התראיינתי לפודקאסט של האגודה הישראלית למד״ב ולפנסטיה, על ״קריירת״ הכתיבה והעריכה שלי. כיוון שנהניתי, אין סיבה שאתם לא תסבלו. הנה:
ארכיון הקטגוריה: מושך בעט
ראיונות החייל הטוב
כיוון שספרי החדש יצא אל אויר העולם, קמו המו״ל והיחצן ואילצוני להתראיין בכל מיני אופנים, צורות ומקומות. הנה כמה:
פודקאסט עם המו״ל.
ראיון עם פול סמל.
ראיון נרגן במיוחד אצל Books & Buzz.
ראיון ב-Authority Magazine (במדיום, דרוש מנוי, אללי).
ויש גם ביקורת אוהדת ב-Publishers Weekly.
החייל הטוב
ספרי החדש, The Good Soldier, ראה אור היום. את הפרק הראשון מתוכו, בתרגום נורא לעברית מאת המחבר, ניתן למצוא כאן.
והנה הספר באמזון, ובכל שאר המקומות.

מלך ירושלים המקוון
זה עתה, ובאיחור אופנתי ניכר, ראתה אור הגרסה המקוונת של ספרי הקט מלך ירושלים.

מלך ירושלים יוצא אל העולם
שלום בדורנו
ראה אור ב-NRG ב-2007 ועדיין, אללי, רלוונטי.
הם התכנסו בחוף הים העזוב של תל אביב, לאור שקיעה ארגמנית שהוסתרה כמעט כליל על ידי גורדי השחקים הנוצצים שממערב. עשרה מהם חבשו כאפיות, ועשרה – כיפות. היה חם ומחניק, ורוח הים, ששטפה את העיר החדשה שבמערב, נחסמה שם ושרידיה נשאו אל החוף רק ריח קל של טיגון, שמקורו במלונות ובמסעדות של הטיילת המזרחית שבאופק.
החוף היה זרוע בכיסאות פלסטיק ישנים, אך איש מהמתכנסים לא התיישב. הם ניצבו בדממה, מביטים בשנאה בעיר שבמערב, על הדי קולותיה ושרידי ריחותיה ואוירת שביעות הרצון העצמית הבלתי נסבלת העולה ממנה, בדומה לעַברה של העיר שבחופה ניצבו כעת.
לבסוף שבר אחד מהם את הדממה. “זה,” הוא אמר והצביע אל הגלים ומעבר להם, “זה מה שקורה כשאין ערכים. כשלאף אחד לא אכפת שום דבר חוץ מעצמו.”
“זה,” ענה לו מישהו אחר, “מה שקורה כשרוצים שלום בכל מחיר. שלום של פחדנים. שלום בלי כבוד. זה לא שלום, זה. זה לא שווה כלום.”
“והם לקחו לנו את כל מה שטוב,” הוסיף עוד מישהו. “הם ניצלו את כל הארץ הזאת והרסו הכל, ואז ברחו לשם,” הוא הפנה את ראשו אל עבר העיר שמעבר לגלים, שחלונותיה הבהבו באור המתמעט – היא נראתה כאילו היא קורצת לו בחזרה.
“חייבים לעשות משהו,” אמר הדובר הראשון. כולם הנהנו.
“חייבים לעשות משהו,” אמר מישהו אחר, וכמה חזרו אחריו, ואז, מביטים חליפות בעיר המרוחקת שלא שעתה להם ובשמים שהתעלמו זה שנים מתפילותיהם, צעקו כולם – “חייבים לעשות משהו!”
ורק כשהחלו להתעייף מכך מלמל מישהו, אחד שלא דיבר עד כה, משהו מתחת לשפמו. באויר עוד לא נמוגו הדי ה”חייבים לעשות משהו," אבל כולם שמעו את הממלמל כשאמר – “אבל מה?”
“נזרוק אותם לים,” אמר אחד מלובשי הכאפיות.
“ראינו מה קרה בפעם האחרונה שניסיתם את זה,” אמר מישהו עם כיפה.
“אנחנו נעשים טובים יותר בזה,” השיב לו, והוסיף, “כול כלב ביג'י יומו.”
“זה מה שאתה חושב?” אמר בעל הכיפה. “זה מה שאתה חושב?” וחבריהם של השניים הפרידו ביניהם בטרם יהיה מאוחר מדי, אבל לא לפני שלובש הכאפיה מלמל, בקול רם מדי, “איך, איך אל יהוד ברחו מפה לשם,” ושוב הפנה את מבטו מערבה, “ורק אתם נשארתם.”
“אנחנו היהודים האמיתיים!” צעק בעל הכיפה. “רק אנחנו! לא הם! מתבוללים! עוכרי ישראל!”
מישהו התיישב עליו והרגיע אותו.
“אולי נשלח סירות גומי?” אמר מישהו פרקטי מעט יותר. “אפשר לשים בהן מטעני נפץ, לשלוח אותן לחוף שלהם. המכ”ם לא יבחין. זה יכאב. יהרוס להם את התיירות.”
“ניסינו את זה. לא עבד. כל הים במרחק קילומטר וחצי מהחוף שלהם מלא סונארים ומוקשים.”
“אני יודע – אפשר עם גלשני אויר!”
“לא טוב. יש להם לייזרים.”
“מה?”
“שים לב,” אמר מישהו שלא דיבר עד כה ושלף רובה מתיקו. “תירגעו,” אמר לכל חובשי הכיפות שזינקו ממקומם למראה כלי הנשק, “אני רק מראה לכם.” הוא כיוון את הרובה אל עבר גגותיה של העיר שבמרחק, שחרר את הנצרה, אמר “תסתכלו לשמה!” ולחץ על ההדק.
איש לא ראה את הקליע, שנפלט בדממה מוחלטת, אך כולם ראו את הבזק האור שהשמיד אותו בעודו באויר.
“אתם חייבים להודות שהם טובים, היהודים האלה,” אמר אחד מבעלי הכאפיות. “הם הלכו מכאן, בנו את ניו-תל-אביב הזאת, והשאירו אותנו תקועים כאן אתכם ועם המקומות הקדושים.”
“הם לא יהודים!”
“הישראלים האלה.”
“בסדר.”
“ואם אתם לא רוצים את המקומות הקדושים,” הוסיף חובש כיפה אחר, “על מה נלחמנו מאה שנה?”
“זאת הבעיה של השלום הזה,” אמר מישהו. “הם, החילונים והעשירים, הלכו, השאירו לנו ארץ הרוסה, ועכשיו כל מה שכולם אצלנו רוצים זה שיתנו להם להכנס לעיר החדשה הזאת שלהם.”
“אני יודע!” אמר איזה חובש כיפה. “נשק ביולוגי! כמו מכות מצרים, דם, כינים, ערוב – נפזר להם משהו באויר, ואז…”
חבריו השתיקו אותו והתנצלו בפני ידידיהם-אויביהם. תמיד יש איזה פנאט שמקלקל הכל.
“אנחנו יכולים להתעלם מהם כמו שהם מתעלמים מאתנו,” אמר מישהו אחר. “נילחם כאן כמו גברים על המקומות הקדושים ונגמור עניין.”
משום מה, המחשבה לא קסמה לאיש מהם. אפילו לא לפנאט. בסופו של דבר הם פנו איש לדרכו, חזרו לבתיהם שבתל-אביב יפו הנטושה למחצה, ועלו על יצועיהם בתסכול מה אך גם ללא התרגשות מיוחדת. הם ימשיכו לדון במצבם בערב הבא. חייבים לעשות משהו.
והעיר שמעבר לגלים, גאה, רעשנית, נטולת מוסר, חשבון נפש או כבוד לאמונה כלשהי, המשיכה בשלה. יום אחד מישהו יעשה משהו, אבל עד אז – למי אכפת.
תם שלמה
פתאום, יום אחד, וליתר דיוק יום שני האחרון, מצאתי את עצמי כותב ״סוף״, ובכך תם ספרי, זה שאת כתיבתו התחלתי לפני שמונה שנים. במשך כל הזמן הזה היתה כותרתו ״מכונת הזמן של המלך שלמה״. אתמול החלפתי אותה, ובכך, כמדומני, זה נגמר.
או מתחיל.
וכך זה מתחיל:
הנה משפט המלך שלמה, החכם מכל אדם – למרות הכל אני לא יכול להביא את עצמי לוותר על ההגדרה הזו – בעניין וירוס המחשב: מגיע לכם, טמבלים. המילים האלה נכתבות על גבי מחשב, כמובן, במעוני המפואר אשר בירושלים הבנויה, העתיקה כביכול, דירת חדר עלובה שהיתה פעם עליית גג של בית ערבי גדול. אבא היה מתפלץ לו היה רואה להיכן הדרדרתי, אבל לי לא אכפת. אולי בעצם גם לאבא לא היה אכפת. הוא – המלך דוד, בשבילכם – התעניין רק בזיונים ובמלחמות, בסדר זה בדיוק. לא בדיוק מי שהייתם פונים אליו בשאלות לגבי עיצוב פנים. אולי הוא אפילו היה נהנה כאן. אני בטוח שהדירה הזו טובה יותר מכמה מהמערות שהתגורר בהן בצעירותו. לכו דעו. על כל פנים, וירוס המחשב. הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שהמצאתם את המכונה האידיוטית, ובעיקר את החשיבה האידיוטית שהולידה אותה. רוב הבעיות שלכם, אם יורשה לי, נובעות מהחשיבה המחשבית, ההגיונית לכאורה הזו – כן או לא, שחור או לבן, נכון או לא נכון. או, במקרה הטוב, בחרו בין האפשרויות הבאות: א', ב', ג', ד', וכו׳, כל התשובות נכונות. גם זה, משום מה, מזכיר לי את אבא. בחר בין האפשרויות הבאות: מיכל, אביגיל, בת שבע, אחינועם, מעכה, חגית, אביטל, עגלה, וכו׳ וכו׳ וכו׳, כל הנשים נכונות. ועוד איך היו נכונות. העגלה רוצה לינוק וגו'. יש שישאלו מי אני שאדבר, עם שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, וזה המקום לומר שהשמועות על יחסי המין שלי היו מוגזמות. המון יחסים, כן – יחסי ציבור. לא אטען שהייתי נזיר, אבל מעולם לא הגעתי לרמות ההתפרעות של אבא. או של אמא, לצורך העניין. אצלנו לא היו מסתירים הרבה מהילדים, ולחיות בכפיפה אחת עם שני אנשים מסוגם של ההורים שלי – ובכן, אני בטוח שפרויד היה יכול לעשות מזה מטעמים, ואולי אף עשה, אבל אין לי כוח לקרוא את הררי המלל שלו. גם אם אהיה תקוע כאן אלף שנים, מה שבהחלט יתכן, לא אקרא ולו עוד עמוד אחד מספריו של הטרחן האיום הזה. לו הייתי יכול הייתי מחזיר אותו בזמן אל הארמון של אבא. חודש אחד שם ולא היינו שומעים יותר לעולם פטפוטים על תסביכי אדיפוס, מה עוד שאבא ואחי הגדול אבשלום ארגנו מהומה דומה די הרבה זמן לפני הפלשתים, סליחה, היוונים האלה. אבל אני לא יכול להניע את פרויד בזמן, ואף לא את עצמי. כבר לא. והכל בגלל הוירוס המטופש הזה שלכם.
קדיש
מתוך ספרי ההולך ונרקם על פני שנים רבות מדי תחת שם העבודה ״מכונת הזמן של המלך שלמה״. הפעם: המוח נגד אלוהים – אחת-אפס.
קדיש
יתגדל ויתקדש שמה רבא, קרי שמו הגדול, ומי הוא זה, גדול-השם השולט בכל מעשי? האם זהו הבורא שנברא בעצמו בפסוקים הראשונים של ספר בראשית, או כבוד השופט המחוזי להכעיס השגור על פיו של אשמדאי, הלא הוא השם, או שמא ישות אחרת הנחבאת מאחורי כל הכינויים הללו?
איוב האומלל היה קרוב לפתרון כששאל לתומו, והחכמה מאין תמצא, ועדת חכמים בעיני עצמם ענו על כך שנים וקרבנות תמימים רבים עד מאד מאוחר מדי, וניפקו תשובות בנוסח אלוהים הוא היודע והשכינה היא היודעת והלב הוא היודע, ורק רבי אליעזר בן הורקנוס ענה נכונה, על כל פנים כמעט, ובתמורה נודה על ידי כל האחרים, ולא חשוב איך יסובב סיפור המעשה האומלל ההוא, הרי שכל המעורבים בו טיפשים או מרושעים מאין כמותם, מה שלא מנע מהם להזכר כחכמינו זכרונם לברכה, וגם אם נסכים שזכרון מעשיהם אכן נותר, זכרון מהסוג אותו אני רודף בכל העלילות אותן אני רושם כאן, הרי ששאר הכינוי אירוני לחלוטין, ועדיף היה לקרוא להם טמטומינו זכרונם לרשעה, אלמלא מנהג בני ישראל להתעלל בחיים ולקדש את המתים דווקא, או לפחות את אלה מהם שהגיעו לדרגת נוולות מספקת לשם כך, וראו להבדיל בניו האומללים של איוב שמתו לשווא וזכרם – אין.
הראש, בו תמצא החכמה, אמר רבי אליעזר בן הורקנוס העקשן והמנודה, ויחלפו שנים לאין מספר בטרם יאמר מישהו, המוח, אותו גוש ספוגי ורוד ומטופש למראה, ובו לא רק החכמה אלא גם הטיפשות והרשעות והגאווה והענווה והשנאה והאהבה, והוא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם, ויתנשא ויתהדר ויתהלל ומי יודע מה עוד.
וכיוון שאין דבר הנשגב מיכולתו, לא רק באלה בורך, כי אם גם יתקלל וישתמץ ויעלב וישמט ויפול ויתפלש ויתפגר, וטוב או גרוע מכך – וישגה בדמיונות ויתעה בחזיונות וימצא ויעשה לו אלוהים אחרים על פניו.
האם יוכל מישהו לומר בלב שלם שהבורא מסוגל לכל הדברים האחרונים הללו? מי יהין לכלול את כבוד השופט במשפט אחד עמם? ואם לא, למי יכולות רבות יותר, לשתי הישויות העליונות הללו או לגוש הוורוד המגוחך? היברא אלוהים את המוח או המוח את האלוהים?
ונאמר אמן.
***
הפנולים באים!
אולי באמת הגיע הזמן לספר למישהו על המגזין הבדיוני למדע-בדיוני בדיוני שכתבו כל מיני יצורים בדיוניים, או שמא הם עצמם, כלומר – הסיפורים – הם גם היצורים, או שמא רק יצור אחד הוא היוצר, וזהותו בדיונית כבר שנים רבות, או שמא.
הנה מה שיש לנ"ל לומר על עצמו:
מגזין מקוון זה מוקדש לפְנוּלים, שהנם הסיפורים הספקולטיביים של הפנולים. אמנם נהיר לכולנו שאנחנו עדיין במצב מלחמה עם הפנולים, אך עניין זה אינו מהווה סיבה לזלזל בעושר תרבותם, עידון אמנותם והמקוריות יוצאת הדופן והנשגבת של פנוליהם. כיוון שכך אנו שמחים להביא לקוראינו פנולים טריים מדי שבוע – למניין הפנול – בתוספת הערות מאת, במידת האפשר, בני אדם.
העיר הלבנה האדומה
לכבוד הוצאתו הדיגיטלית המחודשת של הספר האפוקליפטי הביזארי ימי תל אביב האחרונים, מאת לביא תדהר ואנוכי, הנה אחד מפרקיו המוזרים ביותר.

נעמה – פודקאסט אחד (הקלטת קול דיגיטלית)
…ומשאמרנו זאת, אנא זכרו כי תכנות מוכוון-עצמים, למרות כל יתרונותיו הגלויים, ניתן בקלות לניצול לרעה, וכי במקרים מסוימים הצעד החכם יהיה לשקול תכנון פרוצדורלי. בשנותי הרבות כמתכנתת… אהממ… סלחו לי. אני רק מנקה את גרוני. ובכן. כפי שאמרתי, בשנותי הרבות כמתכנתת ראיתי כמה וכמה מקרים שכאלה, ולכן אני מבטיחה לכם, מאזינים יקרים, שדבר כזה אכן יכול לקרות. למרות העובדה ש… אהממ. סליחה. לאוניד, בבקשה צא מהמשרד שלי. אחר כך. לא עכשיו. אני עסוקה. לא, לאוניד, לא אכפת לי שיש לך בעיה. אם היית עשירית המתכנת שאתה אמור להיות, לא היית נכנס למשרד שלי בחיפוש אחר פתרון. לך קרא איזה ספר הדרכה או משהו.
הערה לעצמי: לחתוך את הפסקה הקודמת בעריכה.
אז, איפה הייתי?
כן.
מקרים שכאלה, נדירים ככל שיהיו, ראויים לבדיקה קפדנית, כיוון שהם מציגים את המגבלה הקיימת בנוהלי התכנות המקובלים ביותר כיום. מקרה אחד שכזה, בו נתקלתי בעצמי בעודי משמשת כראש צוות לאוניד בשם אלוהים אמרתי לך לא להפריע! אין לך שום חוש של –
לא, לא אכפת לי אם האדמה זזה. איזו אדמה זזה? שוב אתה משחק עם ה-
מה זאת אומרת, "האדמה זזה?"
לא אין שום רעידת אדמה. ההיסטריה שלך לא מרשימה. סגור את הדלת אחריך ואל תפריע, או שבשם אלוהים אני אדאג שיפטרו אותך מהחברה הזו דבר ראשון מחר בבוקר. החוצה. החוצה!
הלאוניד הזה, לא ייאמן. לפעמים אני חושבת שבא לו עלי.
הערה לעצמי: למחוק את הפסקה הקודמת בעריכה.
אז, איפה הייתי?
כן.
מקרה אחד כזה שבו נתקלתי כשהייתי ראש צוות בממר"ם, שעסק בהמרה של מנוע בדיקה בזמן אמת עבור סוג מסוים של מערכת שידור/קליטה בגלים קצרים בעזרת… מה היה הרעש הזה?
לאוניד?
מה הרעש הזה?
לאוניד, איפה אתה?
איפה כולם?
משהו משונה קורה. אמשיך להקליט במטרה לנתח את ההתרחשויות מאוחר יותר. קולות משונים מגיעים מבחוץ. אני מתבוננת אל מחוץ לחלון ויכולה לראות כל מיני דברים ברחוב, עפים.
זה בלתי-אפשרי. אנשים לא עפים. מכוניות לא עפות. חייב להיות פתרון פשוט. תער אוקאם.
זו הולוגרמה. מישהו מותח אותי. הם התקינו מערכת שמע ליד החלון, והם מקרינים על החלון תמונות בדרך כלשהי. זו חייבת להיות התשובה. ראיתי את זה פעם במשימה בלתי-אפשרית. סדרת הטלוויזיה, כמובן, לא גרסאות הסרטים הגרועות. נשכח מזה. לאוניד? לאוניד! עליתי עליך! תפסיק את השטות הזו! זה לא כאילו שיש לנו הרבה זמן חופשי כאן.
אולי זה לא לאוניד. אין לו אומץ לעשות דבר כזה. חייב להיות הסבר אחר.
איליה?
לא, זה לא יכול להיות הוא. יש לו אומץ, אבל לא את הטכנולוגיה. אז מי?
נדב? רועי?
עינת? הדר? רונן?
נשאר מישהו במשרד?
הלו?
עכשיו אני חשה במעין רעידת אדמה. אך זה לא ייתכן. זה בלתי-אפשרי. אני חולמת.
הערה לעצמי: למחוק את הפסקה הקודמת בעריכה.
אבל אם אני חולמת אין מה למחוק. או לערוך.
הקירות נעלמו. הקירות נעלמו!
אני ברחוב. אני באוויר! זה לא יכול להיות אמיתי. הדבר האמיתי היחיד הוא מקליט ה-MP3 שסביב צווארי.
בדיקת מציאות: MP3 משמעו "MPEG-1 שכבת שמע 3", והוא חלק מתקן ISO/IEC 11172-3. מקודד ה-MP3 הראשון נוצר על ידי פראונהופר בשנת 1994. אני עפה! אני עפה!
נראה שהזיכרון שלי לא נפגם. אני עדיין אני. חייב להיות הסבר לכל זה. אני צריכה לבדוק את הסביבה.
הכל רגוע. אין רוח. אני עפה באוויר. לידי יש פולקסווגן גולף. היא מרחפת על צדה. בתוכה יש בחור צעיר. עכשיו הוא עף החוצה דרך חלון הצד. הוא עולה למעלה בענן של שברי זכוכית ופלסטיק. מעליו – מעל לכל, עכשיו כשאני חושבת על כך – יש משהו חום ואדום. זה נראה כמו ענן. לא בדיוק. הבחור נמצא כעת כעשרים מטרים מעלי. שלושים מטרים. עכשיו הוא בתוך הדבר החום-אדום. עכשיו נשמע רעש, הוא נשמע לי מוכר. אני יכולה לזהות כמעט כל רעש בעולם, אם אני מתרכזת. זה נשמע בדיוק כמו… בדיוק כמו… אני יודעת! זה קצת מסובך, כי לרוב אי-אפשר לשמוע צלילים כאלה. צריך את היכולת לנתח אותם, כמו שיש לי. זה נשמע בדיוק כמו מעבד מזון בלי הרעש של המנוע החשמלי שלו.
ועכשיו יש רטיבות. משהו נוזל עלי. סוג כלשהו של נוזל. כאילו מישהו מתעקש שאגיע למסקנה שהבחור, מעלי, עבר עיבוד ונקרע לגזרים וכעת דמו זולג עלי. כמובן, כל זה מאוד לא הגיוני. חייב להיות הסבר אחר.
היפותזה אפשרית: היפנוזה?
היפותזה אפשרית: הזיה?
אני צריכה לרשום לעצמי הערה בעניין.
עכשיו אני מתחילה לזוז. ראשית אני מסתובבת סביב עצמי, רגלי עולות מעל לראשי. מקלט ה-MP3 תלוי הפוך על פני הלחי שלי. אני מקווה שההקלטה תצא בסדר. עכשיו אני מתרוממת. אני עולה, מעלה-מעלה. המשמעות היא שאני הבאה שתעבור עיבוד. אני אמורה להיות מבועתת, אבל זה לא יכול להיות אמיתי. חייב להיות היגיון נסתר שיעזור לי להבין טוב יותר מה זה יכול להיות.
היפותזה אפשרית: ייתכן שסיממו אותי. סימן שאלה.
אני עולה ועולה. אני לא יודעת כמה זמן אוכל להישאר בהכרה כשאני תלויה כך, הפוכה, באוויר. אולי אם אאבד את ההכרה כל זה ייפסק. מה קורה פה?
רגלי חדרו הרגע אל תוך הדבר החום-אדום שמעלי, והרעש מתחיל. אין כאב, אלא תחושה של משהו. משהו כמו מאות מיליונים שורות של קוד, שכולן פועלות יחדיו. הן מוזנות לתוך מוחי. אני יכולה לראות… דברים. בפנים. בתוך ראשי. יֶדע! הדבר הזה הוא כמו מחשב ענק, מעבד קוונטי מסוג כלשהו. הוא… מנתח אותי. הוא מפרק אותי לשורות של קוד.
זה מעבד ביולוגי, ובעודי נגררת עמוק יותר אל תוך הבועה הרירית שכולה חומים ואדומים, גם מעט כמו מעבד מזון.
בדיוק כמו מעבד מזון, למעשה. ואני המזון.
אני לא יכולה לראות את הרגליים שלי. כמות קטנה של משהו, שוב נוזל, מכה בפני. עכשיו גם הברכיים שלי בתוכו. הירכיים. עוד קצת רעש. עוד מטר. הבטן. מעבד מזון, פועל במאומץ. טיפה גדולה של חומר מסריח, מזכיר ביוב. החזה שלי. עוד רעש, עוד חומר. הקול שלי, משהו קרה לקול שלי. הכתפיים שלי. הרעש הופך לצווחה. אם היה לי מעבד מזון שכזה, זה היה הזמן לכבות אותו, לפני שיישרף. הרעש עולה ועולה ועולה, בעוצמה ובגובה כאחד. זה מכאיב לאוזניים. אני מקווה שאפשר לשמוע את הקול שלי מעל כל זה.
זה מפסיק.
שקט. משהו משתחרר. שום דבר לא מחזיק אותי עוד באוויר, ואני נופלת. אני מתהפכת בצורה משונה. אני מנסה להסתכל סביב, אבל הראייה שלי מטושטשת. אני מסתובבת סביב עצמי מהר מדי… כמו גירוסקופ… למה? אני מתפשטת… פושטת את ידי ואת רגלי במטרה להיות פחות אווירודינמית וליצור חיכוך… מנסה להאט את עצמי … זה לא משפיע על ה… לא עוזר…
אוו!
נחַתִּי על הקרקע.
הראש שלי נח על הקרקע.
האף שלי נח על הקרקע.
אני מנסה לדחוף את עצמי ולקום, אבל כלום לא קורה.
אני לא יכולה לקום.
אני משותקת.
אני מתגלגלת מעט. עדיין על הרצפה. אני מביטה הצידה עכשיו.
אני לא יכולה לראות את עצמי. אני יכולה לראות שהראש שלי מונח על המדרכה, יש חורבן מסביב, אבל אני לא יכולה לראות שום דבר ששייך לעצמי. כלום. אין ידיים, אין רגליים, אין בית חזה.
או שהפכתי לאישה בלתי-נראית, או שאני ראש ללא גוף.
האפשרות הראשונה מגוחכת. אם אני בלתי-נראית, כך גם הרשתיות שלי, ואז לא הייתי רואה דבר. אפשרות שתיים מגוחכת אף היא. אם אין לי גוף, אני למעשה מתה.
אולי אני בלתי-נראית מן הצוואר ומטה?
לא, זו שטות גמורה.
חייב להיות הסבר לכל זה. חייב להיות! אני חייבת למצוא אותו. או שאמות בניסיון. ואולי אני כבר מתה. או מעובדת. היה שם משהו, למעלה, משהו שראה אותי, ידע אותי, ולרגע קצר…
לא. אולי אני סתם חולמת. אבל זה לא נראה כמו אף חלום שלי. בחלומות שלי אני תמיד בשליטה מושלמת. התאמנתי בחלימה מודעת הרבה שנים. אז איפה אני? מה זה?
הלוואי שלאוניד היה כאן. את תמיד יודעת איפה את נמצאת, עם לאוניד.
לאוניד בחור טוב.
הערה לעצמי: למחוק את הפסקה הקודמת בעריכה.
——–
למידע נוסף הקישו כאן.
