בשעות ובימים הראשונים של מצב החירום הלאומי, העיניים של כולנו נשואות באופן טבעי אל עבר הממשלה וזרועות הביטחון. אך ככל שמתפזר ערפל הקרב הראשוני והמציאות החדשה מתחילה להכות שורש, מתברר כי הכתובת המשמעותית ביותר עבור האזרח אינה נמצאת במסדרונות השלטון המרכזי בירושלים, אלא דווקא בבניין העירייה או המועצה המקומית.

במהלך מלחמת "שאגת הארי", הוכח פעם נוספת כי השלטון המקומי הוא החולייה הקריטית ביותר בשרשרת החוסן הלאומי. זהו הגוף שנדרש לגשר על הפער העצום שבין החלטות מדיניות רחבות לבין הצרכים הקיומיים והיומיומיים של התושבים.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

יש רגעים שבהם טקסט מפסיק להיות מאמר דעה והופך לתמרור אזהרה. לא בגלל מה שהוא מבקר, אלא בגלל מה שהוא מרשה לעצמו לדמיין.

המכתב של משה כהן־אליה לראש שב"כ איננו עוד טור פולמוסי חריף על מערכת המשפט. ישראל כבר ראתה חריפים ממנו. הוא גם איננו עוד ביקורת אידיאולוגית על אקטיביזם שיפוטי, על גבולות הכוח של היועצת המשפטית, או על תפקידו של בית המשפט העליון. הוויכוחים האלה לגיטימיים, חשובים, ולעיתים גם הכרחיים. אבל כאן נחצה קו אחר. מסוכן יותר. עקרוני יותר.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".