אעאעאעאע😱😱
אנשיייייים😱
ה31 ביוליייי😱
הוא כאןןןןןן😱😱😱
איבדתי את זה. באופן סופי ומוחלט
אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאע😱😱

האריי😱
הוא בן 36😱
הוא היה כזה קטןן
מוחה דמעה
ורולינגגג😱😱
מזלטוביייים😱
ואעאעאעאעעאעאעאעאעאעאעאעאעאע😱😱

וגםםם
הספר החדששש
הוא יוצא היוםם
ואמור להגיע אליי בדואר בימים הקרובים😌

אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאע😱😱😱

אני אגמור את זה פה. זה יכול להגמר לא טוב

#ה31ביוליי
#פוטרהאדסהתאחדו
#וכווכו

בהמשך לפוסט שלי מאתמול, השלל שלי!
וגם הרגל שלי, שלא הסכימה שיצלמו תמונה ושהיא לא תהיה נוחכת בה. לכו תבינו

הו, ולמי שתהה את מי פגשתי אלו היו +נעה אופק​, +אמונה פלח​, +כרמל מוריוסף​, +שהם זפל​, +אליס בן חיים​, +היכל קורנספן​ וענבר כהן, שאני לא מצליחה לתייג כי יש הרבה יותר מדי ענבר כהן בגוגל+

שלומלום אנשפנפנים👋🐰
קודם כל, אני אשתף אתכם במסקנה שהסקתי מיד כשסיימתי את גיבור העדנים מה שקרה לפני חמש דקות, בתוך בריכת הדמעות שיצרתי: ברנדון סנדרסון הוא אדם גאון ואכזרי.

אם אתם שואלים את עצמכם למה, כנראה שלא קראתם את הספרים שלו, אחרת השאלה הזו לא הייתה נשאלת, ולכן אני אשתדל להסביר לכם בלי ספויילרים.

אתם מכירים את הרגע הזה שבנקודת שיא של ספר הסופר פתאום מנחית עליכם פצצה, ואתם פשוט לא מצליחים לעכל את מה שקראתם? אז זה מה שקורה בספרים שלו, רק שבמקום שזה יקרה פעם אחת בספר, אך ורק בנקודת השיא, זה קורה בכל פריקינג פרק, אם לא יותר. ולא רק זה, גם כל דבר שהוא לא ינחית עליכם יראה הגיוני, לא יסתור שום דבר שסופר קודם ויהיו עליו מיליון ואחת רמיזות סמויות במהלך הספר שאנו, בני האנוש הנחותים, פשוט לא הבחנו בהן. אוח, אם רק הייתי יכולה לצלם לכם את הבעות הפנים שהיו לי במהלך הספר. במחשבה שנייה, אולי ככה עדיף. סביר להניח שהייתם מחרימים אותי למשך כל חיי אם הייתם רואים את הבעות הפנים ההזויות שהיו לי. לגבי האכזריות, אני דיי לא יכולה להסביר את זה בלי ספויילרים, ועל כן אבקש מכל מי שעוד לא קרא את הספרים מדובר בעיקר על טרילוגיית הערפילאים של ברנדון סנדרסון ורוצה לקרוא אותו מתישהו בעתיד הקרוב או הרחוק ללכת, כדי שאני אוכל לספיילר כאוות נפשי.
אתם רואים, הזהרתי אתכם. מילאתי את תפקידי😌


והנה, נשארנו רק האנשים המגניבים שקראו את הספר או הלוזרים הגמורים שלא מתכוונים לקרוא.
בקיצור, המצב הוא כזה.
אני שבורה.
הנפש הקטנטנה והשברירית שלי פשוט לא עמדה בזה.
וול, הנפש שלי לא כל כך קטנטנה ושברירית, אבל כשמדובר בספר אדיר שנגמר ודמויות ראשיות מתות, ברזי העיניים שלי נפתחים. ובגדול
למה. לעזאזל. הוא. פשוט. הרג. את. כל. הדמויות. הראשיות. שהיו. בפריקינג. ספר. הזה???
אוקיי, סבבה. הרגת את קלסייר. זה נוראי, נכון, אבל זה היה נצרך.
אבל עכשיו הוא פשוט ניפץ לי הכל בפנים, והשאיר מהצוות המקורי רק את קפצן, בריזה, האם וסייזד שגם הוא נהיה אל.
והסצנה עם הגופות של אלנד ווין..
אני לא יכולתי, פשוט לא יכולתי.
כאילו, אני יודעת שזה היה חייב להיגמר ככה.
אבלאבלאבלאבל
אווווף
אני לא יודעת מה לעשות.
טוב, עזבו אותי. השעה והמצב הנפשי קצת הרבה משפיעים עליי.
בקיצור, אני אשמח לפטפט עם מישהו בתגובות על הספרים המדהימים של ברנדון סנדרסון בספרים המדהימים אני מתכוונת ללב פלדה ולערפילאים, את השאר לא קראתי. אני מנסה להשיג את קרב אש, את דרך המלכים אני מתחילה מחר ואת הספרים שהוא כתב ב'כישורי הזמן' אני אקרא אחרי דרך המלכים, ותעשו לי טובה ותזהירו לפני ספויילרים, כי אם מישהו יקרא את זה בתגובות הוא יאשים אותי.
וכן, באופן מפתיע יש לי חשק להישאר בחיים.

מישהו רוצה?😂


שלומלום אנשפנפנים👋
מסתבר שכתבתי עוד פרק.
הוא אמנם קצר ביותר ודיי חסר עלילה, אבל זה עדיף מכלום.
ואם אתם מעדיפים כלום, תהנו לכם. אף אחד לא הכריח אתכם להיות פה. הדלת נמצאת ממש מאחוריכם.
תהנו.
או שלא
ואם זה ממש קשה לכם, אתם מוזמנים לדמיין שהפרק הקודם והפרק הזה הם בעצם פרק אחד.

#פרק_5

השבועיים הבאים עברו על דן בסיוטים על אנשים כרותי ראש, אכילה מופרזת ובהייה באוויר. כל הכעס שחש שבועיים קודם לכן התפוגג, ובמקומו נשארה רק ריקנות. אולי זה קשור לעובדה שהגופה של אחיו נתרמה למען המדע, ועדיין לא קוימה הלוויה. מסתבר שהוא חתם על מין תופס כזה, שאם ימות הוא מסכים שינתחו את גופתו או משהו בסגנון. דן לא ידע איך גופה ללא ראש תואיל לרופאים, אך לא היה לו כוח נפשי כדי לנסות בכלל לברר. כמות ההודעות שהתקבלו לטלפונו של דן ולא נקראו כבר התקרבה למאה, ושולחיהן כבר התחיל לאבד סבלנות. באותו הבוקר, בזמן שהיה עסוק בבהייה בתקרת חדרו, נשמעו לפתע דפיקות רמות על דלת דירתו. דן התעלם מהן בתחילה, וסבור היה כי הדופק, מי שלא יהיה, יתייאש בקרוב ויחזור למקום שממנו הגיע. הדפיקות רק הלכו והתחזקו, ובאיזשהו שלב קם דן והלך לכיוון הדלת, תוך שהוא ממלמל לעצמו דרכים מקוריות ביותר להריגת הדופק האלמוני שמפריע למנוחתו. כשפתח את הדלת, הוא נדהם. מולו עמדה בחורה אדמונית, גבוהה, ולבושה שחור מכף רגל ועד ראש. לא ברור מה ציפה דן שיעמוד בדלת, אבל זוהי בהחלט לא אחת התמונות שהועלו בדמיונו. הבחורה עיוותה את פניה, אולי בגלל שדן לא בדיוק טרח להתקלח בשבועיים הללו ובטח היה נראה כמו דבר גדול, בלתי מוסבר ומסריח לחלוטין, ונכנסה לבית. "תקשיב," היא התחילה לדבר בפתאומיות, וגרמה לליבו של דן כמעט לפרוץ מחזהו מרוב בהלה. "רוברט דיבר איתי. אם אתה רציני, כדאי שתתקלח, תשים על עצמך משהו ותעוף לתחנה." דן הביט בה מהורהר. על מה לעזאזל היא מדברת?! היא צעדה לכיוון הסלון, ודן הלך אחריה. הוא ניסה לחשוב לגבי מה הוא יכול להיות רציני, ולמה רוברט קשור לזה, ופתאום הוא נזכר במה שקרה לפני שבועיים, בהצהרה שהצהיר במסדרון התחנה. הוא היה לגמרי רציני כשאמר את זה, אבל השבועיים שחלפו גרמו להרגשותיו להשתנות, והוא מצא את עצמו תוהה אם זה שווה בכלל את כל המאמץ. הבחורה התיישבה על הספה, שהייתה מטונפת גם היא והסתכלה לעברו. נדמה היה שהיא מתאפקת לא לצחוק. "הכל בסדר? הפרצוף שלך קצת מכווץ.." היא אמרה בשעשוע, ודן רשם במוחו לשים לב לעוויות הפנים שלו כשהוא נמצא בסביבתה. "אממ, כן." הוא ענה, נשען על הקיר. "תגידי, אם אני רציני לגבי, אממ, זה, מה זה בדיוק אומר? מה אני אצטרך לעשות?" "הוו, אל תדאג." היא אמרה כשקמצוץ של זדון מתגנב לקולה. "זה יהיה מעניין. מאתגר." היא קמה בפתאומיות מן הספה, והבהילה את דן בפעם השנייה. "אז, נתראה עוד חצי שעה." אמרה מפתח הדלת. "אני לא בטו-" אך דבריו של דן לא נשמעו, כיוון שדלת ביתו נטרקה בחזקה, והבחורה כבר עמדה מצידה השני. דן נאנח ופנה לכיוון חדר האמבטייה, מקווה בליבו שאי שם במעמקי הארון המאוד לא מסודר שלו נמצאת חולצה נקייה.

שלומות לכם אנשים, חייזרים, שפנפנים ורובוטים דכאוניים למיניהם.
אני ממש אשתדל לשמור על קור רוח, אבל אני לא מבטיחה כלום.

היום זהו ה25 במאי.
ובגלל שבטח רובכם לא מבינים על מה לעזאזל אני מדברת, ושוקלים ברצינות לסגור את הפוסט הזה ולהגיד לי ביי ביי לפני שבכלל יספיקו לגמור לקרוא את הפוסט הנחמד הזה, אני אסביר.
ה25 במאי
זהו
פריקינג
יום
המגבת
😱
אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעאע😱😱😱
הייתי חייבת

ולפני שאתם מחפשים בדפי זהב מספר של מוסד פסיכיאטרי ומאשפזים אותי בו, תגמרו לקרוא את הפוסט הזה. הוא יסביר לכם הכל, מבטיחה.

מהו יום המגבת, אתם בטח תוהים לעצמכם. למרות שאני דיי מאוכזבת מכם כתולעי ספרים, אני אסביר גם את זה.
יום המגבת הוא יום לזכרו של הסופר דאגאלס אדאמס, מחבר סדרת הספרים 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', וביום הזה כל מעריצי, קוראי ואוהבי הספר לוקחים איתם מגבת לכל מקום. כן, גם אני. בעת כתיבת שוקות אלה אני יושבת בהסעה ליד תיקי הנחמד, שבתוכו שוכנת לה מגבת
למה מגבת? ככה.
סתם, באמת יש סיבה. בספר 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' מתוארת המגבת כפריט הכי שימושי שיכול טרמפיסט לשאת איתו.

"מגבת, כך הוא אומר, היא הדבר השימושי המאסיבי ביותר שאפשר שיהיה לטרמפיסט הבין-כוכבי. במידת מה, מפני שהיא בעלת ערך מעשי גדול. אתה יכול להתעטף בה ולחמם עצמך בעוברך דרך ירחיה הקרים של ג'אגלאן ביתא; אתה יכול לשבת עליה בחופי חולות השיש הבוהקים של סנטראגינוס 5, בשואפך את אדי הים המשכרים; אתה יכול לישון, מכוסה בה, מתחת לכוכבים הזורחים זריחה אדומה כל כך בעולם המדבר של קאקראפוּן; להשתמש בה כמפרש למִינִי דוברה במורד נהר עש האיטי והעצום; להרטיבה לצורך שימוש בקרב יד-אל-יד, לכורכה סביב ראשך כדי להימנע מאדים מהבילים או ממבטה של "מפצפצת החרקים הרעבתנית מטְראאָל". במקרי חירום אתה יכול לנפנף במגבתך כאות למצוקה, וכמובן, לייבש עצמך באמצעותה אם עדיין היא נראית נקייה די הצורך.

אך חשוב יותר הוא הערך הפסיכולוגי העצום של מגבת. מסיבות לא ברורות, אם יקבּוֹע נוכח שטרמפיסט זה או אחר נושא עמו את מגבתו שלו, מוּכנית יניח שבבעלותו של אותו טרמפיסט גםמברשת שיניים, בגד רחצה, סבון, פחית ביסקוויטים, משקה, מצפן,מפה, תרסיס נגד חרקים, ביגוד למזג אוויר רטוב, חליפת חלל, כרטיסים להצגה וכן הלאה. יתרה מזו, היקבוע ישמח להשאיל כל אחד מפריטים אלה, או עשרה פריטים אחרים שהטרמפיסט "איבד בדרך" לרוע מזלו."
זה היה ציטוט מהספר, שמסביר הרבה יותר המון טוב ממני.

בקיצור, זהו יום המגבת.
אם קראתם את מדריך הטרמפיסט, תחגגו איתנו את יום המגבת!
אם לא קראתם, לכו תקראו, ובשנה הבאה תחגגו איתנו את יום המגבת!
ואם אתם סתם רובוטים דכאוניים, אז תמשיכו בחייכם ותתנהגו כאילו כלום לא קורה. זה גם ככה לא יעזור לכם.

יומדהים😌

היי אנשים👋
וואו, כמה זמן לא העלתי פוסט
מה קורה?
איך החיים?
תעמידו פנים שעניתם, אני התעניינתי, ובואו נמשיך

השבת סיימתי את קרב אש, שהוא ההמשך של לב פלדה, שהוא הספר הראשון בטרילוגיית מלחמת הנפילים, שהיא טרילוגיה אדירה, שנכתבה ע"י סופר עוד יותר אדיר, וזה יכול להימשך נצח אז כדאי שאני אעצור עכשיו.
בכל אופן, כמו שאתם יכולים כבק להסיק מהשורות הקודמות, ממש אהבתי את הספר.
ממש ממש ממש ממש.
למרות שהטרילוגייה הזו ממש שונה מטרילוגיית הערפילאים, שנכתבה גם היא ע"י ברנדון סנדרסון האדיר. הכל כך אדיר, ושהיא מזכירה קצת בקונספט וברעיון שלה את כל ספרי המדע הבדיוני-עתידני שמאפיינים את השנים האחרונות ובדרך כלל גרועים להחריד, היא לגמרי הצליחה לשמור על הרמה הגבוהה של הספרים של ברנדון סנדרסון, והוכיחה אחת ולתמיד שהוא.פשוט.גאון.מזורגג
לעזאזל, למה כישרון הכתיבה לא היה נדיב כל כך כלפיי?

זה בערך מה שהולך במהלך קריאת הספר:
אני: לאא, אין מצב שזה יקר-
זה קורה
אני: הוו, עכשיו הבנתי מה היא.
מגלים שהיא משהו אחר
אני: הוא עומד למות. הוא כל כך עומד למות.
מישהו אחר לגמרי מת

הספרים שלו גורמים לך להרגיש אידיוט. אבל בדרך טובה. עד כמה שאפשר להרגיש אדיוט בדרך טובה. עזבו, פשוט תשכחו שאמרתי את זה.

הבעיה הגדולה היא שרוב האנשים פשוט לא קוראים את הספרים שלו גלגול עיניים. תקראו אותם אנשים, פשוט תקראו אותם! את כל אחד ואחד מהם, גם את ארוכים והמתישים שבינהם. זה כל כך שווה את זה!

לילה טו-
לילה שיהיה לכם
חיחיחי, -+כרמל מוריוסף​--​-

וול פיפול, אני עכשיו באוטובוס חזרה מיריד שבוע הספר בירושלים, ודיי נתקענו פה בפקק, אז אני בוחרת בתור תעסוקה לחפור לכם.
תהנו!
אז היום, כמו שכבר סיפרתי לכם, הלכתי ליריד של שבוע הספר בירושלים, ופגשתי המונהמון אנשות חמדמדות, ובאופן כללי היה דיי אדיר .

א ב ל
כן, יש אבל
ההוצאת ספרים הלא נחמדה אופוס, החליטה שלא נאה לה להקים דוכן ביריד, מה שאומר שאני המסכנה נאלצתי לא לקנות את שני הספרים של ההוצאה הזו שתכננתי לקנות, וזה היה מאוד עצוב.
מאוד.
אז במקום זה קניתי שבעה ספרים אני אצלם אותם מחר, קצת בעייתי לצלם שבעה ספרים באוטובוס חשוך בפקק תנועה באמצע שומקום בדרום הארץ אדירים אחרים.
והיה ממש נחמד
ואני עייפה
ואני זקוקה למקלחת שלי
ולמיטה שלי
ולכרית לי
ולשמיכה שלי
אבל לאא
הגורל לא מרשה את זה
טוב, בקיצור, לילה טוב שיהיה לכם, אני מקווה שבניגוד אליי אתם יכולים ללכת לישון.
בעצם, לא. אני לא מקווה. למה שאתם תהנו ואני אסבול? אני מקווה שאתם סובלים לפחות כמוני, אם לא יותר.
הקארמה כל כך עומדת להתנקם בי על זה.
נאא, למי אכפת
לילה אנשים👋

היי אנשים👋
מה קורה?
אני מעלה עכשיו את פרק 2 ב #סיפור_הפוטרהאדי_שלנו , שכתבתי ביחד עם +נעה אופק​​.
היא תעלה את הפרק מנקודת המבט שלה, ואני אעלמה מנקודת המבט של הדמות שלי.
אני מצטערת מראש אם יש בעיות בהקלדה...

גררתי את עצמי ללא חשק ברחבי מסדרונות הוגוורטס, בעיניים מושפלות. המילים הקשות הדהדו בראשי, מסרבות לתת לי מנוחה. 'בושה למשפחה', 'קרת לב', 'חסרת אופי'. ידעתי שלא הייתי צריכה לקרוא את זה, שזה לא יועיל. אך זה היה חזק ממני, ובאיזשהו שלב לא הצלחתי לעמוד בפיתוי. כל היום ניסיתי להטביע את עצמי בספרי הלימוד שלי, לשכוח מן הצרות, וכמעט הצלחתי. כמעט. פתאום הרגשתי שאני נהדפת אחורה, ושספריי נופלים מידיי. הרמתי את מבטי מן הרצפה וראיתי לפני נערה חיוורת, בערך בגובה שלי, עם שיער שחור ועיגולים כהים מתחת לעיניים, שרומזים על מחסור בשינה. עניבה צהובה בצבצה מתוך גלימתה, והשתדלתי לרסן את הרגשות שלי כלפיי בית בפלפאף, שלא היו חיוביים במיוחד. התכופפתי להרים את ספרי, וראיתי שגם היא מתכופפת בהיסוס."זה בסדר.." אמרתי לה, מנסה לאסוף את ספריי. "הא. אני ממש מצטערת..." אמרה לי הילדה בחזרה. פתאום, בלי להבין לגמרי למה, פרצתי בבכי. אולי היו אלו רגשות מצטברים, והנפילה הזו רק נתנה לי תירוץ להתמוטט. "אני.. אני ממש מצטערת!" אמרה הילדה בדאגה. "אני, אוף... אני ממש מצטערת, אני כל כל גמלונית..." "לא, ממש לא.." מיהרתי להשיב לה, מנסה לנגב את הדמעות. "אני פשוט, אוח. עזבי. זה מסובך." סיימתי, ובכיי, במקום להיחלש, רק הלך והתגבר. "אז.. אני מצטערת, אני ממש גרועה באנשים." אמרה לי הילדה וגילגלה עיניים. פלטתי צחקוק והזדקפתי, מנסה לשמור על שיווי משקל. "במקרה שלי, אנשים פשוט גרועים בי." אמרתי חצי בצחוק חצי בזעף, מנסה להחליט תוך כדי אמירת המשפט האם כוונתי צינית או לא. הילדה פלטה צחקוק מובך, והזדקפה גם היא. "אני רואה שאת רייבנקלואית," אמרה. "המ.. באיזו שנה את?" "חמישית" עניתי לה. "הו, גם אני. נחמד." אמרה הילדה, ושתינו התחלנו ללכת. "ממ, מגניב." אמרתי בהססנות. "אז אם את בהפלפאף, זה אומר שיש לנו שיקויים ביחד עכשיו, לא?" "הו, אני חושבת שכן..." אמרה הילדה בחולמניות. "אני לא ממש עוקבת אחרי מערכת השעות.." שתקתי, כי לא היה לי מה להגיד. כנראה שגם פיה לא הפיק מרגליות, כי היא נשארה שקטה עד שנכנסו לחדר השיקויים שבמרתף, והתיישבנו אחת ליד השנייה. הפרופסור לגרוקוביץ' חילק אותנו לזוגות על פי מקומות ישיבה, וביקש מאיתנו להכין שיקוי נגד לעקיצת צרעת ציד, וראיתי שהילדה מסתכלת בי בציפייה, כאילו מקווה שאני מבינה בעניינים האלו קצת יותר ממנה. פתחתי את ספר השיקויים, וחיפשתי אחר הכותרת 'צרעות ציד'. כשמצאתי דפדפתי עד לעמוד המדובר, והתחלתי לעבור על רשימץ המצרכים. הוצאתי את הקדרה שלי, והתחלתי לערבב. "המ.. קתרין.." אמרה אמ בקול חולמני, לא מתעניין בעליל. "מה אנחנו אמורות לעשות עכשיו?" "טוב, צריך להוסיף את כנפי השפיריוץ לקדרה," עניתי תוך שאני שקועה בעבודה. "לערבב שבע פעמים כנגד כיוון השעון ולאחר מכן ל- את מקשיבה לי בכלל?" הסתכלתי על אמ, שבהתה בחלל נאוויר ונראתה שקועה במשהו שלא היה ביכולתי לראות. "אה, כן, סליחה" היא אמרה, מתעוררת מחלומותיה. "פשוט חשבתי.. חשבתי איפה אני יכולה להיות בחג המולד..." הופתעתי. השתדלתי לא להראות את זה על הפנים שלי, אבל לא חשבתי שמישהו מתעסק בבעיות כאלה. זאת אומרת, מישהו שהוא לא אני. "הו, אממ, למה שלא תישארי בהוגוורטס?" שאלתי, בקול הכי רגיל שהצלחתי לגייס. " או שתחזרי הבייתה..." "מפחיד אותי טיפה להישאר בהוגוורטס..." היא ענתה, ונראתה כאילו דמעות עומדות לזרום בנחלים מעיניה בקרוב. "ו... המצב שלי עם אמא שלי לא ממש טוב כרגע..." גלגלי השיניים בראש שלי החלו להסתובב. בדרך כלל, כשמישהו אומר לך משהו כזה, הוא מצפה שתזמין אותו אלייך. אבל לי לא היה לאן להזמין אותה. ועוד יותר לא רציתי להסגיר את הסוד שלי, בטח שלא לתלמידת הפלפאף. "אויש, אני, אממ, ממש מצטערת." עניתי בהיסוס, שוקלת היטב את מילותיי. "הלוואי שהייתי יכולה להציע לך לבוא איתי לאנשהו, אני פשוט לא יודעת עדיין איפה אני אהיה בחג..." סביר להניח שהבעת הפנים שלי הייתה רגילה למדיי, אבל הדבר היחיד שעבר לי בראש באותם הרגעים היה 'אל תשאלי אל תשאלי בבקשה בבקשה בבקשה אל תשאלי.' "בעיות בבית?" היא שאלה. "סוג של..." עניתי, כאילו זה לא היה הסוד הכי שמור שלי. כל כולי צרח מבפנים, מתפלל שהיא לא תשאל מה קרה, או יותר גרוע, תפנה לי את גבה. עבר זמן מאז שדיברתי עם יצור חי שיחה שארוכה יותר משתי מילים, וזה היה נחמד באיזשהו מקום. אבל זה לא קרה. "אז... אולי... נישאר שתינו בהוגוורטס בחגמולד?" היא שאלה, כאילו זה דבר הגיוני ונורמטיבי למצב שבו הייתי. אולי זה באמת היה, אבל אני לא הרגשתי ככה. "אוקיי. אני חושבת." עניתי, שכולי צוהלת מבפנים. "זה לא שיש לי אפשרות אחרת כל כך..." הוספתי, כדי שלא אראה שמחה יתר על המידה. מי יודע, אולי, רק אולי, מצאתי לי סוף כל סוף חברה.

#ארבעתהבתים

ציור צ'יבי חמדמד😊

בלי הרבה הקדמות, קבלו נא את פרקי הראשון.

#הסיפור_הפוטרהאדי_שלנו
פרק 1

קתרין גררה את עצמה לכיוון מגרש הקווידיץ', מחזיקה בידה תיק עמוס בספרים שגרם לה למעוד כל שניים או שלושה צעדים. היא קיוותה שהמשחק יימשך לאורך זמן, כדי שתוכל לגמור לפחות שניים מהספרים העבים שלקחה איתה, ולהטביע את צרותיה בהם. היא תפסה מקום פינתי יחסית ביציע של רייבנקלו, והתמקמה לה בנוחות. בדיוק כאשר שלפה את 'טיוליי עם הבנשי', החל טום ג'ורדן בפרשנות, בצורה רועשת למדי."והנה הקבוצה של רייבנקלו, בהנהגת סמית'!" צווח ג'ורדן לתוך המקרופון, למורת רוחם של אלו שלא אהבו במיוחד רעש."ללחוץ ידיים" אמרה השופטת, ספק נשמע בקולה. רוז סמית' ולוסי קייל לחצו ידיים והביטו אחת בשנייה מבטים רושפים, מלאי תיעוב. קתרין אף פעם לא הבינה מדוע אנשים עושים עניין כל כך גדול מקווידיץ', לדעתה היה זה רק משחק, ותו לא."ו... המשחק מתחיל!" צרח בפתאומיות ג'ורדן, וקתרין נפלה מכסאה מרוב בהלה. "בנים.." מלמלה לעצמה כשערמה מחדש את ערימת הספרים, שנפלה גם היא. "והנה ריי מקמילן מרייבנקלו מתמסר עם אחותו, מרי מקמילן, ושניהם מתמרנים במיומנות בין הרודפים של סליתרין ,אך האם יצ..." שאגת שמחה וקריאות הידד לשומר נשמעו מיציע סלית'רין, בעוד שאוהדי רייבנקלו נחלו אכזבה מרה. "והנה פומה פלינט מסלית'רין תופסת ומתקדמת לכיוון השערים של רייבנקלו," המשיך סמית'. "האם מקלאגן יצליח לחסום אותה ? ו... אייאייייאייי " מקלאגאן חסם את זריקתה של פלינט, וקולות הבוז והשמחה התערבבו זה בזו. בתוך כל הרעש הזה, ישבה לה קתרין בצידי היציע, מתעלמת מן הנעשה סביבה, שקועה לגמרי בספר שלה. סלית'רין קלעו לחישוקים כעבור כמה דקות, ובתוך המהומה הכללית, ננעצו זוג עיניים חומות, יפות וגדולות בקתרין סלואו, אך היא מצידה, לא שמה לב. כל אחת מהקבוצות קלעה עוד כמה פעמים, אך את קתרין כל זה לא עניין. רעשי הרקע לא חדרו אל מוחה, והיא התקדמה בצעדי ענק לכיוון סוף הספר. אך לפתע נשמעה צעקה כה רמה מפי הפרשן, שהצליחה לערער את ריכוזה של קתרין. "מה זה שם?!מה קורה בין המחפשים?!" כמעט כל העניים הופנו לעבר זוג המחפשים, בעוד שקתרין ניסתה להשיב לעצמה את ריכוזה. "וזה היה חתיכת מרביצן לעבר המחפש של רייבנקלו, שהשיג את המטרה! סליתרין ניצחו 190-50" צעק ג'ורדן, ובכך הסתיים המשחק. קולות אכזבה ומלמולי גידופים נשמעו מכל עבר, וכך גם צעקות ותשואות מן היציע של סלית'רין, ואנשים החלו לקום ממושבם שעל היציע ולרדת במדרגות. קתרין נאנחה, מאוכזבת על שלא הצליחה לסיים אפילו ספר אחד, הכניסה את ספריה לתיקה, הרימה אותו וניסתה שלא ליפול במהלך הירידה במדרגות. היא עדיין לא שמה לב לזוג העיניים החומות שליוו אותה כל הדרך לתוך הטירה. כשהגיעה לבסוף לחדר המועדון של רייבנקלו, מתנשפת כולה, ראתה קתרין שהכורסאות תפוסות על ידי שחקני קבוצת הקווידיץ' המאוכזבים, והאוהדים המאוכזבים עוד יותר, ולכן החליטה לעלות לחדרה ולהמשיך לקרוא במיטתה, בתקווה שחברותיה לחדר לא יקשקשו ויפטפטו במשך שעות ארוכות. החדר, למזלה, היה ריק ושקט. כנראה שחברותיה יצאו לבלות עם בני זוגם, או סתם לטיול ברחבי המדשאות. לקתרין לא היה אכפת, היא לא הייתה טיפוס חברותי, ורוב הפעמים נוכחותם של בני אדם באותו החדר שבו שהתה לא הייתה נחוצה לה, ולכן היא הניחה את התיק לצד מיטתה, הוציאה את הספר ממנו ונכנסה אל מתחת לשמיכה, תוך שהיא מתעלמת לגמרי מן המעטפה שמונחת על שידתה. היא כבר ידעה מהו תכנה, בשביל מה הייתה צריכה לקרוא אותה ולחוות מחדש את הכאב? בחופש היא רבה עם הוריה. לא סתם מריבה, כזו שכל נער מתבגר חווה, אלא מריבה של ממש. מאז היא והוריה לא דיברו, וכמו כאילו עשו בינהם תורנות, כל שבוע כתב לה קרוב משפחה אחר מכתב נוזף, במקרה הטוב, ודברים כואבים של ממש, במקרה הרע. קתרין כבר למדה להתעלם מכל זה, או לפחות כך חשבה, אך בכל פעם שקיבלה מכתב, היא הרגישה מעין צביטה קטנה בלב. הסחת דעת. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן הטביעה את עצמה בלימודים ובקריאה, הרבה יותר משעושים תלמידי שנה חמישית, אפילו ברייבנקלו. היא הייתה זקוקה להסחת דעת בכל יום, בכל שעה, כדי שלא תחשוב יותר מדי על הוריה ועל מה תעשה בחופש הבא, לאן תלך, אם יהיה לה לאן לחזור. דמעה קטנטנה צרבה בעינה, וזלגה במורד לחיה, כמו בכל לילה. אף על פי הסחות הדעת התמידיות, בלילה לא היה לקתרין מנוס מן המחשבות, והיא הייתה נשברת, ולו רק לרגע קט. היא כל כך התגעגעה למשפחה שלה, להורים שלה. לא כפי שהם היו בשנה האחרונה, אלא כפי שהם היו לפני שהתחילה ללמוד בהוגוורטס, לפני שהתמיינה לרייבנקלו. "אנחנו נאהב אותה בכל מצב." קולו של אביה התנגן בראשה. אם רק ידעה אז עד כמה המשפט הזה לא תואם את מה שיהיה בעתיד. קולות נשמעו מעבר לדלת, סימן לכך שאחת מחברותיה לחדר של קתרין עומדת להכנס כל רגע. קתרין מיהרה לסגור את הספר ולהעמיד פני ישנה, כדי שלא תצטרך לפתח שיחה עם מי מהן שלא תיכנס.