שריפות, והחיפוש אחר דרכים לגשת למקרא באופן שיאפשר להיפגש עם הדמויות שבו  בצורה משוחררת, מעסיקים אותי לאחרונה.  בעודי קוראת בספר "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" (להלן: כש'ד"ג פגש את וינצ"י') מאת מרית בן ישראל  (להלן: מב"י) ,חשבתי שעיסוק גמיש ויצירתי בשפה יחד עם אמנות מיצג יכולים לתת מפתחות למנעולים בטקסט. מדרשים יודעים להשתעשע יפה עם מלים. לגבי מיצגים: פתאום, בעקבות הקריאה בספר הבנתי שגם את זה הם יכולים אולי לעשות.

אנסה לבקר באוּר כּשדים, (שבה התחוללו ככל הנראה שריפות קדמוניות שכוננו את כל הלֵךְ לֵךָ), כנען ,והדרך שבין שתיהן ,(עם עצירת ביניים בחרן),כְּבּמִן זירה בינתחומית , כאשר הדילוגים (לפעמים זינוקים) בין המקרא למדרשים מהווים אפשרויות מיצגיות למי שיהפכו לצורך העניין לאמנים .

האמנים: (ממש כמו בכשד"ג פגש את וינצ'"י): הם גם הדמות: אברם , וגם מפרשיו,להלן: המספר/ים התנכ"יים, כמו גם  גיבורי בראשית רבה : ר' יצחק, ר' ברכיה, בר קפרא, ומספר/י ספר היובלים.

אה. ואלוהים. אלוהים כמובן. לא ברור אם הוא שחקן ,במאי, מחזאי, קול פנימי, או שהוא בכלל מסיפור אחר.

קבלו אותם :

1.אברם בזירת המקרא (בראשית י"א- י"ב):

המקרא מקצץ, מקמץ.                                                                                                                                                         רשימות גניאולוגיות מפורטות דווקא אבל דרכים ארוכות במרחב הגיאוגרפי עלולות להתקצר: "אלה תולדות תרח תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט". ואז פתאום בְּשֹוֹרת מוות שורקנית ולא ברורה: ארבע מלים אחרי שנולד הרן (אחיו של אברם), רקוויאם למותו: "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באוּר כשדים". ועוד כמה שורות וְ- "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם".

ופרק חדש מתחיל  בהוראה מגבוה: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (ועוד פרטי ברכה) ואז –

"ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען".

אתמקד ב "ויצאו ויבואו". נשמע קצר העניין, אבל האם אפשר להרחיב את ההליכה, שבוודאי לקחה זמן מה, האם אפשר להמיר אותה באמנות מיצג? איזו מן הליכה זאת אחרי הוראת האל? האם אברם פשוט הולך לו (עם בני משפחתו), או שיש למובן השגור של ההליכה היבט נוסף שמטעין את ההליכה ברובדי משמעות נוספים?

בהערת השוליים בעמוד 18 בספר כותבת מב"י: "הזיקה הטקסית בין חתרנות מושגית- מיצגית לבין מילוי הוראות אינה מתחילה בקאל".

אולי היא מתחילה באברם?

 זירה 2: אברם בבראשית רבה סדר לך לך:

בבראשית רבה סדר לך לך  מנסים לפרש את ההוראה:                                                                                                             "ויאמר ה' אל אברם. ר' ברכיה פתח (שיר השירים א' ג'): לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, אמר ר' ברכיה למה היה אברהם אבינו דומה, לצלוחית של אפופילסימון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית ולא היה ריחו נודף כיון שהייתה מטלטלת היה ריחו נודף, כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם".

בּוּם.

האמת?  לא ציפיתי לזה. הריח של אברם מדבר. אברם כְּבֹּשֶם. לקחו זירה אחת: שיר השירים, והלחימו אותה עם זירה אחרת לגמרי: בראשית לֵךְ לֵךָ ומה יצא? כל הריח משם נודד בעולם, עובר ממקום למקום , אם רק מטלטלים אותו כיאות. עכשיו יש לנו פה הוראות פעולה למיצגן.

ננסה להשחיל בין "ויצאו" ל"ויבואו" את הטלטלות הללו והנה אברם, נִצְפַּה על הדרך מחרן שנמצאת במעלה נהר בליח בתורכיה עד כנען כשהוא הולך ומיטלטל. התלהבתי לאללה מן העירוב המרנין שבין המטאפורה להליכה בפועל. הרי המובן במדרש הוא מטאפורי: על אברם מוטלת המשימה להיות כמו בושם- להפיץ בשורתו בעולם, לא לנוח על משכבו, ואילו המטאפורה הזאת חודרת להוראת המסע: "לך! טלטל עצמך ממקום למקום!". ייצוגו של אברם במרחב, בלי כל קשר אגב לשום ייצוג טקסי נורמטיבי (הרי לא מדובר בריקוד של חזרה מן הקרב, כמו כרכוריו של דויד, או בתופים ובמחולות של חציית הים הניסית) הוא של בחור המטלטל עצמו מרחק של אלפי קילומטרים, נע ונד, עם איזו התחלה של רעיון חדש (פחות או יותר), כמו בֹּשֶֹם. עכשיו נשאר רק לדמיין איך זה בעצם נראה. ואולי, כדבריו של אקונצ'י- יש פה המחשה של מילים כאמצעי תחבורה: מלים שהתחילו משיר השירים, נדדו לספר בראשית, ירדו מן הדף ,ועכשיו בחוּר הולך ומטלטל את עצמו בעולם.

אבל בזה לא נגמר העניין. יש עוד הוראה למיצג, ממש במלים העוקבות:

"ויאמר ה' אל אברם. ר' ברכיה פתח אחות לנו קטנה ושדיים אין לה וגו' (שיר השירים ח ח) זה אברהם שאיחה לנו את כל העולם, בר קפרה אמר כזה שהוא מאחה את הקרע, קטנה שעד הוא קטן היה מֵסַגֵל מצוות ומעשים טובים, ושדיים אין לה (שם שם /שיר השירים ח'/) לא היניקוה, לא מצוות ולא מעשים טובים".

כמעט נפלתי מן הכסא (אבל על כך בפרק שבין אמן מיצג לקהלו).

וואו. אאו!

אברהם אבינו (רק לפני כמה שורות, בגרסא הקודמת של הרב ברכיה הוא עוד היה אבינו) הופך לאחותינו הקטנה (לקוח אמנם מטקסט מעצבן במיוחד משיר השירים).

אז קודם כל המקור טקסטואלי: מן משחק מלים, ורק האל הטוב יודע מאיפה ר' ברכיה מצא את הקשר המרנין בין "אחות" ל"איחוי". אבל זה לגמרי הספיק לו כדי לתת לנו את הסוכרייה של הטקסט ולהפוך את אברהם לאחותנו בלי לחשוש מקוויר. (דמיינו את זה: אברם הולך הלוך וטלטוֹל , חוט ומחט בידו, בשמלה וצמה כל הדרך ממעלה נהר הבליח שבתורכיה עד כנען). וההמשך עוד יותר מענג, בזכות הפרשנים של הפירוש, ופרשניו, ופרשני פרשניו (שהם אולי הקהל המצטופף בשורות הראשונות של המיצג): הפרשן "אמרי יושר" מספר לנו ממושבו בשולי הדף: "קטנה: אחות אחת שקודם בהיותה קטנה שלא למד מרבנים אלא חלק רשות לעצמו ולא למד מאנשי הדור ואמונתם".

וכך נולד אמן:

לא מרבנים ילמד, ולא מאופנות אנשי דורו. את דרכו בעצמו יפלס. מתוך תנועה, ומתוך טשטוש גבולות. נשמתו נשמת ילד קטן. ומה גם אהרונינג, ארון,אהרון. ומה גם ויטו אקונצ'י (למשל בפרק גבולות הגוף ב'-זכר-נקבה, יחיד-רבים (ע' 47)).

והזירה הבאה בדרך.

"הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ, מְאַזְּרֵי זִיקוֹת;

 לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם, וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם—

מִיָּדִי הָיְתָה-זֹּאת לָכֶם, לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן".

 (ישעיהו נ'  י"א).

שמש דצמבר –

אוּר של מכונת צילום

תופס אותנו בני אדם  רזים  כניירות

ובֹּוהק מסמא

(אשר עם קיץ  התלטף  בצהריים)

אוחז בין העצים כאבשלום.

מה תצלמו היום שמיים

כרוך באדמה כגוויל חרוך

וגפרורי אדם בְּכּוּך

מָסוּך

מִלֵבבוֹת  אשר היו  לאפר

[1]

שתי נשים הולכות לְעִיר. חוצות ערבות , והולכות לְעִיר. אחת מהן שבה אליה, השנייה מעולם לא הייתה בה.  זו שחוזרת לעיר הלכה ממנה פעם אחרי בעלה כי לא היה בה לחם. השנייה הולכת אליה אחרי שפגשה בארץ בה נולדה את האיש שיהפוך לבעלה, שהלך אחרי אביו ,שעזב את  העיר כי לא היה בה לחם. האב מת הבעל מת גם אחיו של הבעל מת.

עכשיו שתי נשים הולכות ביחד לְעִיר.

צלמת אחת שאני מכירה חיכתה הרבה זמן לתמונה הזאת.  פרקים שלמים חיכתה ,כמו בערבות אפריקאיות חיכתה . ליד עצים, מאחורי שיחים. ממתינה לנמרה, אורבת ללביאה. לילות רבים.

אבל כנען. אני אומרת לה. כנען זה מקום שאי אפשר לחלץ ממנו אפילו פריים אחד , של לילה אחד יפה שבו שתי נשים הולכות ביחד אל העיר . הנה , תסתכלי כאן. כתוב. אפור על גבי לבן.

היא אומרת לי: בסדר. אבל זה הפריים שלי, לזה חיכיתי . אני רוצה תמונה.

טוב, גיחכתי. את מסתבכת עם תמונה של רות ונעמי  שמסביבן יש רק בעל , במקום שבו אפילו אֵת הבעל אסור לעבוד…

***

השיחה  הזאת עוברת לי בראש כל פעם שאני נפגשת עם בנות נוער סביב הטקסט המקראי. אני אוהבת אותו אבל ההגעה אליו מלווה בערבות של מוקשים. אני מגלה כי יש בנו רצון להחזיק בין התמונות שלנו גם תמונות של קרובות מזמנים רחוקים . תחושת השייכות, השהייה בבית בתוך השפה, השמות המוכרים שגלגלו את עצמם עד אלינו , הנופים. לכל אלה חלק ביצירת מִכְרֶה שדרכו אפשר לחצוב מחצבים אישיים מאוד, מזדהרים. אולם זה גם מכרה אפל שיש בו דיכוי קשה של נשים ומערכת חברתית המשמרת הויה מגבילה של התרחשויות ותפקידים.

איך אפשר לנער את כלוב הנמרה הזה?  להחזיק את המתח של שני הקצוות- של ההרוגה הארוגה בו ושל האישה הקמה? לאפשר למי שקוראת לראות דרכו שכבות של בטישה ברקמה החיה וגם למצוא, ולהמציא, את הרקמה ?

שאלות בַּצרוֹר של הבלוג הזה.

***

אסתר ראב כותבת על תל אביב , בראשית ימיה כעיר: "אבני מלט על חָּזֵךְ הָרָזֶה" ,"אדבק עם ערב אל שולי גבעותייך כחִלְפָה צחיחה מיבבת". (בשירהּ "תל אביב"), ורחל המשוררת : "וכך מיום אל יום אני אסכין לעיר, לסחי חוצות, להמולה ממארת, לשממת בטון, לפני זרים בכל, ולא אקבול ולא אלחש :"…כנרת!" (בשירהּ "עיר"). שתיהן מגיעות לעיר החדשה שאחר כך תערבל בטון בשיריו של  אלתרמן, תחגוג את עצמה. העיר ממלטת אותן. והן הולכות בה "הלוך וטפוף ברגלי מֶרִי" (ראב). וברגליהן עקבותיהן של טפיפות אחרות הולכות. נראה שאי אפשר להגיע לעיר חדשה בלי העיר הישנה שלך, צרורה בצרור הנפש, נאקת זיכרון. לראב הייתה פתח תקווה בה נולדה ,וגורן וזית. לרחל הרים של  גולן על הגב. הם שם, בשירים שלהן על תל אביב של ה"ערוגות הקלוקלות" (ראב). אני מדמיינת אותן מסתכלות על מי שמֵכוּנַה "העיר הלבנה" כמו שמביטים בבהרת עור ,דקוֹת אבחנה כמי שגילו את תאלת העיר מתחת לארמונות החוף שלה כבר בדקות הראשונות לתקתוקה, מתגרדות כשתי איוביות ,"בחרס זיכרונות הפצע ההופך צלקת" (רחל)[1].