בעוד מספר שבועות יצמידו לכתפות הדרגה של אלוף אייל זמיר שתי פיסות מתכת קטנות שיסמלו את העובדה שהוא הופך מאלוף לרב אלוף, הרמטכ"ל של צה"ל.

במרחק לא רב מהמקום בו יערך הטקס במחנה מטכ"ל בתל אביב, או ליתר דיוק מתחתיו, מצוי "הבור" של צה"ל, אחד מהמקומות שכשל ב-7 באוקטובר.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

באחד מערבי האתמול ישבתי בבית, עצמתי את עיניי וניסיתי להחליט האם להוציא קודם את הכלים מהמדיח או את הכלבה לטיול. בעודי פוסח על הסעיפים, צלצל הטלפון. שיחה לא מזוהה. עוד סקר בחירות או הלוואה בתנאים נוחים.  נאנחתי עמוקות ועניתי.

"הלו, הלו, אפשר לדבר עם פרופסור קורנגרין?" אמר קול במבטא ערבי כבד. זה שלל מייד את סקר הבחירות. הזדקפתי במקומי ועניתי בנימוס המתבקש:
"פרופסור קורנגרין מדבר, עם מי יש לי הכבוד לשוחח?"

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

הופעת הספר "וכיתתו" מאת אלון ליאל ויהודה ליטני ז"ל (הוצאת קו אדום, הקיבוץ המאוחד), היא מאורע של חג. הספר עוסק בפתרון לכאורה אפשרי, ואף יעיל, של סכסוכים עקובים מדם ברחבי העולם תוך התייחסות לאזורנו.

מאז הופעת הספר התבהר קצת עולמם של אנשי שמאל רבים; אלה שחשים בטעות כי הם עומדים אחרונים על איזו חומה שנפרצה מזמן. והם מתחילים לפקפק אם לא אבדה להם צלילות-השיקול. אך הספר נתקל גם בביקורת, כמי שמבטא "משאלת לב קיטשית" וניחן ב"תמימות חולמים רומנטית".

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.