לצד ההתרגשות והשמחה על שחרור החטופות והחטופים, אי אפשר להפסיק לחשוב על כך שהעסקה להפסקת אש ושחרור החטופים יכולה הייתה להיות מושגת מזמן. מכה חזקה בבטן גורמת המחשבה על החטופים, החיילים והעזתים הבלתי מעורבים, שנהרגו בזמן שהמשכנו ללא תוחלת במלחמה. מלחמה שהייתה מהמוצדקות אי פעם בפתיחתה, אך איבדה את הצדקתה האסטרטגית לפני חודשים רבים.

אנחנו חייבים לעצמנו לשאול את השאלה – היכן טעינו? מדוע לא אפשרנו לממשל ביידן ליישם את התכנית המפורטת שהכין ליום שאחרי המלחמה, שיש בה חלופה לחמאס בעזה ויש בה נורמליזציה של ישראל באזור, באופן שיספק ביטחון מול איראן ושלוחיה.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

בשבוע שעבר ישראל ואף העולם געשו בשל שתי תנועות יד: הנפת היד של אמילי דמארי והנפת היד של אילון מאסק. מה הקשר בין שתי התנועות והאם יש להן משמעות שחורגת מההיבט הפיזיולוגי של מתיחת כמה אצבעות או זרוע?

אמבלמים הם מחוות שיש להן משמעות מילולית וסמלית ברורה, באופן שיכול להחליף מילים. מפורסמת למשל המחווה של הנפת האצבע והאמה שידועה כתנועת הווי – תנועת הניצחון, שהתפרסמה בזכות וינסטון צ'רציל במלחמת העולם השנייה, ומזוהה כניצחון בעלות הברית על הנאצים. היפוך של התנועה הזו, כך שגב היד פונה כלפי חוץ – ומשמעות התנועה משתנה והיא הופכת לתנועה בוטה.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)