קראתי היום ב"הארץ" רשימה מאוקטובר האחרון ובה מונולוג נפלא על השירה, של אבות ישורון. הוא מדבר שם בין היתר, על יחסים בין שפות ובינו,שירתו, וחלומותיו:
http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/archive/1.1849860
אני מעלה פה רשימה שכתבתי בהשראת ישורון והמערכון "פגישה ביידיש" של החמישייה הקאמרית:
לשאלת הבַּר מענטש בפאב של העברית, היידיש, והערבית:
הייתכן מיזוג שפות?
אספרסו מיט קרן ורמי
איך נראית פגישה ביידיש בין גבר לאישה?
קרן מור ורמי הויברגר, במערכון של החמישייה הקאמרית, מנסים להדגים:
http://www.youtube.com/watch?v=JXvrH7CGYoQ
(-:
אפשר ללכת מכאן ליחסי אנוש, אפשר ליחסי שפה, ומהם בחזרה, ליחסי אנוש. יידיש עברית עברית ערבית ,ערבית יידיש ,סובבות הולכות.
פגישת היידיש של קרן מור ורמי הויברגר מצטלמת בעיניי כתמונת תשליל של פגישה ישנה, אבודה[1]. יידיש כמייצגת תרבות: סימני שפה, אינספור עדויות לקשר. קיומה של הפגישה ביידיש בתל אביב של ימינו מחדדת את הפער בין אופני הקיום התרבותי. נוכחות השפה בפגישה העכשווית מחריפה את נפקדותה כשהיא נותרת בלבוש דל, בלי המזוודה התרבותית שלה, העמוסה להתפקע,שנותרה מאחור.
איך נראית פגישה ביידיש בין גבר ואישה בבית קפה באירופה של המאות האחרונות? ישיבה משותפת בטרקלין חילוני. אך כשהיא קרובה לתרבות שיצרה אותה, לתרבות הדתית שיצרה אותה, כל מילה שנאמרת בה נושאת אבק שריפה. ולא רק נפיצות של דת. נפיצות של תרבות. של ספרים. כבדים. "די בעסטא קשיא (kashe) אויף דער וועלט איז קאשע (kasha) מיט יויך" (מילולית: הקושיה הטובה ביותר בעולם היא דייסה (קאשע) עם מרק עוף)[2]. קושיה בתוך דייסה. בלי הספר הכבד היא קערה ריקה.
ולא רק ספרים. גם תרבות על פֵּה, ומצב קיומי שביר . נדודים , פוליטיקה, יחסים.
"סמיוטיקה של יידיש"[3].בתוך יבשת אירופאית ואחר כך אמריקאית. וגם יבשת העברית. ומה שסובב את הרחוב היהודי ומביא איתו מהיריד מלים ומבני שפה.
מהם סימניה של היידיש בפגישה בין קרן מור ורמי הויברגר בישראל של השנים האחרונות? מהם סימני העברית השזורה בה וסימני הערבית המבליחה בסופה בביטוי סלנג אחד, "אחוּל בַּלוּעַ" שכאילו מל את כל המלים הקודמות לו, ופּורֵע את הפגישה ? שפה כמראה של תרבות, של בחירות תרבותיות.
מיזוג שפות:
בספרו "התרבות האחרת: יידיש והשיח היהודי" עומד בנימין הרשב על מאפייניה של היידיש בחברה הרב לשונית שבה התקיימה וזיקותיה לתרבות היהודית ולתרבות הסובבת. הוא מצביע על שלושה מאפיינים עיקריים שלה: יידיש כשפה המדוברת בהקשר רב- לשוני, כשפה שהיא מיזוג של רכיבים מכמה שפות מקור, וככלי של "שפה חברתית": סמיוטיקה ייחודית של התקשורת היהודית[4].
ספר הדקדוק החיצוני:
הרב לשוניות היא גם כזו הפונה פנימה אל הארמית והעברית, ממוקמת בספרייה שלמה, המתרחבת תדיר. מלאה כללים, אמונות, אנקדוטות. מנותקת מהקשר ריאליסטי, גיאוגרפי, היסטורי או אישי[5]. וגם כזאת הפונה אל החוץ: קהילות יהודיות קטנות בתוך עולם לא יהודי. פולנית, סלאבית, רוסית, גרמנית, ומה שהרשב מכנה "מלים בינלאומיות"[6]: ניתן למשל לעמוד על השפעות אלו דרך קריאת הפתגם: "די מעשה פון דער געשיכטע איז אַזאַ מין היסטאריע" ("מעשה ההיסטוריה הזאת הוא סיפור כזה:"). המילה "סיפור" מבליחה במשפט שלוש פעמים, במלים נרדפות השאולות משלוש שפות מקור: עברית, גרמנית, וצרפתית (דרך סלאבית). הפתגם בא לתאר מה עבר על הדובר וגם ללגלג על סיפור רב מלל[7]. מה נשאר מכל אלו ביידיש של המערכון של החמישייה הקאמרית? אינני מבינה יידיש ,אולם נראה כי לפחות מבחינת המטען התרבותי ,היידיש במערכון מפנה את הגב לשפות רבות אשר זזות הצידה לטובת האנגלית (שנוכחת תדיר ובאופן פחות או יותר מאוזן לאורך המערכון, בעיקר בתחילתו ואמצעיתו), ואחר כך לטובת העברית המבזיקה בו ככל שהשיחה נעשית יותר עצבנית . ולבסוף, כתת מודע משתלח מבליחה הערבית, ברגע המתוח ביותר ,עם ביטוי יחידי. תוכנית ההרזיה שהשפה עוברת ממשמני התרבויות שסבבוה בעבר מנתקת אותה גם מהמטען התרבותי שלהן, והשפה לא מזינה את עצמה מחדש, במפגש עם תרבות חדשה. דוגמא למטען כזה ניתן למצוא בפתגם שמציג הרשב: "מי פּיִיאָם, מִי גוּליאַיעם/ ואתה מלך חי וקיים" ("אנחנו שותים , אנחנו מתהוללים, ואתה מלך חי וקיים")[8] הרשב מדבר כאן על שתי הצלעות של המשפט כהרחבות הן לרוסית הן לעברית, המופיעות כצירוף מפתיע של שני יסודות קיצוניים (שפת איכרים וטקסט דתי), שתי מסורות שיר (פיוט עברי ושירת עם סלאבית), ושני ערכי מוסר מנוגדים (השתייה ה"לא יהודית" והקיום הנצחי של האל)[9]. נראה שהפתגם יכול לתפקד כתלכיד של הפּנִיוֹת שהיידיש מבצעת . הן של הפנייה פנימה (אל נוסח התפילה היהודית בסידור ) והן החוצה ( אל הרוסית).
בשיחה של המערכון אין זכר למטען התרבותי היהודי. במקום זאת: אנגלית, ולהקות רוק. להקת רוק היא לא מדיום דל ביחס למדיומים תרבותיים אחרים אבל נראה שאין כאן נשיאה של כל רשת רפרור שהרשב מראה לאורך כל ספרו. אולי התקלפות מעומק כסממן של אמריקניזציה[10]. כמו כן המבעים התרבותיים כמעט כולם זרים. האזכורים המקומיים הם יבוא של ז'אנר מוסיקלי מבחוץ: מוסיקת רוק מקומית (ירמי קפלן, חמי רודנר) ובינלאומית: U2ו.Stone Temple Pilots או מדיומים אמנותיים נוספים שמתקיימים כאן אך בהשפעה אנגלית ניכרת, דרך השפה שבה מתארים אותן: "פרפורמנס ארטיסטיקה" (אמנית מיצב שאין לה תרגום לעברית במערכון. היא משתזרת ליידיש דרך האנגלית). הנוכחות התרבותית המקומית היחידה שאיננה שאולה מבחוץ מבחינת השימוש בשפה היא "ציפורה": מדור הרכילות בעיתון. נראה כי מה שחבוי מאחורי הצבתה של ציפורה במערכון ביחס לשפת היידיש היא לא הפְּנִיַה אל רבדים שהם כביכול "נמוכים" בתרבות (מדור רכילות בעיתון) שכן ביידיש נוכחים מאוד חיי רחוב, אלא שבעוד ביידיש הם עמוסים להתפקע עסיס נוטף לספרייה ענקית שיש בה גם לא מעט קודש, או חול של שכבת אינטיליגנציה (שכן כדי לדעת איך להלחים את המלים ואת מטענן צריך להיות ידען, וזה מה שיוצר את העושר, האירוניה, האמירה התרבותית החריפה), במערכון נשארת הרכילות רכילות. בלי כל גוון מייחד, ובלי מחוזות להגיע אליהם. ציפור(ה) בלי כנפיים.
יידיש וגו'
"נדמה כי בצורותיה הפופולאריות, יידיש הפנימה באורח סכמטי אחדים מהמאפיינים המהותיים של השיח ה"תלמודי"- טיעונים, שאלות וערעורים דיאלקטיים – בשילוב עם תבניות תקשורת טיפוסיות שהתפתחו בקיום השולי והבלתי יציב של הגולה"[11]. כל אלה נוכחים אם כן בתקשורת היומיומית של היידיש הישנה , אולם מה מקומם ביידיש של מור והויברגר? לא נראה כי משהו מהאופן התקשורתי שעליו מדבר הרשב נשאר בשיחה. מדובר בשיחה רגילה שהייתה יכולה להתבצע גם בעברית, אלא שהיא מדוברת ביידיש. מקולפת ממטענה התרבותי ומאופניה התקשורתיים ונשמעת מגוחכת, זרה לעצמה. מייצגת ישראליות שטוחה שנטשה את הקיום התרבותי העשיר שלה מאחור.
אך אי אפשר להשאיר את הדיון ברובד של ההשוואה בין יידיש של אז ליידיש מדומיינת של עתה בלי להתייחס למרחב הישראלי. מה אם כן ייחודי לו ,כלומר היכן נזהה אותו לא רק באופן בו הוא משיל עצמו ממה שהיה יכול להיות בו אלא בדרכים בהן הוא מביא לקדמה את מה שיש בו? ככל שהשיחה מתקדמת ונעשית אלימה יותר כך ביטויים בעברית צחה פולשים אליה ("מזדיינת", "לכי", "אחורה"). כאן אכן מתבצע מיזוג. אולם מיזוג המורה על צבע רגשי מובהק: תוקפנות, ישירות בוטה (לעומת כל הדו משמעויות והרב משמעויות של היידיש מופיעה פה החד משמעיות של העברית המייצגת ישראליות) וכשהאגו הגברי נפצע כשהאישה רומזת שלא נהנתה מהסקס הוא מתעצבן בערבית: "אחול בלוע". מעבר לכך שהפעם היחידה שבה מילה ערבית מופיעה במערכון היא ברגע זה בו האלימות הכבושה מתפרצת, זו גם מילה המוצאת מהקשרה. לפי מילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל "אָחוּל בָּלוּעַ " פירושו מיוחד, מרשים. (לקוח מהביטוי הערבי שפירושו: אחי הבולעת)[12]. מה הקשר בין זה לבין הסיטואציה? אין קשר. זה נזרק לאוויר כמו שזורקים בישראל ערבית לאוויר (כמו שאומרים "כּוּס אֶמֵק" כשמתעצבנים). ההקשר הסמיוטי של הערבית בשיחה הוא הֵקְשֵר אלים והנוכחות של השפה בשיחה היא נדירה מאוד. זו הבחירה התרבותית בישראל העולה מן המערכון: אפשר לדבר ביידיש ברגוע, לתבל מדי פעם באנגלית לא מחייבת. כשהעניינים מתלהטים: העברית נכנסת לתמונה ובשיאם- אלימות המיוצגת על ידי ערבית.
המוזג ימזוג עם שחר?
כמה שונה סדר יום זה של השפה כמסמנת תרבות מסדר היום שמציע אבות ישורון בשירו: הוּנַא מַחַטְטַתְּ:
" רָאִינוּ בָּךְ קוֹל עֲנָוִים,
שַחֲרִית ועִבְרִית ועַרְבִית,
עַל-שוּם יִידִיש שַכּוּלַת מְנִיבִים
וְיַהְנְדֶס לָשוֹן הָעִבְרִית"[13]
דווקא בגלל האובדן העצום, השְכוֹלהכרוך בהיאלמותם של שפה, של תרבות, של בני האנוש שנשאו אותה על שפתיים, אבות ישורון מבקש לומר: יַהְנְדֶס . מילת החמלה והמצפוניות של יהודי פולין. האבדן הזה צריך מבחינת ישורון להכתיב סדר יום אחר, מכיל, של שלושת השפות במרחב הישראלי, מרחב שמתלכד בשירו של ישורון עם הזמן ומבקש רצף, תדירות: שחרית (מבע של זמן ושל תפילה יהודית), עברית (שפה ותרבות, ומחליפה את זמן "מנחה" בהדהוד המתבקש ל"שחרית- מנחה- ערבית" ואולי גם במקומה כשפת האמצע, כמתווכת ) וערבית (שהיא גם שפה וגם זמן וגם שם של תפילה הנישאת בזמן מסוים). שילוב הזמן והמרחב מאפשר הצעה תרבותית אחרת הנטועה באופן עמוק בתרבויות הנושאות אותה והמקבלת מהיידיש לא רק הזנה לשונית אלא בראש ובראשונה הזנה אתית. כזכר לאותה תחנה ששדרה בערבית בקול ישראל . הביטוי הוּנַא מַחַטְטַתְּ שפירושו "כאן תחנת"[14]: נוסח הפתיחה של שידורי קול ישראל בערבית שאבות ישורון רואה בהם פתח לקיום שפוי: גם תרבותית (שכן לכל אורך שירו זה ניכר בו מיזוג תדיר, מולחם,מחדֵש, בין שלושת השפות), וגם ערכית: יהנדס: מצפוניות יהודית שמי יודע אם לא נשכחה אף היא במזוודה בה נשכחה היידיש. לא יידיש של המערכון של החמישייה הקאמרית. היידיש האבודה המערסלת קיום יהודי נשכח.
הֵפִּי hour
ישורון ניגש אל השפה החדשה בה הוא פוגש עם סיסמוגראף אתי ורגשי שיודע לחוש ברעידות האדמה של אבדן תרבותי.
אך מתי ישמע הקול הממזג כשהוא אינו נובע רק מהזדהות רגשית עם גורל משותף, מאתיקת הראייה הצלולה של תהום ההתנשאות והמחיקה?
מיזוג שיבוא מסקרנות פשוטה, מרצון להיפגש בשמחות, בשיחות הניתנות להחליק אל האוזן , וממנה אל הלשון. כמו ביידיש , במילותיה המתגלגלות תדיר אל וְ מ
?
*התמונות לקוחות מהאתר של יידיש טי שופ, תל אביב:
http://cafe.themarker.com/image/2035172/
ספרות עזר:
הרשב = הרשב בנימין, התרבות האחרת: יידיש והשיח היהודי, כרמל, 2006.
ישורון= ישורון אבות, כל שיריו כרך 1 , הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה, 2001-1995.
רוזנטל = רוזנטל רוביק, מילון הסלנג המקיף, כתר, 2005.
[1] "עוד מעט ואיבדנו את כל המלים.
הפִּיוֹת המגמגמים שותקים.
שֹק הירושה ריק".
(מתוך שירו של יעקב גלאטשטיין עוד מעט, בתוך הרשב ע' 211.
[2] הרשב ע' 59.
[3] אומר בנימין הרשב: "בביטוי "סמיוטיקה" של יידיש כוונתי לרמה שנייה של לשון, הנבנית מעל אוצר המלים, המורפולוגיה והתחביר שלה, כלומר לאותה "שפה" של תקשורת המקובלת על הדוברים בקהילה: איך להתנהג ביחסים עם אנשים אחרים, מה לומר בתנאים אלה ואחרים, איך ליצור דיאלוג, איך להמשיך לדבר, באלו מונחים לצפות על העולם, ואיך להביע בקצרה הערכה או עמדה אמוטיבית. היא כוללת רשת שלמה של איתותים, כללי שיחה, ניסוחים ותוויות מתומצתים ורמזים למצבי חיים מוצפנים ועשירי קונוטציות". (הרשב ע' 109-108).
[4] הרשב, ע' 32.
[5] הרשב, ע' 36.
[6] הרשב, ע' 69.
[7] הרשב, ע' 59.
[8] הרשב, ע' 70.
[9] הרשב, שם.
[10] הכניסה של האנגלית ליידיש לא הייתה קלה בהתחלה. מלחמת שפות גדולה באמריקה ניטשה על עניין זה. כשקראתי את הספר "מוטל בן פסי החזן", חוץ מלהבות הצחוק שפרצו בחדר, השתוממתי על ריבוי המלים באנגלית בחלק של הספר שבו המשפחה מגיעה לאמריקה. מצאתי את עצמי מול אנגלית מתפרצת כסוּפה אל תוך הטקסט ("שופ", "אולרייטניק", וכו' וכו') ואז קראתי אצל הרשב ששלום עליכם היה ממובילי המאבק נגד חדירת האנגלית ליידיש. נראה כי עודפות זאת בספר שלו היא סממן למאבק זה, וביטוי של ביקורת. כך שהאנגלית אשר במערכון איננה מובנת מאליה כלל בהקשר המקורי שבו נכנסה אל השפה. אלא שבמערכון זה נראה טבעי ביותר,שאמריקה ניצחה.
[11] הרשב, ע' 109.
[12] רוזנטל רוביק, מילון הסלנג המקיף, כתר, 2005, ע' 10.
[13] ישורון, ע' 95.
[14] מצאתי את התרגום הזה בהערותיהם של הלית ישורון ובנימין הרשב בסוף הספר של ישורון.
תודה לדרור בורשטיין על ההזדמנות לכתוב על מערכון של החמישייה הקאמרית במסגרת הקורס "תרבות ישראלית" בתוכנית "אופקים" ללימודי פילוסופיה יהודית והוראה באוניברסיטת תל אביב.
מֵרֹב ימִים 