדם אותו למפכ"ל. רק בתחילת 2021 עוד היה לוי ניצב־משנה שאינו מיועד להגיע לסגל הפיקוד הבכיר. בתוך שלוש שנים הוא קודם בשלוש דרגות, ומונה למפכ"ל רק שנה לאחר שהפך לניצב, וכשהוא חסר ניסיון כמעט לגמרי ברמות הפיקוד הגבוהות.
אולם חמורה אפילו יותר היא ההפנמה של לוי את הפוליטיזציה המלאה של המשטרה, כפי שמשתקף באופן שבו הגדיר את מטרתה תחת פיקודו. עוד כניצב אימץ לוי את הרטוריקה של בן גביר, כשניסח את סיסמת מחוז חוף תוך שימוש במילות הקוד שהשר החדיר לשיח הישראלי כמסמנות עליונות יהודית: "ריבונות ומשילות מתוך עוצמה ואמונה בצדקת הדרך". כשנכנס לתפקיד המפכ"ל, הרחיב לוי את הסיסמה לרמה הלאומית והכריז בנאומו: "משילות וריבונות – אבני היסוד. ניאבק במי שינסה לפגוע בסמכות השלטון". בן גביר השיב בשיח הפוליטי המזוהה איתו: "דני מביא אג'נדה ציונית־יהודית. אנחנו בעלי הבית והגיע הזמן שנמשול".
האמירה של לוי מגלמת היטב את העיוות התפיסתי שאחז במשטרה תחת בן גביר. תפקיד המשטרה הוא לאכוף את החוק ולהיאבק במי שפוגע בשלטון החוק ובסמכות החוק. החוק הוא אדון המשטרה. אך כיום היא רואה את עצמה כמגינה על סמכות השלטון, כלומר הממשלה. זו מהות הפוליטיזציה: המשטרה הופכת לכלי שרת לטובת המחנה הפוליטי הנמצא בשלטון ולטובת יכולתו להשליט את תפיסתו. מבחינה זאת, המשטרה מבשרת את התוכנית הכללית של ממשלת נתניהו־בן גביר, המיועדת לכלל הרשויות בישראל: להפוך אותם מגופים של "כולנו" לגופים "שלנו". או בפרפרזה לאמירה הבוטה אך כנה של מירי רגב: מה שווה המשטרה אם אנחנו לא שולטים בה?
מכל העמדות שעליהן מנסה להשתלט ממשלת הבלהות, זו של המפכ"ל היא אחת הקריטיות ביותר. משטרת ישראל ירשה מהמנדט הבריטי מבנה ארכאי, המעניק לעומד בראשה סמכויות רחבות תחת פיקוח מינימלי, ובלי מנגנוני אחריותיות ופיקוח ציבורי בסיסיים שמקובלים בכל דמוקרטיה. במשטרת ישראל אין נורמות דמוקרטיות פנימיות חזקות שעשויות להוות משקל נגד לניסיונות השתלטות פוליטיים, ובכירי המשטרה לא בוחנים את התנהלותם באופן רפלקסיבי לאור ערכים דמוקרטיים. מטעמים אלו היה קל לממשלת הבלהות להשתלט עליה במהירות.
ואכן, לוי נראה עד כה כמשרתו של בן גביר, וביחד הם משנים במהלך קיצוני וחד את פניו של הארגון. סביב מינוי לוי למפכ"ל, פרשו מהמשטרה שבעה ניצבים. בגיבוי בן גביר, המפכ"ל הוביל סבב מינויים בעייתי, בניגוד לנוהלי המשטרה, שבו מונו מפקדים חדשים לשישה מתוך שבעת מחוזות המשטרה, כאשר חמישה מהם לא שירתו לפני כן בתפקיד ניצב וחלקם קודמו לדרגת תת־ניצב רק זמן קצר לפני כן. באופן חריג, לא רק דוברוּת המשטרה עדכנה את הציבור בסבב המינויים, אלא גם דוברות מפלגת "עוצמה יהודית". בקרוב יפרוש מפקד המחוז הוותיק האחרון, וגם הוא צפוי להיות מוחלף בקצין שכיום בדרגת תת־ניצב.
כעת, כשהמפכ"ל וכל מפקדי המחוזות חייבים לבן גביר את מינויים, השר נוהג במשטרה כבעל בית. בשבוע שעבר, הדיח רב־ניצב לוי בהליך בזק ובלי הסבר, את היועץ המשפטי של המשטרה, תנ"צ אלעזר כהנא, שחתם לפני כמה חודשים על חוות דעת נגד כוונת בן גביר לקדם קצין שנמצא בחקירת מח"ש. לוי גם דחה את עמדת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, שהקפיאה את המינוי. בסיפור מוזר אחר, בן גביר הורה למשטרה – והיא נעתרה – לקחת על עצמה את הפעלתו של חניון קטן ליד הכותל, לאחר שהקרן למורשת הכותל המערבי המפעילה אותו בשגרה, פירקה סככה שתנועת "מינהלת הר הבית" הקימה בלי אישור ברחבת הכותל. אשתו של השר, איילה בן גביר, פעילה בגוף הזה.
במדינות דמוקרטיות, המשטרה נהנית מעצמאות בשיקול הדעת שלה בהפעלת סמכויותיה. כשמשטרת ישראל – מהעומד בראשה ומטה – משעבדים את שיקול דעתם לטובת גורם פוליטי כלשהו, ובמיוחד לטובת מנהיג הימין הקיצוני, המגיע עם היסטוריה פלילית ענפה, זאת סכנה לדמוקרטיה. המפכ"ל לשעבר משה קראדי הזהיר לפני כניסת בן גביר לתפקיד כי "הפוליטיזציה של המשטרה תביא לקריסתה. כך נאבד את הדמוקרטיה". נדמה שזה מה שקורה בימים אלה.
על שום מה מדינת משטרה
החוק הוא תמיד פוליטי, שהרי הוא תוצר של מוסדות והסדרים פוליטיים. גם אכיפת החוק היא פוליטית: המדינה מחוקקת חוקים רבים, אך משאבי האכיפה בהכרח מוגבלים, וחלוקתם נקבעת לפי שיקולים פוליטיים. האכיפה גם דורשת מידה גדולה של שיקול דעת פרטי מצד השוטרים בשטח, ועמדותיהם הפוליטיות האישיות מחלחלות לא פעם להפעלת סמכותם. שוטר דתי, למשל, עשוי לראות בגרפיטי על קיר בית כנסת אירוע חמור יותר מכפי ששוטר חילוני יתפוס זאת, ולהשקיע יותר מאמצים במציאת העבריינים. אולם ניתוח מוסדי של תהליך הפוליטיזציה שעוברת המשטרה לא יתייחס להיבטים הטריוויאליים האלה, אלא להפיכתה לגוף המפעיל את סמכותו על פי היגיון פוליטי. זהו הקריטריון המקובל לסימונה של המשטרה כפוליטית.
כדי להבין מדוע, יש לחזור ליסודות. הפילוסופיה הפוליטית ניסתה, ועודנה מנסה, להתמודד עם אתגר בסיסי: מה מצדיק סמכות פוליטית? מה הופך את הכוח שהמדינה יכולה להפעיל עלינו לשונה למשל מכוחו של ראש ארגון פשיעה שמושל בטריטוריה שלו? התשובה הקלאסית נוגעת ל"אמנה החברתית" שתוארה כבר במאה ה־17 על ידי ההוגה האנגלי תומאס הובס. בתמצית, בני האדם הבינו שאם יפעלו לחוד, החיים יהיו מסוכנים, אלימים וקצרים; לכן הם מוותרים על האפשרות של חופש מוחלט ומעניקים למדינה סמכות עליהם, המתבטאת בעיקר במונופול על הפעלת האלימות.
האמנה החברתית דורשת שהמדינה תפעיל עלינו כוח רק על פי הסמכה מפורשת שלנו, האזרחים, שניתנת בהתאם לריבונותנו על עצמנו כיחידים וכחברה – זהו עיקרון שלטון החוק הליברלי. תפקיד החוק להסדיר את היחסים בין האזרחים ובינם לממשל, ואנו מפקידים בידי המדינה את הכוח לאכוף זאת. המחוקק קובע את החוק; בתי המשפט מפרשים אותו; והמשטרה – הגוף הציבורי שתפקידו להפעיל את כוח המדינה כלפי אזרחיה ותושביה – מבטיחה את הציות לו, כשהיא אוכפת את החוק ושומרת על הסדר הציבורי. ודוק, הזכות להפעיל כוח פיזי על האזרחים הופכת את המשטרה לגוף ייחודי בדמוקרטיה.
דמוקרטיה כוללת בהכרח תחרות רעיונית ומחלוקת, אך מכיוון שגופים ציבוריים שואבים את הסמכות שלהם מהמנדט של כולנו, הם צריכים להיות מעל המחלוקת ולא להזדהות עם אף צד ולפעול לטובתו. במילים אחרות, כוח המדינה חשוב, אך גם מסוכן, ועל כן המערכת הדמוקרטית צריכה לוודא שהמדינה ומשרתי הציבור מפעילים אותו באופן הולם.
לכן, אם המשטרה מפעילה אלימות באופן פוליטי – היא מפסיקה להיות לגיטימית, והופכת לאלימות שמפעילה קבוצה אחת על אחרת. הפוליטיזציה של המשטרה הופכת את שלטון החוק (rule of law) לשלטון באמצעות החוק (rule by law). אכיפת החוק כבר אינה מבטאת את טובת הכלל, אלא הופכת לכלי שחלק מהציבור משתמש בו כנגד חלק אחר. חלק מהציבור מקבל רשות לא להיות כפוף לחוק, לפשוע או לפרוע, בזמן שחלק אחר מדוכא באמצעות החוק. תהליך כזה מוביל לחיסול הדמוקרטיה. לא בכדי, משטרים לא דמוקרטיים מזוהים לעתים עם הכינוי "מדינת משטרה" (police state) – המשטרה פועלת בהם ככלי רדיפה בידי השלטון. החוק הוא מה שהממשלה והמשטרה קובעות שהוא.
אחד המאפיינים הברורים של מדינה החווה נסיגה דמוקרטית, הוא אובדן אמון במשטרה ובמערכת החוק. האזרח לא יפנה למשטרה גם כשהוא קורבן לפשע, כי הוא יוצא מתוך הנחה שהיא לא תפעל לטובתו אם הוא אינו מזוהה עם השלטון. במדינה כזאת אין תחושת ביטחון אישי בשל התעלמות המשטרה מחלק מאזרחיה, בשל הפחד מהפעלת הכוח השרירותית של המשטרה, וכמובן משום שגורמים עברייניים משגשגים במציאות כזאת – כשהם מוצאים את הדרך לחמוק בין חרכי האכיפה הבררנית ומאידך הופכים לכוח אכיפה פרטי בעצמם – ומטילים את אימתם על האזרחים בלי הפרעה, לעתים בשיתוף פעולה עם המשטר. חנה ארנדט עמדה בספרה יסודות הטוטליטריות על החשיבות של האספסוף בעליית הפשיזם. האספסוף שניצב בשולי החברה ומשתכשך בגבולות החוק מקבל מהפשיזם עסקת חבילה: אנחנו נדרוס את שלטון החוק בתמורה לתמיכתכם, ואתם תוכלו לעבור על החוק.
הפילוסופית הפוליטית ג'ודית שקלאר הסבירה שהסדר הליברלי נועד להפחית את הפחד מהאכזריות, שהוא הפחד המתמיד מהפעלה שרירותית של אלימות שלטונית, באופן בלתי נדרש ובלתי צפוי. אלא שמדינת המשטרה נגועה בפחד הזה מהמסד עד הטפחות, ומשיבה אותו אל החיים האזרחיים. מדינת המשטרה היא מדינה אנטי־ליברלית. ארנדט ושקלאר, אולי כדאי לציין, שתיהן יהודיות שחוו את עליית הנאצים לשלטון ואת רדיפת היהודים באירופה.
כך, הפוליטיזציה של המשטרה הולכת יד ביד עם השאיפה של הימין הפופוליסטי להחליש את הדמוקרטיה הליברלית. גם אם בתי המשפט יתמידו בפסיקה ליברלית, כל עוד המשטרה תאכוף את החוק על פי תפיסה פוליטית, המדינה כבר לא תהיה דמוקרטית. היא תתחזה לדמוקרטיה פורמלית ותשתמש בחוק כהצדקה לפעולתה, אבל תחסר את יסודותיה המהותיים של הדמוקרטיה: שוויון בפני החוק, הוגנות, כבוד האדם. דוגמת הבחירות שהבאנו בפתיחת הדברים ממחישה זאת היטב.
על כן פוליטיזציה של המשטרה היא סיכון ישיר לדמוקרטיה הליברלית, שאינו נופל בחומרתו מההשתלטות על בתי המשפט – מטרת ההפיכה המשטרית שיזם שר המשפטים יריב לוין, ושהתכוונה לתת לממשלה רוב גדול בוועדה למינוי שופטים.
האכיפה הבררנית האמיתית
ועדה שהקימה ממשלת הימין קבעה לאחרונה, שאלימות שוטרים הפכה לנורמה בישראל. נראה שמבחינת בן גביר, הבעיה אינה עם האלימות, אלא כלפי מי היא מכוונת – מי ראוי לספוג אותה, ומי צריך להיות חסין מפניה. בשתי הזדמנויות לפחות בתקופה האחרונה, הציג בן גביר כיצד נראית אכיפה בררנית שכזאת, ובתוך כך, כיצד נראה השימוש באלימות משטרתית כאשר היא מכוונת מלשכת השר.
ראשית, בשל המתיחות הביטחונית בצפון הארץ, החליטה הממשלה לאסור השנה על קיום ההילולה ההמונית במירון בל"ג בעומר. קבוצות גדולות של חרדים עלו בכל זאת לקבר הרשב"י והמשטרה ניסתה לפנות אותם בכוח. המצלמות לכדו שוטרים מכים ודוחפים חרדים, ובמקרה אחד שוטר הטיח אדם מבוגר אל הקרקע. במקרה הזה, מיהר בן גביר בעצמו, ובניגוד להנחיית היועצת המשפטית לממשלה, לפנות אל מפקדם של השוטרים שנהגו באלימות, ודרש שישעו אותם.
מנגד, אותו בן גביר הכריז בטקס בנוכחות מפקדי משטרה רבים, שהוא נותן גיבוי מלא לסנ"צ מאיר סויסה, שמח"ש הגישה נגדו כתב אישום לאחר שזרק בניגוד להוראות רימון הלם לתוך קהל מפגינים בקפלן ופצע כך כמה מהם. הגיבוי לסויסה הוא חלק מהלחץ שמפעיל בן גביר על המשטרה להפעיל אמצעים קשים כלפי המפגינים נגד ההפיכה המשטרית. בית המשפט מנע את קידומו של סויסה, אולם המסר של בן גביר ברור: יש בישראל אוכלוסיות שהשלטון חפץ ביקרן והן מוגנות מפני אלימות משטרתית, ויש אוכלוסיות הפועלות נגד "סמכות השלטון", כפי שהגדיר זאת המפכ"ל, ושבהן ניתן לפגוע באלימות קשה. יש "שלנו", ויש "אויבים".
הדוגמאות הללו לאכיפה בררנית מראות כיצד העיוותים האלה חודרים אט אט לנורמה המשטרית. תחילה, הנפגעים בצורה החמורה ביותר באים מהאוכלוסיות המודרות ביותר – במקרה שלנו פלסטינים בשטחים ואחריהם אזרחים ערבים בישראל. אולם בהמשך, העיוותים זולגים למרכז החברה, עם סימון מובילי המחאה כגורמים עברייניים שיש לטפל בהם בכלים מתאימים.
לכן תשומת הלב חייבת להיות מופנית למערכת הבחירות הבאה. הפוליטיזציה של אכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי עלולה להפוך לכלי מסוכן שיבטיח שלא יהיו יותר חילופי שלטון דמוקרטיים. אנו רואים בעשורים האחרונים כיצד מתפתחים משטרים סמכותניים תחת מבנה משפטי הנחזה לדמוקרטי.
משטרים אלה אוהבים להציג את עצמם כמי שמייצגים את הציבור, אך בפועל הם מפחדים ממנו ומאובדן השלטון. בחירות חופשיות מסוכנות להם, ולכן הם פועלים להגבלתן. הם משתמשים בציניות בכלים חוקים וחוקתיים שנוצרו כדי להגן על הדמוקרטיה, כדי לעצב את מערכת הבחירות בהתאם לצורכיהם, לדוגמה על ידי הגבלת זכות הבחירה, פסילת מפלגות ויריבים פוליטיים, עיצוב אזורי בחירה, שינוי שיטת הבחירות והגבלת התעמולה על ידי האופוזיציה.
הקואליציה הזו לא תוותר על השלטון בקלות. חבריה ידגישו את ההכרח ברוב יהודי ויכרסמו בלגיטימציה של ממשלה שפועלת נגד האינטרסים של הימין והמתנחלים. שינוי חוק יסוד: הכנסת באמצעות התיקון ל"הרחבת העילות למניעת השתתפות בבחירות" נועד לתכלית זו.
לצדו יעמוד חוק הבחירות לכנסת, שחוקק מתוך מחשבה שמשטרת ישראל היא גוף א־פוליטי ונייטרלי. בכל קלפי מוצב שוטר, והחוק מאפשר לכל שוטר להיות נוכח בחדר ההצבעה, אם הדבר נדרש לדעת ועדת הקלפי. תרחיש האימים שתואר בפתיחה, הוא לא גוזמה. הוא סיכון מהותי שעל המחנה הליברלי להיערך אליו מבעוד מועד.
בן גביר ידע מה הוא עושה כשביקש לקבל לידיו את המשרד לביטחון לאומי. על אף הלעג של המחנה הליברלי כלפיו, שמתבטא בכינויים כגון "שר הפיתות" המכוונים ליכולות ביצוע עלובות, מבּין כל הגורמים שמקדמים את ההפיכה המשטרית, בן גביר נחל את ההצלחה הגדולה ביותר. הוא לא יבזבז זמן במלחמה בגוף חזק כמערכת המשפט. מי שרוצה לאיין את שלטון החוק צריך לשלוט במי שאוכפים אותו. מי שרוצה לחסל את הדמוקרטיה הישראלית שולט בדרך שבה ממשלה נבחרת.
על נבו שפיגל
חוקר במכון מולד, ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. מכון מולד פרסם לאחרונה מחקר שכתב שפיגל על שורשי המשבר הנוכחי במשטרת ישראל והצעות מדיניות כפתרון עתידי.
