החברה הישראלית מצויה במשבר כל כך עמוק, כל כך חסר תקדים, עד שכל דבר שהוא לא המלחמה, השבת החטופות והחטופים או חיסול חמאס נראה משני. הנטייה הברורה להתמקד ב"כאן ועכשיו" מקשה להביט בתמונה הגדולה של המציאות שבה אנחנו חיים – ישראלים ופלסטינים, לחוד וביחד – ובעיקר, באיזו מציאות אנחנו רוצים לחיות.

עבור החברה הישראלית, צו השעה הוא לא רק לפעול לסיום המלחמה, אלא גם להחליט איזו מציאות תהיה כאן אחריה. הדיון "לאן הלאה" הוא קריטי, ונקודת הפתיחה שלו צריכה להיות בהכרה בכך שהמלחמה הזו מתנהלת במקביל למשברים נוספים, גם הם בסדרי גודל היסטוריים.

עידו ליבן הוא אבא, כותב ופעיל אקלים באירופה ובישראל. עוסק בהבטים שונים של משבר האקלים מאז 2008, בפרט בצדק אקלימי, כיום כדובר של ארגון הסביבה Bankwatch וקודם לכן כעיתונאי. עדיין משוכנע שיכול להיות פה טוב יותר. לכולן.ם.

אי שם בסביבות 1608 לספירה הומצא הטלסקופ. גליליאו גליליי הסתכל על המציאות כפי שנגלתה אל מול עיניו, ואט אט החל להבין שסדרי העולם שהיו ידועים לכל, ובפרט למדענים של אותה תקופה, לא תקפים.

הטלסקופ הביא אותו להבנות ולחישובים שהוכיחו כי כדור הארץ מסתובב סביב השמש ולא להיפך. כאשר הכנסייה תבעה את גליליאו גלילי ב-1632 למשפט, ניסה גליליאו לשכנע מדענים נוספים באמיתות טענותיו, אך חלקם סירבו להסתכל דרך הטלסקופ וטענו שצעצוע זכוכית זה אינו אמין.

יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.

כמעט שנה לטבח השבעה באוקטובר. כמעט שנה למלחמת חרבות ברזל, שמתנגשת בעוצמה במלחמת לבנון השלישית. גם היום הכל מתנהל ללא תוכניות אסטרטגיות ליום שאחרי, לא בדרום ולא בצפון.

השאלה המרכזית כרגע היא: האם התגלגלנו להסלמה הזו במודע, במתכוון, או שהגענו עד הלום, כשמדינה שלמה מצויה ב"מצב מיוחד" בעורף, בעיוורון מבהיל. הרי התמונה כולה הייתה לפני דרג מקבלי ההחלטות כבר מהשבוע הראשון.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.