ספרים, ריקודים ואופנועים

כשאני עסוק מכדי לכתוב כאן, זה סימן טוב. הנה מקבץ קל מאירועי העת האחרונה:

  • אני שמח לבשר שהספר "רצח בדיוני" (שם זמני?), מאת לביא תדהר ואנוכי, יראה אור השנה בהוצאת אודיסיאה, שכבר הפגינה טעם טוב בעבר כשהוציאה את אוסף הסיפורים שלי, כתוב כשד משחת. הספר הוא תעלומת רצח של סופר מדע בדיוני בכנס מדע בדיוני המתקיים בסינמטק תל אביב בחול המועד סוכות. כל קשר למציאות מקרי בהחלט.
  • ואם כבר לביא ואני – בקרוב אמורים להגיע אלינו העותקים הראשונים של המהדורה-המיוחדת-בכריכה-קשה-ובחתימת-המחברים של ספר המופת The Tel Aviv Dossier. זאת לאחר שאחרון החותמים – אני – קיבל את דפי החתימה, חתם עליהם עד שנשרה לו היד ואז שלח את התוצאה בדואר בחזרה לקנדה.
  • לפני כשבועיים הופעתי פעמיים עם להקת כלא 6, אחת מהן – ירחם אללה על נשמתי – בירוחם. בזמנו, כשעבדנו על תסכית היקום בפיתה, הקלטנו סצנת נסיון מופרעת שבה מציגים את הופעה של להקת פיתה מורגנה אל מול הקהל הירוחמי האכזר. אבל האמת, אללי, פרועה מכל דמיון. אפילו חברי כלא 6, שכבר הופיעו פעם-פעמיים בחייהם, לא ראו דבר כזה.
  • ביום חמישי האחרון הופעתי עם הרקדנית והכוריאוגרפית אילנית תדמור באירוע של עמותת הכוריאוגרפים בהנגר בנמל יפו שכלל ארבעים (40!) מופעים, שלוש דקות החתיכה. זו ההופעה הראשונה שלנו ביחד לאחר הפסקה של יותר משנה. בתחילת אפריל נופיע שם שוב, ככל הנראה עם פחות שותפים לבמה.
  • את סוף השבוע האחרון ביליתי ברכיבה על אופנוע מטורף לחלוטין, הונדה CB1000R. חוויותי יופיעו בקרוב בעיתון הקרוב למקום אינטרנטכם.

אני רוצה לישון.

ריקוד פולני

בשבוע הבא יתקיימו, במסגרת שנת פולין בישראל (בחיי!) שלושה אירועי מחול תחת השם "בליינד דייט", בהשתתפות רקדנים וכוריאוגרפים מפולין ומישראל. אחד מהם (יום ב' בתיאטרון תמונע) יהנה מהשתתפותו הווקאלית של הח"מ. פרטים נוספים – ב-Ynet.

לילה לבן, איך והיכן

מחר (יום ה'), במסגרת אירועי "לילה לבן", יספק הח"מ ליווי מוסיקלי ווקאלי למופע המחול והאימפרוביזציה של תיאטרון Play. שני חלקי המופע יתקיימו בצומת הרחובות בן-גוריון ובן-יהודה, ת"א, הראשון בין תשע לתשע וחצי, והשני בין עשר וחצי לאחת עשרה וחצי. ביניהם תתקיים הופעה של תיאטרון הגוף.
וכל אלה ששאלו את עצמם מה זה הווקאלי הזה שדוד ניר מדבר עליו כל הזמן – מחר תוכלו להבין במו אוזניכם.
יאללה.

הרקדנים שחזרו מהכפור

הוזמנו (אילנית תדמור, איליה דומנוב ואנוכי) להעלות מופע אורח בערב של קבוצת המחול הירושלמית טרנטולה.
היה ערב מעניין. בנם (עשרה חודשים) של א. את א. שיגע את כולם ובייחוד את הוריו. מי שלא זכה לראות ויכוח אמנותי על רקע תינוק מצווח לא ראה שמחת בית התועבה מימיו. נדמה לי שעכשיו, אחרי שבילה זמן מה במחיצתי, הוא כבר מושפע ממני – הוא ניסה לתקוע את האצבע בשטקר.
ההופעה עצמה עברה יפה מאד, על כל עשרים דקותיה. א. את א. רקדו להפליא ואני הוצאתי את המיקרופון לתרבות רעה. כרגיל. את שאר ההופעות שנכללו בערב לא ראיתי – הייתי מאחורי הקלעים, מסנן קללות כלפי גבי הסורר שתפוס כבר שבועיים ומחייך יפה אל כל מי שנקרה בדרכי, כדי לא להפחיד את הילידים. את הילד, לעומת זאת, לא הצלחתי להפחיד. נו, אני בטוח שעוד ינתנו לי מספיק הזדמנויות.

(חזרתי וגיליתי ש-NRG פרסמו את טורי השני. נאה נאה. כיוון שלא ראיתי שם אפשרות לראות את כל מאמריו/טוריו של כותב מסוים, חוששני שאאלץ לעקוב אחרי פרסומי שם בעצמי, ממש כאן. תנחומי לקוראים.)

אלביס

ביום רביעי האחרון הופענו, אילנית תדמור ורקדניה ואנוכי, בסטודיו החדש שלה. כרגיל, לא היה לי מושג במה מדובר ומי בדיוק ירקוד ומה בדיוק נעשה ומהיכן יבוא הקהל. גם כשהגעתי לשם לא נענו שתי השאלות הראשונות, ואילו בעניין האחרונה הובהר לי שמדובר בתלמידי בית ספר זה או אחר, תלמידים בכיתות ז'-ט'.
התשובה הזו לא הרגיעה אותי כלל. ילדים בגילאים האלה, אם זכרוני אינו מטעני, נמצאים בדיוק בתחילת תהליך גילוי הסרקאזם, וגם עודף טאקט אינו נמנה על תכונותיהם. חששתי מאד שהולך להיות פה ברוך רציני.
החשש התעצם אפילו יותר כשגל עמום של רעש התנפץ אל חופי הסטודיו ולווה בכניסתה של המורה המארגנת, שסיפרה לנו שאפרוחיה נמצאים בסופו של יום ארוך וקשה במיוחד. סבלנות, כמדומני, גם היא אינה תכונה נפוצה אצל בני עשרה, אם כי אני מודה בבושה שגם לא אצלי. והנה נכנסו פנימה האובייקטים עצמם – שבעים ומשהו תלמידי מגמת מחול. וליתר דיוק – בערך שני תלמידים ושבעים ומשהו תלמידות.
למה לא הלכתי ללמוד מחול כשהייתי נער? למה?
טוב, בעיקר כי הייתי ועודני עצלן מזעזע, ובנות לא ממש עניינו אותי אז. שמישהו יזכיר לי, יום אחד, לכתוב כאן את הסיפור היפה אך המכמיר על ניר הצעיר והדיווה נטולת האביר.
איפה הייתי?
אם כן, שבעים ומשהו מהנ"ל, בקול תרועה וששון, נכנסו לסטודיו והתיישבו לי על המגבר. כמעט. חלק מהן. בערך עשר. כל נסיונותי להרחיק אותן משם עלו בתוהו. אפילו החיוך עם השיניים לא עזר.
בינתיים החלה ההופעה, שהיתה למעשה הרצאה משולבת בהדגמות אלתור במחול ובמוזיקה, כולל קטע קצר בו אני מסביר איך אני הופך לתזמורת של איש אחד בלי לקום מהכסא ובלי ידיים.
יכול להיות שהמבנה של הסטודיו גרם לכך, או אולי הזכרון שלי כבר לא חד כמו פעם, אבל אני בוחר להתעלם מכך ולהתמקד באמת הסובייקטיבית העירומה: בחיים לא מחאו לי כפיים ככה.
לאחר שהסתיימה ההופעה עטו עלינו התלמידות, לחצו את ידינו, הצטלמו אתנו, ואז נאספו בקושי מסוים על ידי רועתן במטרה לקבצן אל האוטובוס שיסיע אותן הביתה. אני, שסיימתי לארוז את הציוד בינתיים, העמסתי אותו על גבי וירדתי למטה, בדרך אל האופנוע. למטה, אל אולם המבוא של הבניין, בו המתינו כעת שבעים ומשהו תלמידות כצאן להסעה. ואז, בעודי עומד ומהסס על המדרגה האחרונה אל מול ים התספורות והאימוניות הזה, הבחינה בי אחת מהן.
ראיתם פעם סצנה של "אלביס עוזב את הבניין"?
אז ככה.
אני תוהה האם המיזנתרופיה שלי בסכנה.

שיער

אתמול הופעתי, עם הרקדניות, בתוכנית הבוקר של גידי גוב, כפרסומת להופעה שלהן. לאחר מכן מעצב השיער שלהן נתן לי את כרטיס הביקור שלו. למבטי התוהה, ולקרקפתי החלקה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, הוא השיב – "שמור, שמור את זה. אולי תתחתן?"
ההופעה עצמה התקיימה בערב, בגן החשמל, תחת כיפת השמים. היא היתה ממש טובה, אם יורשה לי לומר זאת בעצמי. שתים-עשרה רקדניות, תלבושות מוזרות, איפור מוטרף, עיצובי שיער הנוגדים את כוח המשיכה ואת הסדר הטוב (מעצב השיער הזה יודע מה הוא עושה), וכמובן, מוסיקה ווקאלית חיה באדיבות עבדכם הנאמן. לאחר מכן הופיעה MC Karolina, והיה בידור.אם מישהו מכם זקוק לעיצוב שיער יוקרתי ו/או מופרע באמת, הכרטיס ההוא עוד אצלי.

רקדנים בצמרת

האנגר אדמה, מצפה רמון. ערב. במתחם המרכזי מתקיימת הופעה של להקת המחול של ליאת דרור וניר בן גל. מאחורי הקלעים מתכוננים הרקדנית א., הרקדן א. והמוסיקאי נ. לקטע שלהם, שהוא הבא בתור.
סאונד רקע – המוסיקה המלווה את המופע המתקיים כעת.
א.: …זזים ימינה אחת שתיים מסתובבים ידיים למעלה (מדגימה) מסתובבים…
א.: אהא.
נ.: (מלווה וקאלית) בום בום בום, קרעכץ, בזזז…
א.: …ואז, בין החלק השני לחלק השלישי אנחנו עושים ככה… (מתנועעת באופן שאינו מותיר מקום לספק)
נ.: …קרעכץ. אה? אה. ואז אני מפסיק, כן? ואני מתחיל משהו אחר לגמרי: בום קרעכץ בום בום קרעכץ…
א.: נכון.
א.: אהא.
נ.: תגידו, אנחנו לא צריכים כבר להתכונן לעלות? נדמה לי שההופעה שלהם עומדת להגמר.
א.: לא, לא. זו הופעה של חצי שעה, ואנחנו כאן חמש דקות.
נ.: לדעתי קצת יותר.
א.: אל תדאג. בכל אופן, אחרי החלק השלישי יש מין סיבוב קטן כזה…
א.: אהא.
נ.: טוב, תעזבו, ממילא אני לא זוכר אף פעם את ההסברים שלכם ומאלתר הכל. בואו נעבור לאיזור הבמה.
א.: יש עוד זמן.
(המוסיקה מבחוץ מסתיימת. שקט.)
נ.: את בטוחה?
א.: כן, זה מופע ארוך. בטח יש שקט מוסיקלי באמצע.
(רעש מחיאות כפיים.)
נ.: תקשיבו, זה נגמר, חייבים לעבור לבמה.
א.: יש עוד זמן. זה רק החצי.
א.: ויש כאן דלת שמובילה ישר לבמה.
נ.: (בודק) היא נעולה. בואו, צריך להקיף את הבניין ולהכנס בדלת הראשית.
א.: זה בסדר, יש עוד זמן.
א.: נעולה?
כריזה מבחוץ: תודה, תודה רבה. זו היתה להקתם של ליאת דרור וניר בן גל…
(שלושת גיבורינו מביטים זה בזה)
כריזה: …ועכשיו – מופע האימפרוביזציה של א., א. ונ.!
(מחיאות כפיים מהוססות)
א.: אבל היה זמן!
א.: נעולה?
נ.: לרוץ! לרוץ!

וכך חזה הקהל במוסיקאי החסון נ. שועט דרכו, רומס בדרכו פריטי ריהוט, סנביצ'ים וילדים רכים, ואחריו צועדים בסך א. וא., עדיין לא משוכנעים לחלוטין שהגיע זמן ההופעה.
חושך.
מסך.

סגול עמוק

זיווג עם אמא אדמה ע"פ האר"י הקדוש.
סו ג'וק, הפלא הקוריאני.
מוסיקה מקודשת, יוגה וצ'אנטינג.
טקס טיהור אינדיאני.
ועוד כהנה וכהנה.
ואנוכי.

ביום שישי הבא עלינו לטובה ימצא כבודי את עצמו מופיע, בתפקיד פס-הקול הווקאלי של קבוצת המחול של אילנית תדמור, בפסטיבל סגול. כדאי לעיין בתוכניה. היא מרתקת. כבר הופעתי בכמה פסטיבלים דומים בעבר, אבל דברים כאלה לא זכורים לי. ואולי פשוט לא עיינתי בתוכניות שלהם.

קל מאד לעשות צחוק מהאנשים האלה, אני יודע. אבל עם זאת, גם כמי שלא ממש מאמין בטנטרות תת-מימיות ובשאמאנים מעופפים, אני חייב להודות שמדובר בסוג הקהל הטוב ביותר בו נתקלתי. כשאתה מופיע במועדון בתל אביב, גם אם הלהקה שלך היא סוף העולם ואשתו (ותאמינו לי, הייתי חבר בכמה סופי עולם ונשותיהם), הקהל יהיה מסויג משהו. אני לא מדבר על הסצנה העצובה של הלהקות המתחילות, נגינה בינונית במקרה הטוב אל מול קהל אדיש ובחורה אחת רוקדת, כיוון שהיא חברתו של הסולן, או של הבסיסט, או, רחמנא לצלן, של שניהם. אני מדבר על הסצנה העצובה של הלהקות הטובות (קשה להאמין, אבל לא רק אלה שלי) שמבצעות דברים מדהימים ומטורפים אבל הקהל לא מבין, כי זה לא נשמע כמו חיקוי פינק פלויד או כמו עברי לידר. אם ג'ימי הנדריקס היה נולד בתל אביב, אף אחד לא היה שומע עליו, המסכן, ובמקרה הטוב הוא היה מוצא את עצמו מנגן בהרכב של "כוכב נולד".
לעומת זאת, בפסטיבלים האלה הקהל מגיב בצורה מדהימה. ראשית, כשאתה מופיע, אתה מוקד תשומת הלב. אתה ולא הצ'יפס, אתה ולא השדיים של הבחורה שיושבת בשולחן משמאל. כשאתה עושה משהו מרגש, האנשים בקהל מגיבים, זזים, מתרגשים. לא תמיד רואים את זה, וודאי שלא שומעים את זה, אבל מרגישים את זה היטב. אין לי מושג איך. אפשר לשמוע את זה גם במחיאות הכפיים בסוף, או באלה שבאות באמצע, כשלא ציפית להן וכשהקהל לא יכול להתאפק. אתה יודע שמי שמריע לך לא עושה זאת כי הוא מכיר אותך או מתוך נימוס. גם את זה אפשר להרגיש. ובסוף ההופעה, כשאנשים לא מוכרים באים לספר לך, עם אור בעיניים, כמה הם נהנו.
אני מת על זה.

אז נכון, הם מאמינים בערימות של דברים מבדרים בצורה יוצאת דופן, אבל הם הקהל הכי פתוח והכי טוב שאפשר לבקש. אנ'לא צריך יותר.