חיטוט בגיבויים הניב ערימת שירים שכוחים שכתבתי, הלחנתי והקלטתי עם השנים. מיעוטם נכתבו לסרטים, והשאר בעיקר מסיבות הקשורות למה שיכונה כאן, מחוסר הגדרה טובה יותר, חוש הומור. כמה מהם מושקעים, עם נגנים והפקה וכל זה, אך רובה לא יותר מסקיצה זריזה. בקיצור – הנה הם.
ואלה המראות מחלונות ביתי הקט שעל הגבעה. ארבעה ביולי שמח!
אני בחנות Sam Ash בניו יורק, במחלקת הבס, שלא נקראת ״מחלקת הבס״ אלא דוקא ״גלריית הבס של הארטקה״, ובהתאם מכילה ערימה נאה של מגברי הארטקה, ועל הקירות, בין הבסים למכירה, תיבות משוריינות עם כל מיני פנדר מקוריות משנות החמישים והשישים, שפתיים ישקו. בין הבסים למכירה יש שורה שלמה של סאדווסקי, וסחבק בוהה בהן ובוכה. למראה העצוב הזה ניגש אלי איזה טיפוס שנראה בדיוק כמו סאונדמן ישראלי אחד שיצא לי להכיר, כלומר רזה, שפם כלב-ים, כובע מצחיה ומשקפי ריי-באן בשטח בנוי, ובאופן כללי אחד שזכה לחוות את הסיקסטיז באופן אישי, אם כי בניגוד לאותו סאונדמן, הטיפוס דוקא נראה כאילו זכה לארוחה חמה אחת היום ואולי אף למקלחת.
״ממש נפלאות, הגיטרות בס של סדווסקי,״ אומר לי הטיפוס. במשקפי השמש שלו אני יכול לראות, כבמראה, את השתקפות השלט ״גלריית הבס של הארטקה״ שנמצא מאחורי.
״אני יודע,״ אני אומר, ״אבל רק בשבוע שעבר קניתי עוד בס, ויש גבול לשחיתות, ובכלל יש לי יותר מדי בסים וזו בושה וחרפה.״
״יותר מדי בסים?״ אומר הטיפוס. ״למה, כמה כבר יש לך?״
״אה, נו, לא חשוב,״ אני אומר, אכול בושה. ״בוא נאמר שיותר מדי ונסגור עניין.״
״אל תתבייש, ספר לי,״ אומר הטיפוס. ״מה אכפת לך?״
״אה,״ אני ממלמל, ״בוא נגיד שיותר מעשר. בושה. חרפה.״
״אין מה להתבייש, זה בסדר גמור,״ אומר הטיפוס, ונימת רחמים קלה מתגנבת אל קולו. ״לי יש חמישים ושתיים.״
לוקח לסחבק שניה או שתיים להבין מה נאמר לו. ״חמישים… ושתיים.״ הוא מקרקר.
״כן,״ אומר הטיפוס.
״חמישים ושתיים,״ אני אומר, תקוף חולשה. ״בסים. חמישים ושתיים גיטרות בס. שתיים, חמישים. חמישים, שתיים.״
״אכן,״ אומר הטיפוס, ואז מוסיף, ״אה, שכחתי להציג את עצמי,״ ומחטט בכיסיו ומוצא כרטיס ביקור ומושיט לי אותו, ואז מושיט ידיו לצדדים, מצביע על כל הפנדרים בתיבות המשוריינות מסביב וממתין שאקרא ואבין.
על הכרטיס כתוב, ״לארי הארטקה״.
בושה וחרפה.
מודה בהכנעה, בגאווה או בעצב, מחקו את המיותר, שלא קניתי דבר.
לפני כמה ימים קיבלתי מתנה נפלאה: תרגומי אפרים ברוידא מתחילת שנות השישים למחזות שייקספיר ״הסופה״, ״חלום ליל קיץ״ ו״רוב עסק על לא דבר״. בזה האחרון מצאתי הפתעה נחמדה: שמה של אחת הדמויות – מפקח המשטרה דוגברי – תורגם לעברית כ״תדהר״, ותפקידו – ״רב נוטר״.
הדברים הבאים הם בבחינת השערה בלבד, אם כי אני חושד שיש בה מן האמת, ואם לא – הרי שראוי שתהיה זו האמת. תדהר הוא התייחסותו של ברוידא ללא אחר מהשוטר והבלש הידוע ביותר בישראל דאז, דוד תדהר. אותו דוד תדהר שהשאיל את דמותו ופרצופו לחוברות ״ספריית הבלש״ בשנות השלושים, והפך כה מפורסם עד שנאלץ לפרוש מן המקצוע.
על רקע זה, משעשע לראות את התייחסותו של ברוידא לדמות במבוא שהוסיף לתרגום המחזה:
חושם פרובינציאלי, הא? אני תוהה האם נודע לדוד תדהר על כך, ומה היתה תגובתו. אמנם כרגיל לא הייתי חושד בשוטר שיפתח נטיה להתעמק בכתבי שייקספיר ולהתעמת עם מתרגמיו, אלא שהשוטר המסוים הזה כתב אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובניו – כנראה חיפש מה לעשות לאחר שקריירת הבילוש שלו נגדעה בעוון ספרות זולה – ובה מופיע ערך על לא אחר ממתרגמנו האהוב, אפרים ברוידא.
הערך הנ״ל יבשושי עד מאד, ויכול אדם לתהות בינו לבינו האם ניסה תדהר לנקום במתרגם הסורר באמצעות שעמום, או שמא פשוט לא ניתן לצפות לכתיבה טובה מזו מחושם פרובינציאלי.
מוקדש לידידי לביא תדהר. למי שמעוניין בעוד קצת דוד תדהר, דמות בהשראתו ובשמו מככבת בספר הבלשי הקומי שלביא ואני כתבנו לפני כמה שנים, רצח בדיוני.
דואר ישראל פיוטי משחשבתי: השלט לציון אשנב סגור כולל את הכיתובים "לא פעיל" בעברית ו"Ferme" שהיא, כפי שיודע כל ישראלי ו/או גוגל טרנסלייט, המילה הצרפתית שמשמעותה "חווה" או "משק". משמע: יצאנו לשוח עם הפרות באחו, תיכף נשוב; מספר 195 נא לגשת לאשנב 2 ולהמתין שם עד שצילה תחזור מהוואקאנס.
המילה האמיתית, אגב: Fermé. או, וזה כבר ממש רדיקלי: Closed.
חדש מאת נ. יניב תעשיות חלל ויקום: כלי נגינה לעידן הסלולרי. כלומר, אפליקציית אנדרואיד שכתבתי בעצמי, שמייצרת צליל על פי תנועת המכשיר (או, ליתר דיוק, הטייתו).
שם הרך הנולד: SoundSurf. נסו ותהנו! גם אם הצליל המסוים הזה הוא לא כוס התה שלכם, עדיין זו דרך מעולה לעצבן את השכנים.
והנה הקישור.
עדכון: פרסומת גרילה לאפליקציה, חדש ביוטיוב הקרוב למקום מגוריכם!
כתבה נוספת בשבוע הרטרו של Ynet-מחשבים אמנם לא נכתבה על ידי, אבל אני אחד מגיבוריה. וגם, כמסתבר, עורכיה וצלמיה. והנה גם גלריית צילומי התקריב של הפטיפון, תוצר של התלהבות יתר אמצע-לילית ונוכחותה של עדשת מקרו:
אני פותח את הארון, בו לא נגעתי כבר שנים, ומוציא מתוכו שתי שקיות ניילון שחורות. אני מתחמק מענן האבק שבא בעקבותיהן ונושא אותן בזהירות אל הספה. בתוך השקית הראשונה יש חפץ מלבני בצבע קרם, בגודל של שני כוננים חיצוניים בנפח שני טרהבייט החתיכה, וכבד פי שתיים מהם. החפץ הזה הוא מתנת הבר-מצווה שלי: כונן דיסקטים למחשב קומודור 64. אני זוכר היטב כמה מידע מכיל דיסקט אחד: מאה ושבעים קילובייט בכל צד. כלומר, אפשר להפוך את הדיסקט ולזכות בעוד מאה ושבעים, וביחד – שלוש מאות וארבעים קיי: פחות ממיליונית מנפח האחסון של הכוננים החיצוניים שהזכרתי, פחות מאחד חלקי מאה אלף ממה שיש בשבב הזכרון של הטלפון הנייד שלי, פחות מהזכרון הדרוש כדי להציג את העמוד שאתם קוראים כרגע, כולל התמונות והפרסומות, אבל מספיק כדי להיות, בשנת 1985, עולם ומלואו.
בשקית השניה יש מחשב. קומודור 64. המחשב הראשון שלי.
אני מביט בו. הוא נראה כמו מקלדת עבה מאד. בצד ימין יש חיבורים לחשמל ולג'ויסטיקים. מאחור יש חיבורי אודיו, וידאו, ועוד כל מיני שקעים משונים שככל הנראה הכרתי היטב פעם. על כל כפתורי האותיות במקלדת יש סמלים גרפיים משונים, אבל חוץ מזה הכל כרגיל – האותיות במקומותיהן המוכרים, כמו גם כפתורי הרווח והמחיקה. אני זוכר שבזמנו הקלדתי עליו במהירות אדירה. היום אני כבר רגיל למקלדות קטנות בהרבה. שלא לדבר על האבק שהצטבר שם מאז הפעם האחרונה שפירקתי את המחשב כדי לנקות אותו, בסביבות 1990. זה הולך להיות מסורבל.
בזמן בו יצא הקומודור 64 לשוק, הוא היה הטוב ביותר ללא עוררין. היה לו את הזכרון הגדול ביותר – שישים וארבעה קיי, לעומת ארבעים ושמונה ומטה במחשבים האחרים של התקופה, הגרפיקה הטובה ביותר – 320 על 200 פיקסלים עם 16 צבעים, ומעבד צליל טוב עד כדי כך שכיום קיימת חברה שרוכשת מחשבים ישנים כאלה כדי לבנות מהם סינטיסייזרים. הקומודור 64 היה ועודנו דגם המחשב האישי הנמכר ביותר בהיסטוריה – יותר מכל דגמי המחשבים האישיים שנמכרו אז ונשכחו בינתיים, יותר מכל המחשבים הראשונים של אפל, והרבה יותר מאותה מכונה משונה וחסרת תועלת של IBM שלצאצאיה אנו קוראים עד היום PC.
בגיל 12, כשקיבלתי לידי את המחשב, לא ידעתי דבר על כל זה. ידעתי רק שלראשונה בחיי יש לי מחשב משלי. כעת, כשאני מניח את המחשב על השולחן ליד כונן הדיסקטים, אני שואל את עצמי: מה אפשר לעשות איתו עכשיו? אין לו חיבור לאינטרנט, לא נותרו לי תוכנות שמתאימות לו, את שפת הבייסיק שלו אני כבר לא זוכר, מה נשאר? ואז אני משפיל את מבטי, ובתוך כונן הדיסקטים אני מגלה אוצר: דיסקט. דיסקט שעליו, בכתב ידי הילדותי, רשומים שמות של כל מיני תוכניות מחשב שכתבתי. הידע שלי בשפה האנגלית היה מצער מאד בזמן ההוא, מסתבר, אבל עדיין קל מאד להבין מה פירוש המלה "SNAIK".
אני מביא טלויזיית LCD של סמסונג מחדר אחר בבית, מניח אותה ליד המחשב והכונן. היא לא נראית קשורה אליהם – טכנולוגיית שנות האלפיים ליד טכנולוגיית שנות השמונים. אבל הקומודור 64, כמו רוב מחשבי התקופה, נועד לחיבור לטלויזיה דרך שקע האנטנה. אני זוכר שעות רבות של חיפוש התחנה בטלויזיה הישנה של ההורים שלי. מצד שני, יש לו גם יציאת וידאו קומפוזיט – כמו זו של מכשירי הוידאו הישנים – ובאמצעותה אני מחבר אותו לטלויזיה תוך שניה, בלי חיפושים ובלי שטויות. אני לוחץ על כפתור ההפעלה. נורית אדומה נדלקת על גבי המחשב, הטלויזיה משמיעה רעש סטאטי מוזר, ואני אומר לעצמי, זהו, הוא כבר מחוסל, אני מקווה שלא שרפתי את- ואז מופיע מסך הפתיחה הכחול המוכר, שמולו ביליתי כל כך הרבה שעות של ילדותי. במשך די הרבה זמן לאחר מכן אני מביט בו ושותק.
המילה האחרונה במסך הפתיחה היא זו המופיעה לאחר השלמת כל פעולה במחשב הזה: "מוכן". בגיל 12 קיבלתי את המילה הזו כמובנת מאליה. סביר להניח שהמהנדסים שתכננו את המחשב התכוונו לה במובן הפשוט ביותר: המחשב מוכן לביצוע פעולה נוספת. אבל היום, כשאני מביט בה, אני רואה תפיסה שלמה של פשטות ומורכבות שנעו בכיוונים מנוגדים במשך הזמן שחלף מאז. במחשבים הישנים, הפעולות שהמשתמש היה צריך לבצע נטו להיות מורכבות, או לפחות ארוכות, ואילו תגובות המחשב היו קצרות ולקוניות. היום המשתמש מבצע פעולות פשוטות, ואילו תגובות המחשב מופרעות במורכבותן, או לפחות באורכן. המשתמש בן ימינו יכול לפתוח קובץ באמצעות קליק פשוט אחד על כפתור העכבר, והפעולה הזו יכולה לגרום לתהליכים מורכבים מאד – הצגת וידאו, למשל. בקומודור 64 פתיחת קובץ שנמצא על דיסקט דורשת כתיבה של משפט בנוסח LOAD “SNAIK”, 8 – המספר 8 מציין שמדובר בדיסקט ולא בקלטת, שמספרה 1, ואל תשאלו אותי למה ניתנו המספרים האלה כי אין לי מושג – וגם לאחר שהפעולה התבצעה בהצלחה לא קורה דבר למעט סמן ה"מוכן" המוכר, וכדי להריץ את התוכנית שהועלתה צריך לכתוב RUN. הצגת רשימת הקבצים שעל הדיסקט מעט קצרה יותר: LOAD “$”,8 – אם כי לאחר מכן צריך לכתוב LIST. העובדה שמקש האות A סובל ממגע רופף הופכת את כל העניין לספורט אתגרי.
בזמנו קיבלתי ספר הדרכה עם המחשב, ובמשך כמה שנים הוא היה המקור היחיד ללימודי האנגלית שלי. אבל הוא אבד בזמן זה או אחר, ולכן אין לי ברירה אלא לגלות את רוב מה שנאמר בפסקה הקודמת באמצעות חיפוש זריז בגוגל. לאחר מכן אני מבלה זמן מה בנסיון ליישם את הכתוב, ללא הצלחה. המחשב שב וטוען שכונן הדיסקטים לא קיים. אני מכבה ומדליק את הכונן, ואז את המחשב. לשוא. לאחר כמה דקות אני מתחיל, ביאושי כי רב, לשחק עם כבל החיבור בין הכונן למחשב. מיד נשמע קול גרגור מכיוון הכונן, והעניינים מתחילים לזוז.
אני זוכר שהיו לקומודור 64 משחקים מדהימים, שניצלו את אפשרויות הגרפיקה והמוסיקה עד תומן. לא היה בסביבה שום מחשב, בשנים הראשונות, שהיה מסוגל להתחרות בזה – בייחוד לא בסאונד. אבל הדיסקט היחיד שיש לי לא מכיל דבר מכל אלה, אלא רק תוכניות שכתבתי אני, בשפת הבייסיק הבסיסית מאד של המכונה. כל השמות נראים לי מוכרים, אבל עברה יותר מרבע מאה מאז שנגעתי בדיסקט הזה בפעם האחרונה, ואין לי מושג מה אני עומד לראות. אני מעלה תוכנית בשם Wall-Ball ומריץ אותה. מסך הפתיחה שלה מציג את שמה באותיות גדולות המורכבות מריבועים עבים. כדור קטן נע בין הריבועים ואוכל אותם. מתוך היכרות עם עצמי הצעיר, אני חובט באיזה מקש באקראי. התצוגה מתחלפת, ועל המסך נראית הגרסה שלי למשחק הידוע במקומות אחרים בשם BreakIt, בו השחקן שולט במחבט החובט בכדור על מנת לשבור קיר לבנים. אני עדיין טוען שהשם שאני נתתי למשחק טוב יותר מזה המקורי. מרוב התרגשות למראה חתיכת התוכנה הזו בפעולה אני שוכח לשחק ומיד נפסל. קול צפירה עולה ויורדת מבשר זאת במלוא העוצמה, לי וגם לשכנים. הכדור מתחיל לנוע שוב ואני לוחץ על כל מיני מקשים בנסיון לברר מי מהם פועל, כיוון שעצמי בן ה-13 לא העלה בדעתו להותיר אחריו הוראות הפעלה. שום דבר לא עובד, אבל אי אפשר לדעת האם זה בגלל שאני לא מנסה את המקשים הנכונים או שהמקלדת סתם לא עובדת. אחרי עוד שני כדורים מוחמצים המשחק עוצר. עולה בדעתי שאולי אוכל לברר מהם המקשים הנכונים אם אעיין בקוד המקור שכתבתי, בשפת בייסיק, אי אז ב-1985. אני מקליד: LIST.
איזה בלגן. הקוד הזה נראה כמו החדר שלי ב-1985. כלומר, אמנם אין בו פוסטרים של מטוסים וחלקי אלקטרוניקה פזורים, אבל, בדיוק כמו החדר ההוא, ניכר בו שכל דבר שעלה בדעתי נכנס פנימה, למקרה שיתחשק לי להשתמש בו. ואני מבחין בתוך הקוד הזה בעוד דבר, בתכונה אחת שלי שנותרה איתי עד היום: כשאני רוצה שמשהו יעבוד, אני מכה בו בפטיש עד שהוא עובד. מדובר בפטיש מטאפורי, כמובן, ובהערת אגב, לעולם אל תתנו לי לשפץ לכם את הבית. האופי התכנותי העברייני הזה, המפתח לדמעותיהם של אינספור מתכנתים עמיתים, ראשי צוותים, מנהלים זוטרים ומנכ"לי סטרטאפים לשעבר ובהווה, נמצא בתוך הקוד. מה שאני לא מצליח למצוא בתוך הקוד, לעומת זאת, הוא זהות המקשים שבאמצעותם אפשר לשחק. אבל זה לא יכול להסתיים כך – אני לא מוכן להפסיד במשחק לעצמי בן ה-13. יש גבול. לכן אני מריץ את המשחק שוב, והפעם עובר מקש מקש על כל המקלדת כולה. בסיבוב השני מסתבר שמקש L מניע את המחבט ימינה, וזה סמל הולם לחלקים נבחרים מחיי.
מרגע שהתגלו המקשים קל מאד לנצח במשחק, דבר שמעיד על תכונה נוספת שלי: אני לא אוהב להתאמץ. זו גם הסיבה לכך שתכנות מחשבים מצא חן בעיני מרגע שהבנתי במה מדובר: זה עיסוק לא מסובך במיוחד, ואם קלקלת משהו בדרך כלל קל מאד למחוק הכל ולהתחיל מחדש. על כל פנים, כך זה כל עוד התוכנה שלך לא שולטת במטוס סילון או בציוד רפואי באמצע ניתוח לב פתוח, ואכן, כל חיי הקפדתי להתרחק מעניינים כאלה ולעסוק בשטויות שבהן הפרנסה נאה והשינה בלילה קלה, והנה אני עכשיו מנצח בקלות ומסיים לשבור קיר לבנים על מחשב בן כמעט שלושים.
המשחק הבא שאני מעלה באוב הוא "SNAIK". אותו אני דוקא זוכר היטב. כתבתי אותו בפעם הראשונה עוד לפני שהיה לי כונן דיסקטים, כשהטייפ, שהיה דרך השמירה היחידה אז, התקלקל באמצע חופשת הפסח, ואחי הצעיר דרש בתוקף לשחק במחשב. כתבתי את המשחק והזהרתי את אחי שלא יכבה את המחשב, כי אחרת. בערב הגיעה אמא וכיבתה את המחשב. בבוקר למחרת המשיך האח בדרישתו ושוב כתבתי ובערב אבא כיבה את המחשב וחוזר חלילה ובסופו של דבר כתבתי את המשחק המטופש מספר מטופש עוד יותר של פעמים והסיוט נגמר רק כשהחזירו לי את הטייפ. והנה המשחק כאן, שמור על גבי דיסקט, ובו נחש העשוי ריבועים ריבועים אוכל פירות, מתנגש בקיר בקול רעש מחריד מתוך הסינטיסייזר של הקומודור ומסיים את חייו בקול תרועה ואנגלית עילגת. מסתבר שגם כל כך הרבה שנים לאחר מעשה אין לי סבלנות למשחק ההוא, ובפעם הבאה שאני אומר לא לכבות את המחשב, אח שלי, אל תכבה אותו.
המשחק האחרון, התואם מבחינה סגנונית ולשונית לאחיו, קרוי "SNALES". מסתבר שזהו מירוץ חלזונות בו אתה, השחקן, מהמר בכסף על זהות הזוכה, ואשר בו, כך אני מגלה ללא הפתעה מיוחדת, גם כשאתה מפסיד אתה מרוויח. כך מסתבר לכולנו שאני הייתי הראשון לחזות את המשבר הכלכלי ואת קריסת הבועה, גם אם לא ידעתי זאת בזמנו. המירוץ הזה, למרות או בגלל היותו משחק מטופש להפליא, הוא ממכר למדי. עשרת החלזונות, כל אחד מהם תו כרוכית בודד, אצים רצים להם על המסך, והכסף מצטבר בחשבוני, מאות ואלפי דולרים – אפילו כילד הייתי חסיד גדול של מטבע זר – ואני לא מצליח לנחש נכונה אפילו חילזון מסכן אחד. בשלב מסוים עולה בי חשד שאולי כיוונתי את המשחק כך שרק מי שיודע קוד סודי מסוים ינצח, אבל אני לא מסוגל לעצור ולבדוק את קוד המקור כיוון שאני חושש שכל זכיותי המופלאות ירדו לטמיון.
הטלפון מצלצל. אני קם לקראתו, דורך על כבל החשמל הפרוש באמצע הסלון. הכונן כבה. המחשב כבה. אני מביט בו, וחושב על זכיותי האבודות ותוכנותי האבודות וחיי שאינם אבודים כלל. אני עונה לטלפון, שמסוגל להריץ מאה סימולציות של קומודור 64 במקביל, ושלא יעשה כן לעולם כי זה לא אותו הדבר. אני אומר, "חזרתי".
#
פורסם לראשונה, בגרסה מקוצרת מעט, ב-Ynet.
בזכות חברי בטוויטר גיליתי את מנוע לוגו האינטרנטי. לוגו היא שפת תכנות גרפית פשוטה מאד שנועדה במקור ללמד ילדים מושגים בסיסיים בתכנות. בקיצור, זה חיסל לחלוטין את שארית זמני הפנוי. אוי לי.
ביקרתי הערב בבית הנטוש ברחוב פרוג, וצילמתי את אירועי המחאה. הנה גלריית הצילומים.
למתעצלים ללחוץ, הנה כמה דוגמאות:
