מלחמות לא חוזרות על עצמן, הן מתחרזות

מתקפות פתע מייצרות לא פעם גם הפתעות פוליטיות. ראשית, ההלם שהן גורמות לציבור במדינה המותקפת מוביל לדיון מחודש במה שנראָה רק ימים ספורים לפני מתקפת הפתע כהנחות יסוד שאין לערער עליהן. שנית, כישלון בחיזוי של מתקפת פתע עשוי לגרום לנפילה של ממשלה שנראה היה כאילו תוכל לשלוט ללא הגבלת זמן. שלישית, מתקפת פתע יכולה גם לגרום לבעלות הברית של המדינה המותקפת לשקול האם עדיין כדאי לתמוך בה. כל תוצאה כזאת כשלעצמה, קל וחומר השילוב בין כולן יחדיו, יכולה, בתורהּ, להוביל למשא ומתן מדיני בין הצדדים בסכסוך, המתחיל בהכרח מנקודה חדשה – ונוחה יותר – לצד המתקיף.

נראה כי הנחות אלו לגבי ערכן של מתקפות פתע משותפות גם למנהיג חמאס, יחיא סינוואר, וגם לנשיא מצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים, אנואר סאדאת. נדמה שסינוואר אף ביקש להדגיש זאת כשקבע את המועד של התקפת חמאס ליום שאחרי יום היובל למלחמת יום הכיפורים.

אולם לא זו בלבד שיש קווי דמיון בין התוצאות ששני המנהיגים הערבים קיוו להשיג לאחר המלחמה שיזמו, אלא גם יש קווי דמיון בין התנאים ששררו ערב כל אחת מהמתקפות – ב-1973 ו-2023. ראשית, בשני המקרים ההנהגה הישראלית בחרה במשך שנים באופציה של קיפאון מדיני על מנת לשמר קואליציה דועכת, ושנית, התפקיד שמילא הנפט כזרז למתקפת הפתע. הדיון בקווי הדמיון הללו מעלה תשובה, ולוּ חלקית, בשאלה מה המוטיבציה של אויבי ישראל לתקוף גם אם אין להם סיכוי לנצח בשדה הקרב הצבאי; וכן הוא עשוי לסמן את הדרכים שבהן מתקפת החמאס תשפיע על הסדר הפוליטי בישראל, כמו גם על הסדר הבינלאומי.

סרבנות מדינית כדרך לפייס קואליציות שוקעות

גם ב-1973 וגם ב-2023 נשען השלטון בישראל על קואליציה פנימית שיציבותה היתה תלויה בשימור הסטטוס קוו הטריטוריאלי. שכן, גם גולדה מאיר וגם בנימין נתניהו עמדו בסכנה של איבוד הרוב השלטוני שלהם אם ישראל תוותר על השטחים שבהם החזיקה.

בשנות ה-70, הקואליציה החברתית שהובילה מפלגת העבודה הלכה ודעכה. מעמד הביניים שצמח הודות לפיתוח הכלכלי שהובילו ממשלות מפא"י והמערך הפך ליותר ויותר בטוח בסטטוס הכלכלי שלו, ולא חש שהוא זקוק עוד להתערבות המדינה במשק כדי שתייצר מקומות עבודה עבורו. יותר מכך, מעמד בינוני זה חש שהמדינה מסואבת, גובַה יותר מדי מסים, ומעניקה תמיכה גדולה מדי להסתדרות.

לפיכך, נוצר מרחב שאליו יכלה להשתחל מפלגת שוק חופשי שנבנית מההבטחה לפרק את מוסדות הכלכלה הקולקטיביסטית שהקימו גולדה מאיר – אז ראשת הממשלה – ועמיתיה. לאמיתו של דבר, היתה מפלגה כזאת, חרות, שהלכה והתחזקה באותן שנים, ואף צירפה אליה כוחות פוליטיים נוספים בכל מערכת בחירות מאז 1965.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

החוזקה היחידה שנותרה למפלגת העבודה היתה יכולתה להגן על הסטטוס קוו הטריטוריאלי שיצרה מלחמת ששת הימים. וזו אכן הובלטה במהלך מערכת הבחירות האומללה שניהל המערך בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים (הבחירות נקבעו לאוקטובר ובעקבות המלחמה נדחו ליום האחרון של 1973). בין היתר, הילל המערך את קו בר־לב.

ההיגיון מאחורי הדברים היה פוליטי. בחודשי מערכת הבחירות שקדמו למלחמה, גולדה העריכה כי כל פשרה טריטוריאלית תביא לפירוק המערך בראשותה. המערך הורכב אז ממפלגות פועלים שונות שהיו חלוקות ביניהן בשאלות מדיניות. רפ"י, שהונהגה על ידי משה דיין ושמעון פרס, דגלה בקו נצי והתנגדה לוויתור על שטחים. החשש היה שאם דרישותיו של דיין, שנהנה ערב המלחמה מפופולריות גדולה בציבור, יידחו, אזי רפ"י תפרוש מהמערך, תתמודד עצמאית – וקרוב לוודאי שהדבר יוביל לתבוסה של המערך. על כן גולדה מנעה כל אפשרות של משא ומתן על נסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים.

כמו גולדה, גם נתניהו פועל ביצירתיות אין קץ כדי לשמר את קואליציית המגזרים שבנה ביחד עם מפלגות המתנחלים והחרדים. הקואליציה הזו היא שאפשרה לו לקדם רפורמות נאו־ליברליות כשר אוצר ב-2003 וכראש ממשלה החל מסוף אותו עשור. ואולם, כיום, כל נסיגה ישראלית בגדה המערבית תביא לקץ קואליציית נתניהו, משום שהמתנחלים – המהווים אגף חשוב בקואליציית המגזרים – מתנגדים לכל פשרה טריטוריאלית.

יתרה מכך, כמו המערך ערב בחירות 1973, גם קואליציית המגזרים שבּנה נתניהו עומדת תחת איום כתוצאה מתהליכי עומק בחברה הישראלית. למעשה, מאז בחירות 2019, נתניהו נאבק על השגת רוב. כפי שמעמד הביניים בשנות ה-70, שצמח מתוך מוסדות המדינה וההסתדרות, חדל לחוש שהוא זקוק להם, כך גם מעמד הביניים שצמח הודות לרפורמות הנאו־ליברליות של נתניהו מרגיש כי הוא אינו זקוק עוד לקואליציית המגזרים.

מה שמעמד הביניים הישראלי רוצה כעת הוא נאו־ליברליזם אוניברסלי. נאו־ליברליזם שכזה לא יתבסס עוד על תמיכה במגזרים "נבחרים" בחברה הישראלי, כמו החרדים והמתנחלים. תחת זאת, הוא יישם בצורה שווה את ההיגיון של שיטת השוק על כלל האוכלוסייה.

מגזרי הקואליציה במשבר עמוק

זו היתה המדיניות של ממשלת בנט־לפיד קצרת הימים שהחזיקה בשלטון בין 2021 ל-2022. היא האיצה תהליכי הפרטה, החלישה את היכולת של המדינה לגייס כסף מקרנות הפנסיה הישראליות, העלתה את גיל הפנסיה לנשים, והטילה מסים (בעיקר עקיפים) על הציבור החרדי. מלכתחילה התאפשרה הקמתה אחרי שבעשור האחרון נתניהו איבד את תמיכתם של חלקים ממעמד הביניים.

דוגמה לכך היא הישראלים דוברי הרוסית. המפלגות להן הצביע פלח זה נמנו עם קואליציית נתניהו. אלא שדוברי הרוסית כבר לא צריכים את הסובסידיות המגזריות שנתניהו הציע להם. במהלך שני העשורים האחרונים השתפר מצבם הכלכלי, כושר ההשתכרות שלהם גדל, ונרשמה צמיחה במספר המועסקים מקרבם במקצועות צווארון לבן.

את התנועה מקואליציית נתניהו אל מחוץ לה מגלם בדמותו אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי הבולט ביותר במגזר זה. יו"ר ישראל ביתנו הפתיע את נתניהו כשסירב להצטרף לקואליציה בשנת 2019 ועד היום הוא איננו מוכן לכהן לצדו באותה ממשלה. התקשורת מרבה לעסוק ביחסים האישיים בין ליברמן ונתניהו ובשאלה איזה "חתול שחור" עבר ביניהם, אולם סקרים מראים כי ליברמן בסך הכל משקף את דעת בוחריו, שזועמים על עול המסים ורוצים להיפרע מההגנות המגזריות שמהן נהנים החרדים.

נפתלי בנט מייצג מגמה דומה. בנט, שכיהן במספר ממשלות נתניהו, מייצג את מעמד הביניים הדתי. הוא תומך ברעיון ארץ ישראל השלמה אך לא גר בגדה המערבית אלא בבית נאה ברעננה. בשנת 2021, בנט היה מוכן להצטרף ליאיר לפיד להקמת "ממשלת השינוי" ששלחה את נתניהו לגלוּת פוליטית. הציונים הדתיים היו בעבר עמוד התווך של קואליציית נתניהו, אבל ההחלטה שקיבל בנט מעידה שחלקם כבר לא מרגישים שהם צריכים את הסובסידיות שנתניהו העניק להם.

יותר ויותר ציונים דתיים שלא מתגוררים בגדה המערבית, או שמתגוררים בהתנחלויות הקרובות יותר למרכזים העירוניים של ישראל, מוכנים כעת להתרחק מברית המגזרים לכיוונה של קואליציה שתאמץ מדיניות של נאו־ליברליזם אוניברסלי. אמנם בבחירות נובמבר 2022 לא נמצאו תומכים רבים למפלגה שהמשיכה את דרכו של בנט, בראשות איילת שקד (היא קיבלה רק כאחוז מהקולות), אבל בחלק מהסקרים שנערכים בימים אלה, התמיכה במפלגה בראשות בנט מזנקת והיא צפויה לזכות בעשרה מושבים בכנסת.  

יתרה מכך, המגזרים שנתניהו הסתמך עליהם נמצאים במשבר עמוק. החברה החרדית עוברת תהליך מודרניזציה מהיר. מספר הנשים החרדיות המשתתפות בכוח העבודה הולך וגדל בקצב מהיר, ובד בבד נרשמת גם עלייה, הגם שנמוכה יותר, במספרם של הגברים החרדים העובדים. בנוסף, הסמארטפונים והאינטרנט משנים את האופן שבו החרדים צורכים חדשות, וקם מעמד ביניים חרדי שנמצא בתהליך צמיחה ולא מעוניין יותר לשלוח את ילדיו לבתי ספר שאינם מקנים את הכישורים הנדרשים בשוק העבודה המודרני. הבורגנות החרדית המתהווה אינה זקוקה עוד לקצבאות שהמפלגות החרדיות עמלות על השגתן.

בדומה, ההתנחלויות בעומק הגדה נמצאות בקיפאון דמוגרפי, חרף הסובסידיות העצומות שקיבלו מממשלות נתניהו השונות, ורובם הגדול של המתנחלים מתגוררים בקצוות המערביים של הגדה המערבית, קרוב יותר לתל אביב ולירושלים.

לכן, את ההפיכה המשפטית שנתניהו עמל קשה כל כך כדי להעביר בשנה האחרונה, יש לראות כסימן לחולשה; ניסיון אחרון לשמר סדר חברתי גוסס. היא היתה אמורה לאפשר לנתניהו לפטור לצמיתות את החרדים מחובת השירות בצבא, ולפתוח את הדלת לסיפוח מלא של הגדה המערבית. ואולם, למרות רוב של ארבעה מושבים בכנסת, רוב החוקים הקשורים לאותה הפיכה לא עברו.

השורה התחתונה היא שנתניהו, כמו מאיר, נאחז בעקשנות בשטח שנכבש במלחמת ששת הימים; הגדה המערבית הפעם. זאת משום שהוא תלוי בצורה כמעט מוחלטת בגורמים הקיצוניים ביותר מקרב המתנחלים.

יחד עם זאת, קואליציות חברתיות לא קורסות בן־לילה. גם אם הפרדיגמות שהנחו אותן נתקלו בקיר הברזל של המציאות. גולדה מאיר הובילה את המערך לניצחון בבחירות בדצמבר 1973; היא נאלצה להתפטר כמה חודשים לאחר מכן בעקבות דרישה עממית לכך, אך המערך המשיך לשלוט בישראל עד 1977. אבל גם אז לא ירדה המפלגה מהבמה הפוליטית. המערך המשיך להיות אחת משתי המפלגות הגדולות לאורך שנות ה-80 וה-90, ומנהיגיו כיהנו כראשי ממשלה בין השנים 1984 ל-1986 ובין 1992 ל-1996. מפלגת העבודה החלה לקטון בצורה עקבית רק במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-21, בדעיכה איטית למדי. האם גורל דומה צפוי לליכוד ולקואליציית המגזרים של נתניהו?

נפט כזרז למלחמות פתע

יש מכנה משותף נוסף למלחמות של 1973 ו-2023. אנואר סאדאת, נשיא מצרים ערב מלחמת יום הכיפורים, היה מודע היטב לגורם זה ורתם אותו לטובתו. נראה כי גם סינוואר מוטרד ממנו. הכוונה היא לנפט ולנקודות החנק שדרכן הוא עובר.

האלמנט הזה היה ונשאר עלום מעיניהם של רוב הישראלים. הסיפור הקטן הבא ימחיש זאת מצוין. שלושה חודשים בלבד לפני תחילת המלחמה, גולדה חשה צורך לספר בדיחה. בנאום בארוחת ערב ממלכתית לכבוד וילי ברנדט, קנצלר מערב גרמניה, היא אמרה: "תנו לי לספר לכם משהו שיש לנו, הישראלים, נגד משה רבנו. הוא לקח אותנו 40 שנה דרך המדבר כדי להביא אותנו למקום האחד במזרח התיכון שאין בו נפט".

מצחיקה או לא, הקביעה שעליה נשענה הבדיחה היתה מוטעית. בשעה שמאיר דיברה, ישראל שאבה נפט מבארות בסיני הכבושה שסיפקו את צורכי הכלכלה שלה. באותו הזמן, גם זרם נפט איראני בצינור שבנתה ישראל ב-1957 מאילת לאשקלון. צינור זה עקף למעשה את תעלת סואץ המערבית לו, ויצר חיבור מתחרה בין הים האדום לים התיכון. לאחר מלחמת ששת הימים, ישראל הכפילה את הקיבולת של צינור זה.

סגירת תעלת סואץ – תוצאת הסירוב של גולדה לסגת מגדתהּ המזרחית, שכן כל עוד ישראל החזיקה בה, מצרים לא הסכימה לפתוח את התעלה כולה בניסיון ליצור מנוף לחץ בינלאומי – העלתה מאוד את הביקוש לצינור אילת־אשקלון והעניקה לישראל הכנסה נכבדה. סאדאת סבר שאם מצב עניינים זה יימשך, הוא יהפוך לסטטוס קוו חדש שמצרים לא תהיה מסוגלת לשנות. אחת המטרות העיקריות שלו כאשר פתח במלחמה באוקטובר 1973 היתה אפוא להביא לשינוי המצב.

מקץ 50 שנה, אחד מיורשיה של מאיר בתפקיד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עובד במלא המרץ על הרחבת מורשתה. כפי שאמר נתניהו בעצמו, הוא רוצה להפוך את ישראל למדינת טרנזיט – כלומר מדינה שעובר בה הנפט בדרכו ליעד אחר. מדינות טרנזיט יכולות להפיק רווח ניכר ממסי המעבר שמשלמות חברות פרטיות המעבירות דרך שטחן את הנפט והגז. כך למשל, גם עבור אוקראינה (לפני המלחמה עם רוסיה) וגם עבור מצרים (לפני המצור של החות'ים על מיצרי הים האדום), מסי מעבר היוו את אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של המדינה.

זאת ועוד, שדות הגז הגדולים בישראל – תמר ולווייתן – התגלו במים הטריטוריאליים של ישראל זמן קצר לפני שנתניהו חזר ב-2009 ללשכת ראש הממשלה, וזמן קצר אחרי כן, בהתאמה. בשנים הבאות עסק נתניהו בדיפלומטיה שנסובה סביב פרויקט חיבור שדה הגז לווייתן דרך צינור תת־ימי לשדה הגז אפרודיטה בקפריסין ומשם לרשת הצינורות האירופית (ה-EastMed Pipeline).

השאיפה היתה להפוך את מזרח הים התיכון למקור גז חלופי לאירופה, כך שיתחרה עם הגז הרוסי. ה-EastMed לא נבנה לבסוף בשל העלויות הגבוהות שהיו כרוכות בכך, אולם ישראל החלה ב-2019 לייצא גז לאירופה דרך מתקני הַנְזָלַה במצרים. בשנה שעברה, נתניהו הגדיל עוד יותר את היצע הגז באזור הים התיכון המזרחי, אחרי שנתן את הסכמתו לפיתוח "עזה מרין" (Gaza Marine), שדה גז הממוקם 36 ק"מ מחוף רצועת עזה.

וזה לא הכל. תחת נתניהו, ישראל חתמה על שורה של הסכמים עם האיחוד האירופי וקפריסין לחיבור רשת החשמל הישראלית לאירופה באמצעות כבל תת־ימי. הפרויקט, שנהנה מגיבוי של האיחוד האירופי, נכנס לשלב התכנון בקיץ שעבר, ואם יושלם, הוא יאפשר לישראל לייצא לאירופה לא רק גז אלא גם חשמל. כתוצאה מכך, ישראל תחזק את מעמדה כספקית אנרגיה לאירופה – מעמד בעל חשיבות מיוחדת מאז מלחמת אוקראינה שקטעה למעשה את ייבוא הגז הרוסי למדינות אירופה, והפכה אותן נואשות לאנרגיה מכל מקור אפשרי. ישראל, יחד עם מדינות המזרח התיכון ואפריקה, מהווה חלק מרשת ספקים חליפית שאירופה בונה בשנים האחרונות.

לכך יש להוסיף את הסכמי אברהם שנחתמו ב-2020 בין ישראל, איחוד האמירויות הערביות ובחריין, ואפשרו לישראל ייבוא נפט של איחוד האמירויות והזרמתו לאירופה דרך צינור אילת־אשקלון. הדובדבן על העוגה הזו היה אמור להיות "הסכם נורמליזציה" בין ישראל לסעודיה שנדון בהרחבה בין ירושלים, ריאד וושינגטון בחודשים שקדמו לטבח, והיה אמור להוביל לקישור יבשתי בין סעודיה לישראל לרבות מסילות ברזל וצינור, ככל הנראה של נפט.

אילו זה היה קורה, ישראל היתה מקבעת את מעמדה כשותפה קרדינלית להבטחת הביטחון האנרגטי של אירופה. כתוצאה מכך, כוח המיקוח של הפלסטינים היה נחלש עוד יותר ודרישותיהם היו מקבלות תשומת לב מועטה מאי פעם מהקהילה הבינלאומית. כאשר יחיא סינוואר פתח במתקפת "מבול אל־אקצא", אחת ממטרותיו העיקריות היתה לשנות את מצב העניינים הזה.

ארצות הברית, הנפט ותהליך השלום

כבר למן סוף מלחמת העולם השנייה, ביקשה ארצות הברית לחבר בין בארות הנפט במפרץ הפרסי למרכזי התעשייה באירופה. זאת בתגובה לאיום הנפט הרוסי, שהיה מנוף לחץ רב עוצמה על הכלכלות האירופיות. זו גם היתה הדרך לאפשר לתאגידי נפט אמריקניים להרוויח מסַחר האנרגיה בין אירופה למזרח התיכון, אחרי שהפכו לאחראים על שינוע הנפט מהמזרח התיכון לאירופה.

פתיחתה של המלחמה הקרה ב-1947 הובילה להטלת אמברגו כלכלי מערבי על ברית המועצות, מה שמנע כעת ממדינות אירופיות לייבא נפט רוסי. לפיכך, האמריקנים תכננו צינור נפט ענק מסעודיה לים התיכון, שנקודת הקצה שלו תוכננה להיות בנמל בחיפה, והם החלו לבנות אותו מייד עם תום מלחמת העולם השנייה.

אלא שהקמתה של מדינת ישראל סיבכה את העניין. הסעודים לא הסכימו שהצינור היוצא משטחם יעבור דרך שטחהּ של המדינה היהודית, ולבסוף הסתיים הצינור האמריקני – הידוע בכינוי "טאפליין" – בצידון שבלבנון.

טאפליין שרת נאמנה את צורכי האנרגיה של מערב אירופה בין השנים 1950 ל-1976. אולם משנות ה-50 ואילך, ישראל, שנתפסה תחילה כגורם המפריע בסיפור, החלה להתבלט דווקא כשחקן שיכול לסייע במימוש האינטרס האמריקני, בכך שְיַגֶן צבאית על האזורים שדרכם זורם הנפט מהמפרץ הפרסי לאירופה.

כך למשל, ישראל פעלה ב-1956 נגד הנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר כשזה הלאים את תעלת סואץ ובכך סיכן את המעבר של מכליות מהמפרץ הפרסי לאירופה דרכהּ. פחות משנתיים לאחר מכן, ישראל בנתה בשטחה את הצינור בין אילת לאשקלון שעקף את התעלה ובכך הפחיתה מחשיבותה.

אולם כשישראל פעלה נגד אותו אינטרס אמריקני, ארצות הברית הגיבה בחומרה. זה מה שאירע ב-73'. תוך כדי מלחמת יום הכיפורים, הטיל ארגון מדינות ערב מפיקות הנפט (OAPEC) אמברגו על מדינות מערביות התומכות בישראל. ההחלטה גרמה למשבר אנרגיה חסר תקדים. מדינות ערב התנו את הסרת האמברגו בנסיגה ישראלית מהשטחים שנוספו לה לאחר מלחמת ששת הימים.

כתוצאה מכך, בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שלושה נשיאים אמריקנים שונים – ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד וג'ימי קרטר – הפעילו לחץ על ישראל להגיע להסכמי שלום עם מצרים. הלחץ שניקסון הפעיל, לחתום הסכמי הפסקת אש עם מצרים וסוריה, נשא פרי בינואר 1974, ונתן את האות לסיומו של האמברגו. בהמשך, הנשיא פורד סירב במהלך שנת 1975 לחתום על עסקאות נשק חדשות עם ישראל, וכתוצאה מזה האחרונה נסוגה כ-40 ק"מ מהתעלה, מה שאפשר לפתוח אותה שוב לשיט בינלאומי (בשמונה השנים שקדמו לכך תעלת סואץ היתה חסומה בשל העימות הצבאי בין ישראל למצרים), ובכלל זה גם למכליות מהמפרץ הפרסי בדרכן לאירופה.

בחזית הפנימית, לחצים אלו סיימו את הסטטוס קוו הטריטוריאלי שאפשר למערך להיאחז בשלטון. בשל הנסיגה בסיני, המערך כבר לא יכול היה להתגאות במערכת הבחירות של 77' בהצלחתו להגן על ההישגים הטריטוריאליים של 1967 – כפי שעשה ערב בחירות 73' – ואיבד כתוצאה מכך גם את היכולת להכתיב את סדר היום הציבורי, שעבר להתמקד בפרשות השחיתות של ראשיו. היה זה אפוא בין הגורמים להפסד המערך בראשות פרס בבחירות 77' לליכוד בראשות מנחם בגין.

גם המלחמה בעזה החלה לאחר החְרַפה במתחים בין המעצמות. הפלישה הרוסית לאוקראינה הובילה לניתוק של משק האנרגיה האירופי מהגז ומהנפט הרוסיים – ממש כפי שקרה בתחילת המלחמה הקרה. בנסיבות האלה, אירופה נאלצה להסתמך על הגז והנפט במפרץ הפרסי כמקור אנרגיה חלופי, ובשל כך גם גדלה מאוד חשיבותה של ישראל כמדינת טרנזיט – אף אם רק חלק מייבוא האנרגיה האירופי עובר דרכה.

אלא שהמתקפה של החמאס סיבכה את המצב. מתקני הנפט השונים בישראל – הצינור אילת־אשקלון, מתקני התעשייה הפטרוכימית בחיפה, ושדות הגז אשר בים – נמצאים כעת תחת סכנה, הן מטילים של החמאס והן מטילים של חזבאללה שהצטרף גם הוא ללחימה. כל המתקנים הללו משמשים כעת חלק מהעורף האנרגטי של הכלכלה האירופית, ואם לא היה בסכנות אלה די, הרי שהחות'ים בתימן החליטו להשתמש בעימות בעזה כעילה לחסימת מיצרי הים האדום.

מחירי הנפט והגז לא עלו דרמטית כתוצאה מזעזועים אלו, משום שלהבדיל ממה שקרה ב-1973, אז ארצות הברית היתה תלויה לחלוטין בייבוא של נפט, הרי שהיום היא יצואנית משמעותית של נפט וגז כתוצאה מפריצת דרך טכנולוגית ביכולות הקידוח וההפקה שידועה כ"מהפכת פצלי השמן" (Shale Revolution); אבל יחד עם זאת, הלחימה גם במזרח התיכון וגם באוקראינה מציבה את אירופה במצב פגיע במיוחד, ובשל הברית האטלנטית ביניהן – גם את ארצות הברית.

במצב דברים זה, לארצות הברית יש אינטרס עליון ללחוץ על ישראל לקבל פשרה מדינית. מטרת וושינגטון היא לייצב את המזרח התיכון ולחדש את ההידברות לקראת בניית התשתית המובטחת, שתקשר יבשתית בין ישראל וסעודיה. חסימת מיצרי הים האדום על ידי שחקן יחסית זניח כמו החות'ים רק הוכיחה את הכדאיות של מהלך כזה.

אמנם בתחילת המלחמה הוכיח ממשל ביידן כי הוא מוכן להעניק סיוע מדיני וצבאי למלחמה הישראלית בעזה, אך כעת הוא מפעיל לחץ הולך וגובר על ממשלת נתניהו לאפשר לרשות הפלסטינית לשלוט בעזה ב"יום שאחרי" ולאפשר למדינה פלסטינית – בצורה כזו או אחרת – לקום. לחץ זה התבטא עד כה במהלכים דיפלומטיים נמרצים שחייבו את ישראל להגיב. וגם אם נכון למועד כתיבת הדברים, ממשלת נתניהו מסרבת לדון בדרישות אלו, הרי שברור כי היא לא תוכל להתמיד בכך לאורך זמן.

בתחילת פברואר הממשל האמריקני הטיל סנקציות על אזרחים ישראלים בגדה, וכמה ימים אחר כך אותת בצו נשיאותי כי הוא מכין את התשתית המינהלית להטלת סנקציות נרחבות יותר, על כל מי שמאפשר את אלימות המתנחלים בגדה המערבית ובכלל זה, כך משתמע, גם צה"ל.

לחץ זה עלול בסופו של דבר להביא לפירוק ממשלת הימין ולקביעת מועד לבחירות; זה אולי יהיה הרגע שבו ישראל תתחיל את המעבר מנאו־ליברליזם מגזרי לנאו־ליברליזם אוניברסלי. וכמו ב-1973, תפקידה של ישראל כמדינת מעבר של נפט ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב הרכב הקואליציה השלטונית בירושלים.

על ד"ר גיא לרון

מרצה בכיר במחלקה ליחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית בירושלים.