8 חודשים לתוך מלחמה רב זירתית, אפשר כבר להשתיק את סיסמאות ראש הממשלה ושר הביטחון, לשים בצד את רצף האיומים של מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל, אלוף פיקוד צפון ואחרים, החושבים שהנאומים השחצניים שלהם מעודדים את אזרחי ישראל ומפחידים את חזבאללה וחמאס.

פשוט נמאס כבר לשמוע כיצד "לבנון תחזור לתקופת האבן", "טייסינו יושבים בקוקפיטים והחרטומים מכוונים צפונה", ואיך יחיא סנוואר "שומע את רעם שרשראות הטנקים מעליו".

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

אני אמנם מזדהה עם אכזבתו של דניאל בן סימון מהמרוקאים הממליכים שוב ושוב את בנימין נתניהו, כפי שהיא באה לידי ביטוי במאמרו בהארץ: "אבו מאזן עוד מחכה למרוקאים", אבל אני מסתייג מההכללה. בכל חברה, ובעיקר מערבית, מיעוט מתבדל יוצר תהודה כאילו הוא נציג בלעדי של הכלל.

בצרפת, בה חיים על פי הערכות שונות כ-450 אלף יהודים, הרוב אינו קהילתי, מקיים חיים ככל האזרחים, ואוחז בדעות מגוונות ופלורליסטיות. אולם המיעוט הלוונטי והמתחרד יוצר דימוי כאילו הוא מייצג את כלל יהודי צרפת.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.