גם ניצחון מוחלט יכול להתבזבז

Getting your Trinity Audio player ready...

תוצאות מלחמת ששת הימים – הכיבוש של סיני, רמת הגולן, הגדה המערבית ורצועת עזה – הקנו לישראל את הנכסים שיאפשרו לה להגיע ליעד שאליו חתרה מאז הקמתה: סיום הסכסוך ללא ויתורים טריטוריאליים וללא החזרה משמעותית של פליטים שתסכן את הרוב היהודי המוצק במדינה. כלומר, הן שינו מן היסוד את מציאות הסכסוך הערבי־ישראלי. לרגע אחד, שנשמר בסוד במשך שנים רבות, נדמה היה שהממשלה מבינה את מהות השינוי ומניחה את הבסיס לתמורה מהותית ביחסים עם מצרים ועם סוריה.

ב־19-18 ביוני 1967, כעשרה ימים לאחר תום המלחמה, קיימה ממשלת אשכול, שאליה הצטרפו ערב המלחמה גם שרי גח"ל ורפ"י, סדרת ישיבות שבהן נידונה, בפעם הראשונה והאחרונה בתולדות ישראל, שאלת עתיד השטחים שנכבשו במלחמה. הרקע לישיבות היה הצורך לגבש עמדה ששר החוץ אבן יוכל להציג במגעים עם האמריקאים לקראת תחילת הדיונים על הסדר.

מניתוח הפרוטוקולים של הדיונים עולה כי השרים האמינו שכפי שהלחץ הבינלאומי ב־1956 אילץ את ישראל לחזור לגבול הבינלאומי עם מצרים, כך עתיד לקרות גם הפעם. עם זאת, מכיוון שהמלחמה היתה תוצאת משבר שיצרו המצרים ומכיוון שהתקיימו מגעים עם הבית הלבן לפני ההחלטה להכות מכה מקדימה, הם סברו שניתן יהיה להתנות את הנסיגה לגבולות עם מצרים ועם סוריה בהסכמי שלום שיכללו הסדרים קונקרטיים להבטחת ביטחונה של ישראל.

בדיונים לא עלתה הדרישה למה שהוגדר מאוחר יותר כ"נורמליזציה", קרי יחסים דיפלומטיים, תיירות, מסחר וכדומה. עם זאת, ניכר ההבדל בין השקפתו של שר המשטרה, אליהו ששון, שהיה עתיר ניסיון בתחום המגעים עם הערבים וסבר שיש להסתפק בדרישות ביטחון קונקרטיות, לבין עמדתם של שרים אחרים, בהם מנחם בגין, שגרסו כי לערך ההצהרתי של השימוש במונח "שלום" יש משמעות חשובה משל עצמו.

במוקד אי־ההסכמה המרכזית בין השרים עמד עתיד הגדה המערבית, על אוכלוסייתה שמנתה ב־1967 כ־850 אלף נפש, וחלק ניכר מהדיון עסק בשאלת המאזן הדמוגרפי ובדרכים לפתרון בעיית הפליטים. אף שעמדת הרוב היתה שגבול הביטחון העתידי צריך לעבור על הירדן, לא היתה הסכמה על סיפוח הגדה. לעומת זאת, לשרים היה ברור שיש לספח את רצועת עזה, שהיתה חלק מארץ ישראל המנדטורית אבל בניגוד לגדה המערבית, שסופחה לירדן, הוחזקה מאז 1949 תחת שלטון צבאי מצרי. העובדה שאוכלוסיית הרצועה מנתה כ־350 אלף תושבים, כמחציתם פליטים, לא היתה שיקול.

לאור חילוקי הדעות סוכם להמתין בקבלת ההחלטה על גורל הגדה המערבית. לא כך בעניין חצי האי סיני ורמת הגולן, שלגביהם התקבלו פה אחד שתי החלטות. על פי הראשונה: ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם מצרים על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל. לפי הגבול הבינלאומי נמצאת רצועת עזה בשטח מדינת ישראל.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

חוזה השלום יחייב: 1) הבטחת חופש השיט במיצרי טיראן ובמפרץ שלמה; 2) הבטחת חופש השיט בתעלת סואץ; 3) הבטחת חופש הטיסה מעל מיצרי טיראן ומפרץ שלמה; 4) פירוזו של חצי האי סיני.

עד לכריתת חוזה השלום עם מצרים תוסיף ישראל להחזיק בשטחים שבהם היא מחזיקה כעת.

ההחלטה השנייה קבעה:

ישראל מציעה כריתת חוזה שלום עם סוריה על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל. חוזה השלום מחייב: 1) פירוז הרמה הסורית, המוחזקת עתה על ידי כוחות צה"ל; 2) הבטחה מוחלטת של אי־הפרעה לזרימת המים ממקורות הירדן לישראל.

עד לכריתת חוזה השלום עם סוריה תוסיף ישראל להחזיק בשטחים שהיא מחזיקה בהם כעת.

הצעות השלום של הממשלה סתרו באופן מהותי את דעת הקהל. בסקר שנעשה ב־29-20 ביוני 1967 התנגדו 19 אחוז לכל ויתור לערבים ו־69 אחוז היו מוכנים לוויתורים קלים בלבד. ייתכן שמסיבה זו נשמרו שתי ההצעות תחת מעטה כבד של סודיות גם מפני הצמרת הביטחונית. הרמטכ"ל רבין למד עליהן מהאמריקאים רק מאוחר יותר, כאשר כיהן כשגריר בוושינגטון.

ההצעות הללו עלו בקנה אחד עם תפיסת קיר הברזל המסורתית והיו יכולות לשמש בסיס ממשי למשא ומתן על סיום הסכסוך עם מצרים ועם סוריה. אבל הן נשארו על הנייר בלבד. שר החוץ אבן הציג אותן בפני האמריקאים כרעיונות ראשוניים ולא ביקש מהם להעביר אותן לסוריה ולמצרים. ספק אם הן הגיעו אי־פעם למנהיגיהן ולכן גם לא נדחו על ידיהם.

ספק גם אם מנהיגי סוריה ומצרים היו בשלים למהלכים דרמטיים כאלה. אפקט התבוסה, ההשפלה ואובדן הכבוד היה בשיאו ונדרש עוד זמן לעיכול התוצאות. הדבר ניכר במהלך ועידת הפסגה הערבית שהתקיימה בחרטום פחות משלושה חודשים לאחר המלחמה.

המפנה בוועידת חרטום

ועידת הפסגה הערבית שהתכנסה בבירת סודן ב־29 באוגוסט 1967 והסתיימה ב־1 בספטמבר היתה הפורום הערבי הראשון שדן בתוצאות המלחמה ובאסטרטגיה הערבית שאחריה. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי היא רשומה כוועידת שלושת הלאווים: "לא לשלום עם ישראל; לא להכרה בישראל; לא למשא ומתן עם ישראל" – מעין ביטוי ברור לכך שגם אחרי המפלה הגדולה לא השתנתה העמדה הערבית כלפי ישראל.

למעשה הצביעו דיוני הוועידה דווקא על נקודת מפנה בגישה הערבית לסכסוך. ביטוי מקדים לכך ניתן עוד לפני כינוסה, כאשר סוריה, מובילת הגישה הקיצונית, סירבה להשתתף בה בשל הקונצנזוס המתון יחסית שהתגבש לקראת הדיונים. ואכן, נאומו של נאצר שעמד במרכז הוועידה שיקף, אף כי עדיין בצורה הססנית, את תחילת ההתייאשות הערבית מחזון חיסולה של המדינה היהודית.

נאצר עשה הבחנה בין הנכבה, התבוסה ב־1948, והנכסה, התבוסה ב־1967, והבהיר כי על הערבים להתמקד בחיסול תוצאות הנכסה, וממילא להשאיר לעתיד הרחוק את ההתמודדות עם תוצאות הנכבה. גם בעניין הנכסה הוא היה ריאליסט והודה שמכיוון שאין לערבים אופציה צבאית להתמודד עם ישראל, יש ליטול חלק גם ב"פעולה המדינית", כלומר מאמצי מעצמות־העל לקדם פתרון שבמסגרתו הערבים לא רק יקבלו אלא גם ייתנו. הוא השאיר פתוחה את השאלה מה ייתנו הערבים, אך הזכיר כי ב־1956 התנגדו שתי המעצמות ל"תוקפנות המשולשת", ואילו עתה הן מסכימות "על זכות ישראל לחיות ולהתקיים, וכמו כן הסכימו שתיהן על סיום מצב המלחמה".

קונקרטית, נאצר קבע בנאומו שמצרים תוכל להחזיק מעמד עד שתבנה מחדש את האופציה הצבאית, אך ירדן לא תוכל לעמוד במשימה זו. מסקנתו היתה ברורה: "אם מטרתנו היא להחזיר את הגדה המערבית בדרך הפעולה המדינית, אין מנוס מלשלם את המחיר". הוא הביע התנגדות למשא ומתן ירדני־ישראלי ולשלום בין שתי המדינות, אך לא ענה לשאלת התשלום הירדני עבור החזרת הגדה וירושלים.

עמדתו בנוגע לשאר השטחים שנכבשו היתה מציאותית אף היא: "עלינו להיאבק מדינית עד שיגיע הזמן להחזרת הזכות שלנו בפעולה צבאית". רוב המנהיגים שדיברו אחריו קיבלו את דעתו בדבר הצורך לפעול באותה עת כדי להחזיר את השטחים שאבדו במלחמה האחרונה ולהותיר את פתרון בעיית 1948 לימים רחוקים יותר, וכן הסכימו כי בהיעדר יכולת צבאית להתמודד עם ישראל, יש לפעול באמצעים מדיניים להשגת יעד זה.

המשמעות של דרך הפעולה המדינית נותרה עמומה ולא הוצגו צעדים של ממש לסיום הסכסוך, אך עצם יצירת ההבחנה בין 1948 ל־1967 ועצם ההתייחסות לאופציה המדינית ביטאו את הצלחתו של קיר הברזל למתן את העוינות הערבית. כאן יפה ההבחנה שעשה יהושפט הרכבי בין "מדיניות", שיעדה הוא השגת מטרות ממשיות במציאות קונקרטית, לבין "התוכנית הגדולה" (המושגgrand design  במובנו הדתי), שהיא מעין חזון אחרית הימים שיוגשם במהלך הדורות, אולי על ידי כוח עליון. עד 1967 כוונה המדיניות הערבית לחיסול מדינת ישראל; אחרי 1967 היא כוונה לחיסול תוצאות מלחמת ששת הימים. חזון חיסול ישראל נותר בגדר משאלה, ולא כיעד ממשי לביצוע.

ועידת חרטום היתה הפורום הכלל־ערבי הראשון שביטא את ההבחנה הזו, אבל ישראל לא התייחסה לכך ומדיניותה הביעה אי־אמון באפשרות של התמתנות העמדה הערבית. בתוך כמה שבועות מתום המלחמה התברר כי חזון היסוד של המפעל הציוני כבר אינו מספק את מעצבי המדיניות ואת הציבור, וישראל חזרה להישען בלעדית על כוחה הצבאי ועל כושר ההרתעה שלה, שהתעצם מאוד הודות לניצחון המכריע.

מהגבול הבינלאומי ל"גבולות בטוחים"

בין שהחלטות הממשלה ב־19 ביוני, שהביעו נכונות לחזור לגבול הבינלאומי עם מצרים ועם סוריה, היו בבחינת תכסיס שנועד לקדם פני לחצים לנסיגה ללא תנאי ובין שלא, בתוך ימים ספורים מקבלתן החלו להיקבע עובדות בשטח שהעמידו בספק את תקפותן. קביעת העובדות נעשתה על פי מה שהוגדר כצורכי ביטחון, אבל הן הושפעו בצורה ברורה גם מתפיסת עולם אידאולוגית, בעיקר של שרי אחדות העבודה וחבריה, וממורשת חומה ומגדל ו"עוד דונם ועוד עז".

תוכנית אלון, שהונחה על שולחן הממשלה כמה שבועות לאחר תום המלחמה, לא סתרה את ההחלטות מ־19 ביוני מכיוון שעסקה בהתוויית קו הגבול עם ירדן בלבד. לא כך תחילת ההתיישבות ברמת הגולן, שהורתה בפעולה ספונטנית של בני הקיבוצים בשל החשש מחזרת הצבא הסורי לשטח.

ב־19 ביולי, חודש ימים בדיוק לאחר קבלת ההחלטות בממשלה, בסיועם של משרד העבודה בראשות השר אלון ושל אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, עלתה קבוצה ראשונה של מתיישבים לגור בחורשה בעליקה שבמרכז רמת הגולן. ב־27 באוגוסט התקבלה החלטת ממשלה המאשרת "עיבוד קרקעות ברמת הגולן", וכמה ימים אחר כך נקבע שוועדת שרים "הוסמכה מטעם הממשלה לסכם בעניין ההיאחזויות ברמת הגולן".

פרסום החלטותיה של ועידת חרטום, עם הדגש החזק שהושם על "שלושת הלאווים", האיץ את סתימת הגולל על הנכונות לסגת לגבול הבינלאומי. אמ"ן העריך בעקבות הפרסום כי הערבים עדיין אינם מוכנים להגיע להסדר אמת עם ישראל וחותרים לתשלום המחיר הזול ביותר כדי להביא לנסיגה ישראלית מהירה. גם הודעת ראש הממשלה בעקבות הוועידה שיקפה את אי־האמון באפשרות להתקדם להסדר: "עמדתם של ראשי מדינות ערב מחזקת את ידיה של ממשלת רעתה לערער את ביטחונה ולהתנכל לריבונותה ועצם קיומה".

בישיבת ממשלה שנערכה לאחר הוועידה, אשכול אִפשר להבין שישראל מתכוונת להיאחז ברמת הגולן. שבוע אחר כך, ב־10 בספטמבר, אמר השר ללא תיק ישראל גלילי כי השרים חזרו בהם מההחלטה לסגת לגבול הבינלאומי ברמה וכי יש להחזיק בה לצמיתות.

ב־17 באוקטובר הודיעה הממשלה כי לנוכח עמדתן הסרבנית של מדינות ערב, כפי שהובעה בוועידת חרטום, "תוסיף ישראל לבצר מעמדה, בהתחשב עם הצרכים החיוניים של ביטחונה והתפתחותה"

כעבור שבועיים, בדיון בכנסת, חזר ראש הממשלה על עמדה זו. המשמעות המעשית של "ביצור המעמד" היתה הקמת יישובים מעבר לקו הירוק ללא כוונה להורידם מהקרקע. ואכן, באותו יום ממש התקבלה בישיבת הממשלה החלטה חשאית, שלא הועברה לידיעת ממשלת ארצות הברית, ולפיה הסדר הקבע עם מצרים ועם סוריה יעוצב על בסיס "גבולות בטוחים". בכך, כפי שציין ראובן פדהצור, "קיבלה הממשלה החלטה שיש לראות בה את הביטול הפורמלי של החלטת ה־19 ביוני". ההחלטה התקבלה אף על פי שהשרים ידעו היטב שבמערכת הבינלאומית מתגבשת הצעת הסדר התואמת במידה רבה את מה שישראל שאפה אליו מאז הקמתה והציעה שבוע וחצי לאחר תום המלחמה.

החלטה 242: מחיר השוק של פתרון הסכסוך

החלטה 242 של מועצת הביטחון, שהתקבלה ב־22 בנובמבר 1967, היא ההחלטה הבינלאומית החשובה ביותר בתולדות הסכסוך מאז הקמתה של מדינת ישראל. היא היתה תוצר של תהליך מיקוח קשה בין ארצות הברית לברית המועצות והניחה את הבסיס להסדר הסכסוך באמצעות הנוסחה של "שטחים תמורת שלום".

ההחלטה נותרה עד היום ההחלטה הבינלאומית המוסכמת היחידה לפתרון הסכסוך. במקורה היא תבעה "הסדר צודק של בעיית הפליטים", אך לאור החלטתה של ירדן לוותר על הדרישה להחזרת הגדה המערבית לשטחה והתגבשות ההסכמה הבינלאומית לפתרון "שתי המדינות", מרכיב זה הוחלף בקריאה להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. עם זאת, גם החלטות מועצת הביטחון הקוראות להקמת מדינה פלסטינית נסמכות על החלטה 242 כבסיס להסדר הסכסוך.

קבלת החלטה 242 ביטאה יותר מכל דבר אחר את הכרת המערכת הבינלאומית בעמידות קיר הברזל של ישראל. הדרישה ממדינות ערב לסיים את הסכסוך תוך "ביטול כל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור, ושל זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות", היתה משאת הנפש של אבות הציונות. היא גם תאמה במידה רבה את החלטות הממשלה מ־19 ביוני, וניתן להניח כי אילו היתה מתקבלת לפני מלחמת ששת הימים, היו מנהיגי ישראל מאמצים אותה ללא סייג. אבל בנובמבר 1967, המרכיב הדומיננטי בתפיסת הביטחון כבר היה "גבולות ביטחון", ולא הסדרים מדיניים. כתוצאה מכך, ישראל התייחסה להחלטה 242 בספקנות, בחשדנות ובסרבנות.

ניסוח ההחלטה הותיר את היקף הנסיגה כסוגייה פתוחה. הפרשנות הישראלית קבעה כי הנוסח באנגלית, שבו נאמר כי הנסיגה תהיה מ"שטחים" שנכבשו, הוא הקובע. הפרשנות הערבית ולא מעט מהפרשנויות הבינלאומיות גרסו כי הנוסח בצרפתית, שבו נאמר שהנסיגה תהיה מ"השטחים", לצד הקביעה במבוא "שרכישת טריטוריה בדרך של מלחמה היא פסולה", הן הקובעות, ולכן על ישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו. דין ראסק, מזכיר המדינה האמריקאי באותה עת, סיפר בזיכרונותיו כי הבדל הנוסחים היה מכוון ונועד לאפשר חילופי שטחים בין ישראל לירדן כדי להפוך את הגבול להגיוני יותר עבור שני הצדדים. נראה כי גרסתו של ראסק, שאינו חשוד בהטיה אנטי־ישראלית, משקפת בצורה הטובה ביותר את הכוונה מאחורי הערפול הקונסטרוקטיבי, שנועד לאפשר את הפשרה בין העמדה הסובייטית, שדרשה נסיגה מיידית והסדרי ביטחון אחר כך, לעמדה האמריקאית, שכרכה את הנסיגה במשא ומתן, בהסדר מדיני ובסידורי ביטחון. החלטה 242 קבעה את "מחיר השוק" של פתרון הסכסוך, הנקודה שנפגשו בה הביקוש – הדרישה מישראל להחזרת השטחים שנכבשו ב־1967, וההיצע – הסכמה ערבית לסיום מצב הלוחמה והשלמה עם קיום ישראל בגבולות הקו הירוק. הוויכוח הפנימי המתנהל בישראל כבר קרוב ל־60 שנה בדבר הגבולות הרצויים בהסכמי שלום לא מביא בחשבון את העובדה שהמערכת הבינלאומית, כולל ארצות הברית, קבעה בצורה ברורה למדי היכן הם יעברו כבר בנובמבר 1967. השינויים העתידים לחול אם ייחתם הסכם שלום יתבססו על תיקוני גבול וחילופי שטחים, אך לא על שינויים מהותיים מעבר לכך. לכן, לניסיונות לגבש הצעות לפתרון על בסיס פשרה בין עמדת ה"שמאל" לעמדת ה"ימין" בישראל אין בסיס במציאות. דוגמה בולטת לכך היא הספר הפופולרי מלכוד 67 מאת מיכה גודמן. בספר נזכרת החלטה בסכסוך פנימי בין שתי עמדות ישראליות.

על פרופ' אורי בר־יוסף

פרופסור אורי בר־יוסף לימד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. הפרק לקוח מתוך ספרו העשירי, מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפיסת הביטחון של ישראל, שראה אור ביולי 2024.