אני זוכר את 6 באוקטובר לפני שנה. בדיוק מלאו 50 שנים למלחמת יום הכיפורים לפי התאריך האזרחי. התאריך העברי. הייתי נסער.

גם שבועיים קודם לכן, ביום הכיפורים לפני שנה, הייתי נסער. כי אז מלאו 50 שנה למלחמה ההיא לפי התאריך העברי.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

יום אחרי השבעה באוקטובר התקשר הבן שלי ואמר, ענייני כדרכו, שקיבל צו 8. למה חשבתי שזה מאחוריי, הכאב בטן הזה, ושתקתי, חיפשתי מילים. "אימא", אמר בשקט, יודע נפש אמו, "אין לי כוח לשיחה הזאת".

כל היום התנגנו ברדיו שירים שנטענו משמעות חדשה ומכולם הדהד בי "הופעת מילואים" של אהוד בנאי: "שיירה, לאיפה את הולכת?"
מדינה מחורבנת.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

בכל יום אני מתמודדת עם השאלה: איך ליישב בין הרצון שלי להאמין, לאהוב ולבטוח באנשים, לבין המציאות שראיתי ב-7 באוקטובר. בשבוע שעבר, אישה נפלאה שאני מעריכה ואוהבת ואני יצאנו לארוחת צהריים ודיברנו על אלוהים, אמונה ומצב העולם. היא כועסת, כמו רבים אחרים.

בעקבות הזעזוע מ-7 באוקטובר וכל מה שבא אחריו, העולם השתנה, כמו קליידוסקופ שמישהו סובב. כמה מחבריי – כמו זו – כועסים על אלוהים, כועסים על כך שלא הייתה התערבות אלוהית שתגן עלינו מפני הזוועות שהתרחשו. הם שואלים אותי איך אני עדיין שומרת על אמונה, איך אני לא נכנעת לזעם.

סופרת, בלוגרית, עורכת הסושיאל של The Times of Israel