הזכרון הלא נכון

משנה לשנה יום השואה ויום הזכרון מעצבנים אותי יותר ויותר. אני יודע די והותר על השואה, וגם על מלחמות ישראל, וזאת לא בזכות מערכת החינוך המוטה והמסלפת של מדינתנו המתקדמת-כביכול, אלא בגלל העובדה המקרית שאני אוהב לקרוא. מאז ימי בית הספר חלף זמן, אך מדינת ישראל ממשיכה לנסות לחנך אותי ואתכם, להחליט במקומנו מתי נזכור ואת מה, מתי נהיה שמחים ומתי נהיה עצובים. וכך גם השנה, כבכל שנה, אבלה את ערב יום השואה (ואת ערב יום הזכרון) בצפיה בסרט אקשן מופרך בלויית כמות נאה של אלכוהול ושאר שעשועים. אתם מוזמנים לנהוג כמוני.
התעלמו בשלווה מיום השואה – כי כדי לזכור את השואה לא צריך יום.
לדיון נוסף, עיינו בטור החשוב של יהודה אלקנה.

 

עליה נכונה

בניין הדירות המזרח-ברלינאי הזה שימש בעבר למגורי קציני השטאזי, והמעלית שלו מתנהגת בהתאם. לאחר ביצוע הנדסה-לאחור של התנהגותה, גובש נוהל שימוש מחמיר כדלהלן:
א. מצב מוצא: עמידת דום מול דלת המעלית.
ב. לחיצה אחת רכה, גם אם קצרה, על כפתור המעלית.
ג. המתנה.
ד. המתנה.
ה. המתנה, תהיה מדוע המעלית לא באה, הצצה זריזה בלוח הבקרה המציין באיזו קומה המעלית, גילוי שהמעלית לא נמצאת באף קומה.
ו. יאוש. צעד אחד לעבר גרם המדרגות, ומיד בעקבותיו קול חבטה וקרקוש מתכת המבשר את בואה של המעלית.
ז. נסיון לפתוח את דלת המעלית, המסתיים בכשלון כיוון שלדעת המעלית היא עדיין נמצאת בתנועה. החל מרגע זה, הדלת נעולה ואינה ניתנת לפתיחה עד שהמעלית תעבור לקומה אחרת.
ח. מעבר לקומה אחרת, נא לחזור לסעיף א.
ט. בהנחה האופטימית שבשלב מסוים הצלחתם לפתוח את דלת המעלית: כניסה ולחיצה על כפתור הקומה הרצויה.
י. לחיצה נוספת על כפתור הקומה הרצויה.
י"א. לחיצה נוספת על כפתור הקומה הרצויה.
י"ב. המעלית מתחילה לנוע. באמת תודה רבה.
י"ג. מספר זוגי גדול של דקות לאחר מכן: המעלית מגיעה למחוז חפצכם.
י"ד. נסיון לפתוח את דלת המעלית כדי לצאת מסתיים בכשלון, ראו סעיף ז.
ט"ו. כיוון שהדלת לא נפתחת בשום פנים ואופן, לחיצה על כפתור של קומה אחרת בנסיון להעביר את המעלית לשם.
ט"ז. עוד לחיצה.
י"ז. שוב. כמו כן, הרגעת נוסעים מזדמנים במעלית, תוך הבהרה חד משמעית שאתם יודעים מה אתם עושים ושכדאי שיהיה כאן שקט מהר מאד או ש.
י"ח. חזרו לסעיף י"ב.
י"ט. בהנחה האופטימית שבשלב מסוים הצלחתם לפתוח את דלת המעלית: יציאה תוך שבועה גדולה ונוראה שלא להכנס עוד למתקן התופת והאימה כל עוד נשמה באפכם.
כ. עד הפעם הבאה. עברו לסעיף א.

נספח: מיד עם סיום הכתיבה התדפקה על דלת הדירה זקנה זועמת אחת המתגוררת בבניין. לאחר דין ודברים קולניים מאד בשפה הגרמנית, אותה איני דובר כלל, הסתבר כי הסיבה למהומה היא האשמת כל המעורבים באי-ציות להוראות ההפעלה של המעלית.

חשיפה

אתמול היה יום עצוב, מכל מיני סיבות שאין לי עניין לפרט כאן. אחת הדרכים שלי להתמודד עם עצב (ולמעשה גם עם הרבה מצבים אחרים) היא למצוא משהו מרגיע לעשות. ובכן, מסתבר שצילום יכול להיות עסק מרגיע מאד.

הנה, למשל:

''

הצילום הנ"ל, שלא נראה מציאותי למרות שלא עבר שום טיפול פוטושופ, הוא פשוט מה שקורה כשהצמצם פתוח במשך חמש עשרה שניות רצופות, והשמש כבר שקעה. במילים אחרות – חשיפה ארוכה. הנה עוד דוגמה:

''

קו האור המרחף במסתוריות באויר הוא, כמה פשוט, פנס של אופניים.

לסיום, הנה הגרסה שלי לקלישאה הידועה ביותר של צילום בחשיפה ארוכה:

''

כמובן שלמען הצילום הפשוט הזה הייתי צריך להמתין שכל הרמזורים יעברו לירוק, ואין כמו המתנה שכזו, כשאתה לא אחד הנהגים בכביש, כדי להרגיע אותך אפילו יותר.

זו היתה מנת הרגיעה הדו-שנתית של הדוד ניר. בשבוע הבא אחזור, מן הסתם, למנהגי הקודם לעשות סתם שטויות.

הִשרדות

משחק הרפתקאות לרווקים רעבים

א.
הרווק המהולל מגיע לביתו לאחר עוד יום עבודה במכרות, והוא רעב עד מוות. בדיקה קצרה מעלה שהדבר האכיל ביותר המצוי במטבח הוא כתם של קטשופ ובו כמה פירורי לחם, שרידיו של שניצל שנצרך באחד מימי התהילה הרחוקים של השבוע שעבר. כעת הוא יכול לנקוט בכמה דרכי פעולה:
•    לחפש מזון בשאר חלקי הבית – עבור לחלק ב׳.
•    להתקשר לחברים ולשכנע אותם להכין לו ארוחת ערב – עבור לחלק ד׳.
•    להזמין פיצה – עבור לחלק ה׳.
•    להשאר רעב – עבור לחלק ו׳.
•    ללכת לאכול בחוץ – עבור לחלק ז׳.

ב.
הרווק האומלל תר בכל הדירה אחר בדל של מזון שיוכל להשביע את רעבונו. בסלון הוא מוצא צלחת, סכין מריחה וקופסה ריקה של ממרח שוקולד, עדות אילמת לארוחת הערב המפוארת של שלשום. בחדר השינה אין דבר מאכל מלבד קערה שהכילה פעם פופקורן וכעת נשארו בה רק גרעיני התירס שלא פקעו. בארון הבגדים יש שפע של כבלי חשמל, ספרי עיון וציוד סטראו, וכן חוברת קומיקס שהרווק שאל ממישהו לפני שלוש שנים ואז איבד. כעת הרווק יכול:
•    לחפש מזון בחלקי הבית הפחות מובנים מאליהם, דבר הדורש מאמץ – עבור לחלק ג׳.
•    לוותר על האפשרות למצוא מזון בבית – חזור לחלק א׳.

ג.
מתחת למיטה יש כדורי אבק ונעל בית של חברה לשעבר שהרווק כבר לא זוכר את שמה. בבוידעם יש משאבת ניפוח, כדורים נגד מחלת ים ומשוט מפלסטיק – רק הסירה המתנפחת עצמה חסרה. בארון התרופות יש שני אגדים מדבקים שאמו של הרווק העניקה לו כשעבר לדירה שלפני זו הנוכחית, וכן שפופרת עתיקה ונדירה של משחת שיניים. הבית ריק, אין מה לעשות. חזור לחלק א׳.

ד.
הרווק מתקשר לחברו הטוב ביותר ומספר לו מעשיה ארוכה בה הוא שוזר ביד אמן אזכורים של כל הפעמים שהזמין את החבר הנ"ל לארוחת ערב, מחמאות לכושר הבישול של החבר, וכן, כנשק יום הדין, דכאונו-כביכול המתמשך של הרווק וכל כשלונותיו הרומנטיים מהעת האחרונה והלא-כל-כך אחרונה, תוך השמטה מכוונת של הצלחותיו בתחום. החבר מקשיב בסבלנות במשך כחמש דקות ואז אומר, "שמע, אנחנו יכולים לדבר בפעם אחרת? ענתושק'ה ואני אוכלים היום אצל ההורים שלה." דבר זה מעלה את חמתו של הרווק להשחית, ועל כן הוא מחליט:
•    לחפש מזון בשאר חלקי הבית – עבור לחלק ב׳.
•    להזמין פיצה – עבור לחלק ה׳.
•    להשאר רעב – עבור לחלק ו׳.

ה.
הרווק מוצא תפריט של פיצריה במיטתו, מתחת לכרית, מרים את הטלפון על מנת להתקשר לשם, ואז נזכר שרופאת המשפחה אמרה לו כל מיני דברים איומים על כולסטרול, או שפיצה עושה לו צרבת, או שהפיצריה הזו איומה ונוראה, או איזה מחדל אחר. הוא מחפש באינטרנט אחר משהו אחר להזמין, ואז מסתבר לו שכל המקומות שמהם הוא רוצה להזמין לא עושים משלוחים או סגורים בשעה הזו או מסרבים לענות לטלפון, ובמקום היחיד שעונה לא מוכנים לקבל טיפ לשליח בכרטיס האשראי, ואילו הרווק נטול כסף מזומן באופן שאינו משתמע לשתי פנים. חזור לחלק א׳.

ו.
להשאר רעב? אין מצב, חבוב, אין מצב. חזור לחלק א׳.

ז.
למי יש כוח לצאת החוצה עכשיו? הבנאדם רוצה אוכל, לא מסע כומתה. חזור לחלק א׳.

בקיצור, לפי כל חוקי ההגיון והטעם הטוב הייתי אמור להיות שחיף מזה רעב הנתון בלולאה אינסופית של חיפוש אחר משהו לאכול. וראו זה פלא, הנה אני כאן במלואי, בריא כשור ואבוס כסוס. איך זה קרה? איך?!

לא רוצה ולא רוצה (ילדים)

אתמול דיברתי עם ידידה ושמעתי סיפור שהעלה בי את חמתי להשחית. היא סיפרה לי על שיחה שניהלה עם רופא הנשים שלה, ששאל אותה אם היא רוצה ילדים ולמה – כיוון שהיא רוצה – היא לא הולכת ועושה אחד. כשאמרה שאין לה אמצעים, הוא ענה, "אין בעיה – תמצאי מישהו, תתחתנו, תעשו ילד ואחרי שנה תתגרשי ממנו. כולן עושות את זה היום."
אני אמנם מקווה שאחוז העושות את זה היום נמוך משהו מ"כולן", אבל עדיין מדובר ברעיון מחריד. אני מתפלץ גם ממקרים פשוטים יותר, גניבת זרע "סתם", ולא מסוגל להבין איך אשה יכולה להרוס חיים של שני אנשים אחרים – של הגבר ושל הילד – רק בגלל הרצון האנוכי לילד ויהי מה. אבל דבר כזה – תכנון מראש בדם קר של מערכת יחסים, חתונה, היכרות של המשפחות, ושבירה מכוונת של כל זה, רק כדי שיהיה מי שיממן את גידול הילד – זה פשוט מבעית. זו רמאות איומה, נוכלות שאין כדוגמתה, והעובדה שהגבר המעורב תמים או טיפש מספיק על מנת לשתף פעולה אינה מורידה דבר מאשמתה של האשה.

נשים כאלה – כאלה שעושות ילד למרות אי הסכמת הגבר המעורב – הן מפלצות, חד וחלק. את רוצה ילד? מצאי מישהו שבאמת רוצה לעשות ילד, ולעשות את זה איתך, או לכי לבנק הזרע. או – ואני יודע שזה פתרון לא מקובל בחברה הישראלית הברברית – תתאפקי. לא כל דבר שרוצים מקבלים, וכפי שכותרות העיתונים מספרות לנו מפעם לפעם, לא לכל דבר שמקבלים – ראויים.

בכלל, לא כל אדם חייב לעשות ילד, גם אם זו במקרה הנורמה כאן. יותר מדי פעמים אני שומע על סיבותיהם הנשגבות של אנשים להכנס להריון: כי כולם עושים את זה, כי אני רוצה שמישהו ידאג לי לעת זקנה, כי ההורים לוחצים ורוצים נכד (ובגרסה המקאברית: אבא/אמא עומדים למות אז חייבים למהר ולהוליד כדי שלפחות יראו את הנכד), כי זה יהדק את הקשר הזוגי שלנו, כי צריך לשפר את המאזן הדמוגרפי, כי מה כבר יש לי לעשות בחיים חוץ מזה. אכן, סיבות משובחות מאין כמותן: אני רוצה משרת או סמל סטטוס או צעצוע שיפיג את השעמום. יופי. רק פעם אחת שמעתי סיבה טובה באמת, ממישהו שאמר: אני רוצה שיהיה לי למי לתת את כל מה שיש לי לתת.
אבל כל זה לא מעניין אף אחד. אם יש לך ילד, או שאתה רוצה ילד, לא חשוב מאיזו סיבה, סימן שאתה בסדר, אחד משלנו. ואם לא? אם לא, כנראה שמשהו לא בסדר אצלך. סוטה.

אני לא רוצה ילדים. לא בא לי. לא מתחשק לי. אני לא חולם בלילה על איך יראו הילדים שלי, אני לא מתפעל מילדים של אחרים ורוצה גם, על שאיפות הנכדים של ההורים שלי אני לא שם דג מת, אם ארצה משרת לעת זקנה פשוט אשלם למישהו, המאזן הדמוגרפי יכול לחפש את החברים שלו, ואם אני בזוגיות שצריכה ילד כדי להדק אותה, הרי שעדיף לזרוק את הקשר לפח ולהתחיל מחדש. לא, אני מעדיף להיות חופשי ומאושר, בלי העול הנפשי והכלכלי הכרוך בילד, בלי האחריות העצומה הזו. כולם אומרים לי שאני לא מבין, שברגע שנולד ילדך הראשון חייך משתנים. אני יודע את זה, אבל החיים שלי ממש בסדר כרגע, ואני לא מעוניין שהם ישתנו. לא בכיוון הזה, בכל אופן. טוב לי ככה.
הסביבה, כמובן, לא רואה זאת כך. מבחינת הסביבה אני שמוק אנוכי שחושב רק על עצמו. נכון מאד, ולכן אני לא צריך להביא ילד לעולם. מה הבעיה שלכם עם זה? למה כל כך הרבה אנשים מתעניינים בשאלה האם אני מתרבה או לא? למה אדם שלא רוצה ילדים נתפס כמאיים? הרי סביר להניח שהפוסט הזה יגרור תגובה זועמת או שתיים מאנשים שקדושת הילודה חשובה להם יותר מההגיון הבריא, או שיראו במה שכתבתי רק לעג למי שכבר הוליד (ממש לא). מה קשה כל כך להבנה כאן? על מה סוערות הרוחות? הרי לא אסרתי על מישהו לעשות ילדים – ומי אני שאאסור? רק הסברתי שאני לא רוצה, זה הכל. אני לא רוצה, וזהו.
טוב, די, פרקתי.

מתחתנים עליך, ישראל

כבכל שנה, עם בוא החום, הקור או המעט שביניהם, אני נקלע שוב ושוב למצב המביך והמעציב הכרוך בהזמנה לחתונה. הייתם מצפים שבגילי המתקדם, שלושים וכך-או-אחרת אביבים, כבר יהיו כל מכרי כלואים בין חומות הנישואין או – החכמים שבהם – מתחזקים זוגיות קבועה ללא צורך בכך, אבל לא. תמיד מופיע איזה צעיר שעדיין לא הספיק, או מבוגר שכבר חווה את הטעות על בשרו ועל כן מתעקש לחזור עליה, או מישהי שמחפשת חתן כבר שנים כי אמא אמרה, או שחלמה על שמלת הכלה עוד בטרם יצאה מהלול. זוגות זוגות נמשכים האומללים הללו אל אורה של החופה, כעש למנורה, אלא שגורלם, כמובן, יהיה נורא יותר. העש לפחות ימות מהר.
בכל פעם שאני עומד אל מול חצי-זוג-בקרוב-מאושר-לשעבר שכזה, נכמרים רחמי עליו מאד מאד. עם זאת, מי שאני שאשבור את שמחתו השברירית של המסכן, שעומד לחוות על בשרו עינויים שאפילו הסינים לא המציאו כדוגמתם. לכן אני מנסה להסוות את גל העצב השוטף אותי לנוכח השגיאה, ובדרך כלל הדיאלוג נשמע בערך כך:

אומלל לעתיד: יש לי משהו לספר לך!
אנוכי: הו, לא.
אומלל: לא, זה לא מה שאתה חושב. שמע! רחפת ואני עומדים להתחתן!
אנוכי: אה.
אומלל: מופתע, אה? תודה שזה לא מה שחשבת.
אנוכי: אני, אה, זה דוקא כן מה… אה… לא! איזו הפתעה!
אומלל: הצעתי לה בשבוע שעבר, ועד עכשיו לא גילינו לאף אחד חוץ מלהורים.
אנוכי: מזל טוב! אה, למה, בעצם, אתם מתחתנים?
אומלל: מ'זת'ומרת למה? די, הגיע הזמן, חייבים להתחתן, למסד את הקשר!
אנוכי: אתם גרים ביחד כבר ארבע שנים, זה נשמע לי ממוסד למדי.
אומלל: זה לא זה, נו.
אנוכי: לא? למה?
אומלל: נו, די, אל תהיה עוכר שמחה.
אנוכי: אוּף.

קל לראות, אם כך, שרוב המסכנים הללו לא מסוגלים לנפק סיבה אחת טובה ורצינית לבוא בברית הנישואים. לטובת אלה ששוקלים את העניין, הנה כמה סיבות לא טובות ולא ממש רציניות לעשות זאת:

  1. זה יעזור לקשר/זה ימסד את הקשר – אם הקשר שלכם טוב, הוא לא צריך מיסוד ועזרה. אם הוא צריך מיסוד ועזרה, כנראה שהוא לא טוב ועדיף שלא תישארו ביחד, ודאי שלא תתחתנו.
  2. כי חייבים להתחתן לפני שעושים ילדים – למה? אני מכיר כמות נאה למדי של זוגות שעשו ילדים בלי להתחתן. החוק מכסה יפה מאד את כל המצבים הללו, והבעיה היחידה שלכם תהיה אי הכרה של הממסד הדתי, הידוע ממילא בשחיתותו, בעילגותו ובפרימיטיביות המזעזעת שהוא כופה על הבאים בין שעריו.
  3. כי ההורים לוחצים – נו, ואם ההורים ילחצו שתעשו קעקוע של הפרצוף של דודו טופז בגודל טבעי במרכז החזה, גם את זה תעשו? לא כל דבר מטומטם שההורים רוצים הוא גם הדבר הנכון.
  4. כי אנחנו חולמים על הטקס והמסיבה והשמלה וכו' – נו, אז תארגנו טקס יפה ומסיבה ושמלה, למה צריך גם להתחתן? מה עוד שכל דבר שקשור לחתונה, בימינו, עולה הון תועפות, ומסיבה "סתם" תעלה הרבה פחות.

אבל לא רק על דרך השלילה יחיה האדם, אלא אם כן הוא במקרה אנוכי. ואפילו אני מסוגל למצוא, להבדיל, כמה סיבות טובות ורציניות להמנע ממחזה האימים הקרוי חתונה:

  1. כי זה נותן למדינת ישראל, ובכלל זה לממסד הדתי, דריסת רגל בזוגיות שלכם, שהיא עניינכם הפרטי. חושבים שתצליחו להתחמק מהדת באמצעות נישואין חילוניים? חכו ותראו מה יקרה כשתרצו להתגרש. שלא לדבר על כך שכעת אתם רשומים כזוג במשרד הפנים, ולזה יכולות להיות השלכות לא נעימות. בכלל – למה להצהיר בפני המדינה על הזוגיות שלכם? רק רע יכול לצאת מזה.
  2. כי אם תרצו להפרד, זה יהפוך לתהליך איום ונורא. ראיתי את זה קורה. כמה פעמים. זה מחזה מחריד, עם עורכי דין ודיינים (שוב הממסד הדתי המתועב) ומה לא. זוג לא נשוי שנפרד, אם אין לו ילדים, יכול לעשות זאת ללא מהומה מיותרת.
  3. כי זו דרך מעולה לגרום לסכסוך ביניכם לבין עצמכם, ובין ההורים, ובין כל מי שיש לו יד ורגל בעניין. האבא של החתן רוצה מוסיקה כזו, והאמא של הכלה רוצה אוכל כזה, ואלה רוצים חתונה באולם, וההם רוצים באויר הפתוח, והכלה לא מדברת עם החתן כבר חודש כי הוא הזמין את החבר שלו שהיא הכי שונאת, או שפלט שלא בטובתו הערה מפוקפקת בעניין השמלה, ועוד היד נטויה.
  4. כי זו דרך מעולה להסתכסך עם חברים שלכם, שהביאו פחות מדי, או את המתנה הלא מתאימה, או לא התנהגו בדיוק כפי שרציתם שיתנהגו, כי הרי זה כל כך חשוב שהכל יהיה מתוקתק במסיבה המטופשת הזו, מה שמביא אותנו ל:
  5. זה אף פעם לא מתוקתק. כבר ביקרתם בחתונות בחייכם ואתם יודעים זאת בדיוק כמוני. ה-DJ תמיד ישים את המוסיקה הלא-בדיוק-נכונה, או שהאוכל לא יהיה בסדר, או שהצילום יצא נורא ואיום, או שהרב לא יסתום את הפה במשך שלושים וחמש דקות. אכן, תמורה נאותה לכספכם, מה שמזכיר לי ש:
  6. מאה אלף ש"ח. זה המחיר לחתונה סבירה, לא מושקעת מדי. מאה אלף ש"ח. אלוהים אדירים, יש כמה ערים בארצנו שבהן אפשר לקנות דירה בסכום הזה. וכל זה בשביל ערב אחד?
  7. שלא לדבר על כך שבניגוד לשמועה הרווחת, זה לא באמת חוסך לכם כסף בהמשך חייכם. למעשה, כשתגיעו לזקנה ושיבה תקבלו פחות כסף משני אנשים שאינם נשואים. גם הנחות המשכנתא לזוגות צעירים הן לא משהו.
  8. ועוד שיקול קטן אבל מעצבן: כי באותה הזדמנות רושמים אתכם כבית אב בישראל ומחייבים אתכם באגרת טלויזיה. עכשיו לכו תוכיחו שאין לכם.

בשנים האחרונות אני עושה כמיטב יכולתי להמנע מחתונות. קשה לי, בחור רגיש ועדין שכמותי, להמנע מלהזיל דמעה על הזוג הצעיר שגורלו נחרץ. במקרים הבודדים שבהם אני חייב להגיע, אני משתדל לאחר לחופה (שונא רבנים יחיה), ועם בוא התכנית האמנותית המורכבת מנאומיהם של כל קרובי המשפחה תאבי הבמה ונטולי הכשרון, הדיקציה והאינטליגנציה, אני נמלט משם, מתחמק בין מבטיהם הזועמים של הממתינים בתור לשאת את דבריהם (או גרוע מכך – לזייף שיר כלשהו לכבוד המאורע), בורח אל האופנוע ומשם הלאה, אל החופש.
אל דאגה – אותי לא יתפסו.

שמישהו יסתום למשוררים את הפה

כשקינג הודיע לי, אתמול בצהרים, שיש לנו הופעה היום בערב, שמחתי מאד. לא שיערתי, ולו בחלומותי האיומים ביותר, לאיזו זוועה ניקלע. מדובר בערב שבו צוותו, מסיבה נעלמה כלשהי, "משוררים" ו"מוסיקאים", וניתנה להם במה חפשית לעשות בה ככל העולה על רוחם. וזאת, אללי, הם אכן עשו.
כשהגעתי למקום, בעשר וחצי, כבר נמלטו כל השפויים והפיכחים שבקהל, למעט כמה גיבורים ששמעו שקינג ואני אמורים לעלות בשלב כלשהו והתעקשו להשאר. מסכנים. לאויבי לא הייתי מאחל את הצלילים שבקעו מהבמה. אולי לחיזבאללה, וגם אז לפרק זמן מוגבל ביותר, כדי לעמוד בתנאי אמנת ז'נווה. אף אחד לא סיפר ל"משוררים" האלה ששירה אמיתית היא עניין עדין, רב משמעויות, מחוכם, מתוחכם, לעתים רגשני. לא – שירה מבחינתם היא שורת מילים מפוצצות המשופדות בזו אחר זו על קרני מזבח הוולגאריות, הצעקנות, הפשטנות והטמטום המוסווה כפוסט-מודרניות, כפי שהודגם יפה על ידי רעועת-מוחין אחת על הבמה, שקרקרה את המילה "פוסט" שלושים ושבע פעמים והיתה בטוחה שהיא מחוכמת באמת ובתמיד, וכנראה גם פוסט משהו. הדבר הקרוב ביותר למוסיקאי שעלה על הבמה היה אחד החבר'ה של "סוליקו", בחור שיודע מה הוא עושה ושעל כן אין לי מושג איך הצליחו לשכנע אותו להשתתף בחרבון הזה, ומדוע הוא נתן לאיזה אויל לקשקש במשך רבע שעה על גבי המקצבים שלו. הדבר הקרוב ביותר למשורר שעלה על הבמה היה רועי "צ'יקי" ארד, ואלוהים ואתם עדים שהוא ממש רחוק.
שארית פליטת הקהל כבר כמעט נרדמה כשקינג ואני עלינו, סוף סוף. התחלתי את הלופ, קינג התחיל בשלו, והקהל המנומנם-עד-עתה קפץ על רגליו והחל לרקוד, וכל מה שנותר לי היה לאחוז במיקרופון ולזעוק אל השמים האפלים: אני לא משורר!

מקבץ

א. (עוד) טור וביקורת שלי במקו: הטור דורך בעוז על מסכן כלשהו שלא טרח לברר פרטים עד הסוף, והביקורת עוסקת בדיבורית לאופנוענים ובגורלה המר, שלא לדבר על הקסדה שלי. דבר לעורך: ג'וני, בייבי, אתה חייב לי.

ב.  הספר המהנה ביותר שקראתי לאחרונה: גלנקיל – מותחן כבשים, מאת לאוני סוואן, המסופר מנקודת מבטם של כבשים המנסים לפתור את תעלומת רצח הרועה שלהם. משעשע, מעורר מחשבה וכתוב נפלא. אלמלא איגוד השוטרים היידיים של שייבון, זה היה ספר השנה שלי.

ג. סוף סוף הסתיימו, בקול ענות חלושה, הבחירות לעיריית ת"א-יפו, ועכשיו אולי יהיה באינטרנט קצת שקט. שני פריטי מידע לעיונם של אלה שלקחו חלק במאבק: 1. דב חנין הפסיד בגללי: לא כי לא הצבעתי – אני לא מצביע אף פעם – אלא כי החלטתי שככה זה יהיה. 2. וזה מה שיקרה לכל מועמד או תנועה שינסו לגייס את זוגתי שתחיה לפעילות פוליטית. ראו הוזהרתם.

פחד ותיעוב בעולם הפיסיקה

הנה, בפעם הראשונה בכתב, מבחר הסיבות שבגללן אני שונא ומתעב אירועים משפחתיים (של כל משפחה שהיא, לאו דווקא של זו שלי) וסובל כהוגן במהלכם, וכן רגשות שונים העולים במוחי הקודח כתוצאה מכך. מסיבות אמנותיות גרידא בחרתי לקרוא להם בשמות הלקוחים מעולם הפיסיקה והאסטרונומיה.

  • מסה קריטית – באירוע משפחתי, גם כאשר כל אחד ואחד מהנוכחים הוא בחור/ה כארז/יתית, והיית יכול לנהל איתו/ה דיון מעמיק על עניינים שברומו של עולם או בתחתיתו, הרי שצירופם יחד גורם לשלם שהנו בפירוש פחות מסכום חלקיו. או יותר באופן מצער. תלוי איך מחשבים זאת. יתכן שזה קשור למכנה המשותף הנמוך ביותר, אך אולי אלה תופעות אחרות שעדיין אינן מוכרות למדע. זו יכולה להיות תזה מצוינת לדוקטורט. תנחומי לחוקרים.
  • תגובת שרשרת – באירוע משפחתי, כאשר מישהו מהנוכחים מפריח אמירה מטופשת כלשהי, הוא מיד יזכה בשתי תגובות (או יותר) מטופשות עוד יותר. התהליך מזין את עצמו במהירות, בייחוד אם יש אלכוהול בשטח, ונרגע רק כאשר מביאים אוכל או עוד שתיה. למעשה, אם תכלאו מספיק קרובי משפחה ללא מזון ועם כמות מוגבלת של שתיה בחלל אטום קטן דיו, יתכן שיתקבל תחליף לא רע לפצצת האטום – פצצת טִמטוֹם. מעניין אם גם היא כרוכה בנשורת.
  • חלקיקים בעלי מטען חיובי – קרובי המשפחה.
  • עוד חלקיקים בעלי מטען חיובי – ידידי המשפחה. כאילו הקרובים לא הספיקו.
  • חלקיקים בעלי מטען שלילי – יש רק אחד כזה, וזה אתה.
  • גוף שחור – זה האידיוט שחושב שהוא יודע לנגן בגיטרה.
  • חור שחור – זה מה שהיית רוצה שיקרה לאידיוט שחושב שהוא יודע לנגן בגיטרה.
  • חור תולעת – זה מה שהיית רוצה שיקרה לכל אחד מאלה שחושבים ש – בגלל שיש איזה אידיוט שחושב שהוא יודע לנגן בגיטרה – הם יודעים לשיר.
  • פולסאר – זה האידיוט עם המצלמה.
  • לייזר – כך נראה מבטך כשמישהו אויל מספיק לשאול האם אתה נהנה מאד.
  • פעפוע – כבר שעה וחצי אתה מנסה לפעפע החוצה בלי שישימו לב. לא הולך.
  • התאבכות – לאחר זמן מה, כל הקרובים וחבריהם נראים לך כמו אותו אדם. זה לא עוזר.
  • כבידה – זה מה שאתה מרגיש אחרי האוכל. תמיד יש אוכל. תמיד יש המון. בדרך כלל הוא טעים. תמיד אתה אוכל יותר מדי. תמיד אתה מתחרט לאחר מכן. תמיד אתה אומר לעצמך שעדיף היה לאכול שוב קנור בבית מאשר לשבת באירוע ולחוות מסה קריטית, תגובת שרשרת, חלקיקים ושאר מרעין בישין.
  • שנת אור – המרחק שאתה רוצה שיהיה בינך לבין קרוביך האוהבים אותך כבבת עינם מיד לאחר שגמרו לקרוא רשימה נאה זו.