מה שווה שב"כ אם אכן שולטים בו

(עודכן ב־17.3.2025)

השב"כ נמצא בימים אלה בסיטואציה יוצאת דופן שלא מוכרת לו מכל שנות קיומו. אחרי שהארגון כשל (לא לבדו) במתן התרעה על תקיפת חמאס, ובעקבות שורת החקירות שפתח בנוגע ללשכת ראש הממשלה (מפרשת אלי פלדשטיין ועד "קטרגייט"), ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע לראש השב"כ רונן בר שיביא לממשלה החלטה לפטרו. בר נטל אחריות פומבית לכישלון כבר ב־16 באוקטובר 2023, אולם כעת האפשרות שיעזוב הופכת למעשית ואף קרובה.

ברקע הדברים עומדת כמובן שאיפתו הגלויה של ראש הממשלה נתניהו להשתלט על עוד ועוד מוקדי כוח ולהציב בהם את אנשי שלומו. כ"לקח" לכאורה מיחסי העבודה העכורים השוררים בינו לבין בר, שאינו מתיישר לכל גחמה שלו, גובר מאוד הסיכוי שנתניהו ימנה לתפקיד מקורב אליו, במקום למנות מינוי מקצועי, כפי שהיה מקובל מתמיד. זאת סכנה ברורה ומוחשית לדמוקרטיה. ייתכן שהיא אף עולה על כל איום אחר שניצב כרגע על הדמוקרטיה הישראלית – בחזית החקיקה, בחזית האכיפה, בחזית המשפטית ובחזיתות נוספות – הגם שהאיומים מתלכדים כמובן זה עם זה, ולא מוציאים זה את זה.

אין מדובר בתרחיש תיאורטי. לפני מספר חודשים הביע ראש שב"כ לשעבר, נדב ארגמן, חשש למינוי בלתי מקצועי. בדבריו, ארגמן גם התייחס מפורשות למאיר בן שבת, לשעבר ראש מרחב דרום בשב"כ וראש המל"ל, המקורב מאוד לנתניהו ומי ששמו מוזכר מעת לעת כמועמד לתפקיד. "בן שבת איננו מועמד מתאים, אין לו את הכישורים לתפקיד. לא כל מי שהיה בכיר בשב"כ מתאים לתפקיד ראש שב"כ", אמר. בינתיים עלה גם שמו של שלום בן חנן, מקורב לנתניהו, שהיה ראש אגף ופרש מן השירות. סימנים מדאיגים נוספים נרשמו רק לאחרונה, כאשר נודע שראש הממשלה התערב במינויים של ראשי אגפים בשב"כ, דבר שלא היה בעבר ומעיד, אולי, שהוא כבר מסמן מועמדים כלבבו לתפקיד ראש השירות (שנבחר בדרך כלל מבין ראשי האגפים). ה"אפיק" הזה אמנם נוגע לטווח מעט יותר רחוק – סביר להניח שלא יבשיל עד למינויו של ראש השב"כ הבא אלא רק לזה שאחריו – אולם הוא מסמן את הכוונות.

כדי להבין לאשורה את הסכנה לדמוקרטיה הישראלית שמציב מינוי לא מקצועי לראש שב"כ, יש לדון ראשית במהות עבודת הארגון, תפקידיו ותחומי אחריותו. מתוך כך, ניתן יהיה להעריך טוב יותר את הסכנה.

הארגון העוצמתי במערב

שב"כ הוא ארגון ייחודי בתחום הביטחון הלאומי: מאחר שעניינו הוא ביטחון פנים, בדגש על פעילות מודיעין מסכל (Counter intelligence), הוא מתמקד באזרחי המדינה ועושה זאת בחשאי. פעילותו נחשבת לרגישה במיוחד משום שהיא כרוכה בחדירה לפרטיותם של האזרחים, ולצורך כך גם ניתנים לארגון כלים ייחודיים. עם זאת, למן הקמת המדינה פעל שב"כ במשך עשרות שנים ללא מסגרת חוקית סדורה. רק ביוני 2002 חוקק חוק השב"כ, שהתקבל לאחר דיונים שנמשכו מספר שנים, והגדיר סמכויות ותחומי אחריות ברורים לארגון: סיכול ריגול, סיכול טרור וסיכול חתרנות.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בנוסף, לשב"כ ניתנו במסגרת החוק עוד ארבעה תחומי אחריות: "שב"כ מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו [סעיף 7 (א) "המפורסם"; א.ב.]; אבטחת אישים, מידע ומקומות שקבעה הממשלה; קביעת הסיווג הביטחוני לתפקידים מסווגים; וכן קביעת נהלי אבטחה לגופים שקבעה הממשלה". לארבעת אלה נוסף סעיף הקובע כי שב"כ ימלא תפקיד חמישי (סעיף 7 (ב) (6) בחוק שב"כ), שאינו קיים באף חוק דומה המסדיר את פעילותם של ארגוני המודיעין המסכל במדינות מערביות, והוא: אחריות על "פעילות בתחום אחר שקבעה הממשלה שנועדה לשמור ולקדם אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה". סעיף זה מאפשר לשב"כ לפעול גם בתחומים שאינם קשורים ישירות לביטחון המדינה, כפי שנעשה לדוגמה בעת משבר הקורונה, אז שב"כ הופעל במעקב אחר חולים מתוקף החלטה של ראש הממשלה. אחת מתוצאות הלוואי של חוק השב"כ היתה שהארגון קיבל כוח נוסף שלא היה ברשותו טרם החקיקה (כמו למשל האחריות לסדרי המשטר), וכיום הוא מחזיק בעוצמה רבה יותר מזו שניתנה לארגונים מקבילים בדמוקרטיות מערביות.

פעילות שב"כ היא חשאית ומוסתרת מעיני הציבור – וגם מרוב נבחרי הציבור – על מנת שיוכל לקיים את תפקידיו בהצלחה. עם זאת, הפיקוח של הכנסת על שב"כ נותר חלש גם לאחר החקיקה, וזאת ממגוון סיבות, למשל ידע חסר של חברי כנסת בנוגע לעבודת הארגון והעובדה שהביקורת נעשית בהכרח בדיעבד ועל סמך דיווחי הארגון, ולא באמצעות חקירות עצמאיות שמנהלים נבחרי הציבור, כמו למשל אלו שמנהל הקונגרס האמריקאי. על כן ספק גדול אם הביקורת בכלל אפקטיבית. ובמילים אחרות: האיזונים והבלמים על פעילות שב"כ כמעט שלא קיימים. לתוך הוואקום הזה עלול להיכנס ראש הממשלה הכי לא ממלכתי בהיסטוריה של ישראל.

כפיפות מלאה לראש הממשלה

לפי החוק, ראש הממשלה הוא הממונה על שב"כ מטעם הממשלה. כפיפוּת זו היא תולדה של הסדרים שנוצרו בראשית ימי המדינה, כשדוד בן־גוריון היה ראש הממשלה ושר הביטחון. בהמשך הופרדו שני התפקידים, ובעקבות המלצת ועדת ידין–שרף, שהוקמה על ידי בן־גוריון ב־1963 על מנת לבחון את חלוקת האחריות בתוך קהילת המודיעין, הוחלט כי צה"ל יעבור לאחריות שר הביטחון, ואילו ראש הממשלה יישאר הדרג הממונה על השב"כ והמוסד.

הנחת המוצא של הוועדה היתה שעל ראש הממשלה לראות תמונה מלאה של פעילות השירותים החשאיים. אולם בכך הוועדה גזרה על ישראל להיות המדינה היחידה בין הדמוקרטיות המערביות שבה ראש הממשלה, שממילא מחזיק בעוצמה גדולה, אחראי ישירות על ארגון הביטחון המסכל, כמו גם על ארגון הביון. בבריטניה, למשל, הדרג הממונה על מקבילו של שב"כ – ה־MI5 – הוא שר הפנים; בארצות הברית, הממונה על ה־FBI, שעוסק גם בנושא מודיעין מסכל, הוא שר המשפטים.

כממונה על השב"כ, לראש הממשלה גם ניתנת סמכות בלעדית למינוי ראש שב"כ ("ראש שב"כ ימונה על ידי הממשלה לפי הצעת ראש הממשלה", לשון החוק). בהיסטוריה של שב"כ, ראש הארגון התמנה תמיד מקרב בכיריו, למעט מקרה אחד: ב־1996 התמנה כראש השירות האלוף (במיל') עמי אילון, חודשים ספורים אחרי שפרש מצה"ל, בעקבות המשבר הגדול שבו היה נתון הארגון, שכשל באבטחה על ראש הממשלה יצחק רבין. התהליך המקובל הוא שראש שב"כ מביא לפני ראש הממשלה שני מועמדים לתפקיד מתוך הארגון, וראש הממשלה, בהתייעצות עמו, מחליט על הראש הבא.

סיטואציה שבה ראש הממשלה מחליט לבדו על זהות ראש השב"כ, ללא התייעצות עם הראש היוצא, או באמצעות מס שפתיים שיתחזה להתייעצות, מכניסה אותנו לטריטוריה לא חרושה, למציאות שאינה מוכּרת למדינת ישראל. כהונתו של נתניהו חשפה נקודת חולשה שדור המייסדים, ולימים גם מחוקקי חוק השב"כ, לא צפו: מחד גיסא, החקיקה ומבנה האיזונים והבלמים מכפיפים את ראש הארגון, ובמשתמע את הארגון כולו, באופן בלעדי ומלא לראש הממשלה; מאידך גיסא, נוצר בשנים האחרונות מצב חסר תקדים שבו ראש הממשלה שואף לשנות את אופי המשטר, ויתרה מכך, התגלה שהבקרה על פעולותיו מצד הרשויות השונות – בין שמדובר בכנסת, בבית המשפט או במוסד הייעוץ המשפטי – בלתי אפקטיבית. לשילוב הזה, בין פעילות חשאית ורחוקה מעין הביקורת הציבורית, לבין העובדה שהיא כפופה בלעדית לראש הממשלה שהמבנה הדמוקרטי הוא לצנינים בעיניו, עלולות להיות השלכות חמורות במיוחד.

כך לדוגמה, לפי חוק האזנת סתר (הכולל גם מעקב מקוון), כל בקשה להאזנת סתר מובאת לאישור ראש הממשלה – שלא כמו בפעילות המשטרה, שם האישור ניתן על ידי שופט מחוזי או סגנו. סעיף 11 בחוק שב"כ קובע כי ראש הממשלה רשאי לקבוע כי יועברו לשב"כ לצורך מילוי תפקידו "סוגי מידע המצויים במאגרי מידע", כגון נתוני תקשורת שמחזיקות חברות הסלולר. כתוצאה מהיתר זה, ראש הממשלה יוכל לפקח על יריבים פוליטיים, על כל המשתמע מכך; הוא יוכל לקבל את תוצרי האזנות סתר ליריב פוליטי ואולי אף לעשות בכך שימוש לצרכיו הפוליטיים. למי שהדבר נשמע לו קיצוני מדי, או לא סביר, או שמקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית כמו ישראל, נזכיר שגורמים בלשכתו של אותו ראש ממשלה חשודים שרק לאחרונה עשו שימוש במידע מסווג ביותר לצרכים פוליטיים ציניים.

נושא השימוש הבעייתי בנתוני תקשורת כבר עלה לדיון בבית המשפט בזמן משבר הקורונה. בעקבות התפרצות המגפה והצורך באיכון מיקום של אזרחים, נחשף אז לעיני הציבור "הכלי" – הכינוי למאגר הנתונים העצום שמנהל שב"כ ושבו מידע רב על כל אחד מתושבי המדינה, לרבות נתוני התקשורת – ונחשף לראשונה גם האופן הנרחב וחסר הבקרה שבו שב"כ ניטר עד אז מידע הנוגע לאזרחים תמימים. בפסיקתו, בית המשפט דרש משב"כ שהשימוש שיעשה בכלי יהיה מעתה מוסדר ובאמצעות חקיקה. ואכן, כיום החוק מורה לשב"כ למסור דו"ח שנתי בנושא האזנות סתר לוועדת הכנסת. אלא שהפיקוח הזה לא אפקטיבי, שכן לחברי הכנסת אין כאמור כלים אמיתיים לאכוף אותו.

מהכללי אל הפרטי

בתרחיש שבו ראש הממשלה מנסה לשנות את אופי המשטר, על שב"כ מוטל לבלום אותו. כך עולה מסעיף 7(א), אף אם המשמעות המעשית של סעיף זה לא ברורה דיה – בין היתר משום שמעולם לא עמד למבחן. ואולם, ניתן לדמיין תרחישים שונים שיחייבו את הפעלתו. לדוגמה: תרחיש שבו הממשלה תחליט לשנות את שיטת הבחירות, כפי שנעשה למשל בהונגריה; תמנע כך, הלכה למעשה, בחירות דמוקרטיות הוגנות וחופשיות; ותכפה כתוצאה את המשך שלטון הקואליציה הנוכחית לתקופה בלתי מוגבלת. במקרה כזה, יש להניח כי ראש שב"כ הפועל ממניעים ממלכתיים יזהה את הסכנה למשטר הדמוקרטי וישקול להתערב, בהכוונת היועץ המשפטי לממשלה. אולם ראש שב"כ "מטעם" עלול שלא להתערב, כפי ששירות הביטחון ההונגרי לא אִתגר בשום שלב את ראש הממשלה ויקטור אורבן, שהפך את הונגריה לאוטוקרטיה, על אף שכך היה מצופה משירות הביטחון לנהוג.

הסכנה לא מסתכמת בהתנהלות פאסיבית נוכח מעשי הממשלה. במצב עניינים שבו ראש השב"כ הוא אדם "מטעם", יש בידיו כלים רבים המאפשרים לו ליזום פגיעה בחוסן הדמוקרטי של המדינה. המרכזי שבהם נוגע ליכולתו להצר את צעדי האופוזיציה. בחוק השב"כ נקבע כי הארגון אחראי על "סיכול חתרנות" אך לא מוגדר חתרנות מהי. החוק הותיר את הסוגיה הזו עמומה ובפועל היא כפופה לשיקולו הבלעדי של ראש שב"כ, שאף לא נדרש להביאה לאישור הדרג הממונה. כך, יכול ראש שב"כ יום בהיר אחד להחליט על דעת עצמו שהתנגדות לממשלה על ידי מפלגות האופוזיציה, גופים וארגונים ציבוריים היא בגדר חתרנות. כמובן, זו החלטה דרמטית ביותר, שכן כאשר אדם או ארגון מוגדרים כחתרניים, ניתן להפעיל נגדם כלים חשאיים, דרקוניים וחודרניים מאוד, במטרה לסכל את "הפעילות החתרנית".

יצוין כי בשנת 2009, בעקבות עתירה של האגודה לזכויות האזרח, הודיע ראש שב"כ יובל דיסקין ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז כיצד שב"כ מגדיר חתרנות. לפי גישת השב"כ, משמעות המושג הינה "פעילות אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון בטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה המדינה בהתאם לחוק השב”כ".

מה הם אותם "היבטים חשאיים"? מה נכלל תחת "מניעים אידאולוגיים ואינטרסים זרים"? את זאת אנחנו לא יודעים. מה שאנחנו כן יודעים, זה שאת התשובות לשאלות האלה יספק במקרה הצורך שב"כ, ולא בית המשפט, ועובדה זו כשלעצמה מטרידה ביותר. עוד אנו יודעים שאפילו הגדרה רחבה ובלתי מחייבת זאת, ששב"כ מסר לבית המשפט, לא עוגנה בחוק – והוא נותר עמום בסוגיות הללו. זה מצב בעייתי ביותר. במדינה דמוקרטית מצופה שאדם יוכל לדעת מהו החוק, אך כששב”כ שומר לעצמו את ההגדרה מהי חתרנות, אף אדם לא יכול לדעת בביטחון אם פעולה שהוא עושה לא נופלת תחת אותה ההגדרה ועל כן היא בלתי־חוקית.

כיצד למשל יֵדע אזרח שביקורת חריפה שהשמיע על הממשלה – נאמר, קריאה להפלתה באמצעות מרי אזרחי בלתי־אלים – אינה אמירה ששב"כ מגדיר ככזאת ש"תוצאתה המסתברת" היא "פגיעה באינטרסים חיוניים שקבעה המדינה" ולפיכך עבירה על החוק? התוצאה היא שאדם או ארגון הפועלים באופן לגיטימי יכולים למצוא עצמם מושאים למעקב של שב"כ בשל "פעילות חתרנית", ועוד מבלי ידיעתם.

ברור כי אם שב"כ מחזיק במידע על פעילות שקשורה באופן מובהק לטרור או לריגול – כי אז לגיטימי שיבדוק את הנושא. אבל מה בין זה לבין אמירות בעלמא, שברי שלא יכולות לפגוע? ככל שיש בהן משום הסתה או המרדה, יתכבד בית המשפט ויטפל בכך. אבל מה לזה ולארגון סיכול? למעשה, עצם השימוש במושג "חתרנות" בעייתי במדינה דמוקרטית, קל וחומר הפעלת כלים דרקוניים בעוון האשמה בחתרנות.

בארצות הברית, למשל, נקבע כי פעילות חתרנית היא כזאת שמאחוריה עומדת מדינה יריבה המנסה להשפיע לצרכיה על הבוחרים ועל מדיניות הממשלה ו/או לפגוע באמון הציבור במוסדות ובתהליכים הדמוקרטיים. כלומר, אין חשש שעוצמתו האדירה של ארגון כמו ה־FBI תופנה נגד אנשים פרטיים שלא עומד מאחוריהם גוף מדינתי, בעוון אמירה כזאת או אחרת. חוק שירות הביטחון הבריטי מ־1989, שנועד להסדיר את פעילות ה־MI5, הגדיר בבירור מהי חתרנות ולא הותיר מקום לספקות: "פעולות שמטרתן הפלת הדמוקרטיה הפרלמנטרית [ההדגשה שלי; א.ב.] או חתירה תחתיה באמצעים פוליטיים, תעשייתיים או אלימים".

סדר העדיפויות יכול להשתנות

בידי ראש שב"כ גם היכולת להחליט במי הארגון לא יראה כמושא לפעילותו. כך לדוגמה, הטרור היהודי הוא יעד התעניינות חשוב של שב"כ זה שנים – למעשה, למן הקמת המדינה. זכור סיכול כוונת המחתרת היהודית לפוצץ את הר הבית בשנת 1984, שלוּ היתה יוצאת לפועל, עלולה היתה לגרום למלחמה מול העולם המוסלמי כולו. הודות למודיעין שהושג על ידי שב"כ, באמצעים חשאיים מתוחכמים, התוכנית סוכלה ברגע האחרון.

בניסיון לענות על ציפיות ראש הממשלה ותומכיו הפוליטיים, ראש שב"כ "מטעם" יכול להחליט כי ארגונו לא יפעל יותר לסיכול טרור יהודי. הוא לא יצטרך לתת על כך כל דין וחשבון ציבורי ולשאת באחריותיות, ואין אף גורם משפטי או אחר שיוכל להתערב בשיקול דעתו. התוצאות עלולות להיות קטסטרופליות – מהתערערות המצב העדין ממילא בשטחי הגדה ועד כדי התקוממות אלימה שם, כפי שכבר קרה פעמיים, ב־1987 וב־2000. התפתחות מהסוג הזה תצריך משאבים צבאיים ניכרים כדי להשיב את השקט על כנו, שלא לדבר על האבדות לשני הצדדים ועל הנזק התדמיתי שייגרם לישראל.

דוגמה אחרת: שב"כ משתמש לא מעט במעצרים מינהליים, בעיקר כדי לסכל טרור פלסטיני. בשנים האחרונות הוא הרחיב את השימוש בכלי הזה גם לזירת הפנים, נגד חשודים בטרור יהודי. מעצר מינהלי הוא כלי בעייתי, אבל הוא עשוי להיות שימושי במקרים שבהם לא ניתן להביא חשודים למשפט – בדרך כלל בגלל חוסר היכולת להגן על מקורות מידע חשאיים במהלך הדיון.

השימוש בכלי המעצר המינהלי נמצא תחת ביקורת קשה מצד גורמים בימין הפוליטי בישראל, משום שהוא מופעל ברוב המקרים נגד אנשים משורותיו. מה יקרה אם ראש שב"כ יחליט שלא לעשות שימוש בכלי זה מסיבות בלתי מקצועיות, כגון הרצון לשאת חן בעיני הימין הפוליטי, בדיוק כמו שנהג לאחרונה שר הביטחון ישראל כ"ץ, וכתוצאה מכך תיפגע פעילות סיכול הטרור היהודי?

אפשרות נוספת היא שראש שב"כ "מטעם" יחליט לחדש את השימוש במעצרים מינהליים נגד גורמי שמאל רדיקלי, כפי שנעשה בשנות ה־50 וה־60 של המאה שעברה כלפי פעילי "אל־ארד" – תנועה לאומית־ערבית שפעלה בישראל במטרה לקדם מדינה דו־לאומית. "אל־ארד" הוּצאה מחוץ לחוק בטענה שסיכנה את ביטחון המדינה. בימינו אולי יקרה כך לפעילי מחאה שיוגדרו כחתרנים. רק בשבועות האחרונים ראינו כיצד הפרקליטות מאשימה את ארבעת יורי הנור לכיוון בית ראש הממשלה בקיסריה בסעיף "טרור" – האשמה שבית המשפט דחה מכל וכל.

תסתכלו על המשטרה ותראו אותם

לתרחיש של השתלטות פוליטית על אחד מגופי הביטחון יש תקדים מהעת האחרונה – משטרת ישראל. הוא עשוי ללמד איך תיראה השתלטות דומה על שב"כ, לפחות בחלק מההיבטים. ראו לעניין זה את האופן שבו אגף חקירות פחות או יותר משותק בשנתיים האחרונות ואת בחירתו הגורפת־כמעט "לא לגעת" באנשי ציבור – הדבר מזכיר במובנים רבים את התרחישים שתיארנו קודם לכן. בהיבטים אחרים, הדוגמה של המשטרה רלוונטית פחות, בשל עבודתו הייחודית של שב"כ. ההיבט המשמעותי שבהם הוא ששב"כ, בניגוד למשטרה, פועל בחשאי, ויכול מאוד להיות שבמקרה שיתרחש שינוי בסדרי העדיפויות שלו ממניעים בלתי־ענייניים – כלל לא נדע עליו.

עד כמה החשש הזה מנחה כיום את אנשי השב"כ עצמם? החשש הגדול של הראש רונן בר, שעליו מדווח מעת לעת, לפיו ימונה במקומו אדם "מטעם", לא מנע ממנו להקדיש לאחרונה תשומת לב רבה לנושא הרחבת סמכויות הארגון – סמכויות שעלולות כאמור להיות מופנות נגד אזרחים שומרי חוק ונגד מחאות לגיטימיות.

בעיצומה של המלחמה, במקום שהארגון יעסוק כל כולו בתיקון הכישלון הנורא במתן התרעה מפני מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, מקדמת הממשלה, בתמיכת הארגון, תיקון משמעותי לחוק שיעניק לשב"כ סמכויות נרחבות מעבר לאלו שכבר יש ברשותו. הצעת החוק הממשלתית נמצאת בימים אלה בעיון משרד המשפטים. נראה שהעומדים מאחוריה מקווים שהציבור לא ישים אליה לב, די בדומה לְמה שקרה עם חוק השב"כ, שחוקק בימיה הסוערים של האינתיפאדה השנייה.

הצעת החוק החדשה, שראש הממשלה תומך בה כמובן, תעניק לשב"כ גישה גורפת למאגרי מידע וכן אישור לבצע חיפוש סמוי במחשבי האזרחים, ללא ידיעת בעליהם. כל זאת באישור ראש הממשלה בלבד וללא כל פיקוח של בתי המשפט ו/או הכנסת. הסייג היחיד שיוטל על קבלת הגישה למאגרי המידע הוא החובה לשקול את "מידת הפגיעה בפרטיוּת", אולם החוק לא מפרט מהן אמות המידה שלפיהן יש להפעיל שיקול זה, או מה הסנקציות במקרה של הפרה. הסייג מנוסח יותר כהמלצה מאשר כמגבלה עם שיניים. בנוסף, במקרה של "צורך דחוף" יוכל ראש השב"כ לקבל את מאגר המידע גם ללא היתר של ראש הממשלה, ורק יהיה עליו לדווח על כך לאחר מעשה.

ההצעה למעשה מעניקה לשב"כ סמכות – שאין בידיו כיום – לבצע חיפוש סמוי, למשל על ידי תוכנות ריגול נוסח "פגסוס", ואף לעשות זאת ללא ביקורת שיפוטית מינימלית, אלא רק ביידוע ראש הממשלה (ולעתים גם זה לא). בשורה התחתונה ההצעה מרחיבה משמעותית את הפגיעה בחירויות הפרט ובהן הזכות לפרטיות, ואינה מאזנת נכונה בין ערכים אלו לבין שיקולי ביטחון. גם במקרה הזה, באף דמוקרטיה מערבית אין חוק דומה המעניק כוח בלתי־מוגבל לארגון מודיעין הפנים, ללא פיקוח אפקטיבי של הרשות המחוקקת או הרשות השופטת.

הסמכויות שבהן מחזיק כיום שב"כ מכוח חוק השב"כ, ואלה שהוא אולי עומד לקבל בהמשך, מקנות לראש הארגון ולכן גם לממונה עליו, ראש הממשלה, כוח שאין כדוגמתו בדמוקרטיות מערביות. כל זמן שמדובר בראש שב"כ וראש ממשלה המונְחים על ידי שיקולים ממלכתיים ועל ידי ההנחה לפיה ביטחון המדינה גובר על שיקולים אחרים – זהו מצב נסבל, גם אם לא רצוי. אולם הדבר יכול להשתנות במהירות אם ימונה ראש שב"כ "מטעם". במקרה כזה, כלל אזרחי המדינה יהיו חשופים ליכולות המבצעיות הנרחבות של שב"כ, לרבות חדירה מאסיבית לפרטיות מנימוקי "ביטחון". הדבר האחרון שנרוויח מכך יהיה ביטחון.

על ד"ר אבנר ברנע

עמית מחקר, המרכז לחקר הביטחון הלאומי, אוניברסיטת חיפה. לשעבר בכיר בשב"כ.