מזה שנים רבות דובר ונכתב על השנאה כתופעה אנושית – בהיבט הפילוסופי, הפסיכולוגי, הספרותי, באקטואליה וברשתות. אולם מעולם לא הייתה שנאה כה עזה סביב מדינת ישראל ובתוכה כמו בשנתיים האחרונות.

ישראל היא מוקד לשנאה עולמית, וזה אמור כלפי פנים וחוץ כאחד. "שנאה", כותבת ד"ר רינה לזר ("לדעת שנאה", כתב העת "שיחות" י"ז, 2003), היא:

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.

כל אחד בנוי אחרת. הפילים נודדים על פני מרחקים גדולים ומתקשרים ביניהם באמצעות תדרים נמוכים שמגיעים לטווח של קילומטרים רבים. כך הם לומדים מה קורה בהמשך הדרך, ואפילו יכולים לקרוא לעזרה.

האוזניים המחודדות של החתולים מאפשרות להם לשמוע תדרים גבוהים. הם שומעים אפילו רחשי כרסום. בזכות יכולתם לסובב את אוזניהם הם מזהים מהיכן בדיוק מגיע הרעש וכך הם צדים את טרפם. גם אנחנו, בני האדם, בנויים כדי לשרוד. טווח התדרים המוגבל שלנו מאפשר לנו להכחיש. לסנן קולות שאם נשמע חיינו לא יוכלו להמשיך כשהיו.

שירה ויזל, זמרת מחאה, השיר האחרון שלה "האבנים מטפטפות דמעות" מדבר על ההשתקה ועל החיים שלה פה.

בשנתיים האחרונות אני מעביר חלק ניכר מימי ולילותיי אצל בתי המתגוררת ביפו שוק הפשפשים. בתי נכת-צה"ל 100+ הזקוקה מעת לעת לסיוע. מעת לעת פירושו פחות או יותר כל יום, ולשם כך אני נמצא לא מעט במקום הקרוי רשמית "צפון יפו", והכולל את שוק הפשפשים, את השכונה האמריקאית-גרמנית ואת מתחם נוגה.

בתי כבר ותיקה ביפו-שוק-הפשפשים, וזה לה מחזור המגורים השני בעיר ובשכונה. במחזור המגורים הקודם התגוררה במרחק כמה בתים ממקום מגוריה הנוכחי, ועל כן היא מכירה היטב את השוק ואנשיו ולחילופין – האנשים בשוק וסביבותיו מכירים אותה.