זמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: בחזרה ל-1993 ולניסיונות של אריאל שרון וסביבתו להיאבק בנרטיב כאילו שיקר למנחם בגין בימי מלחמת לבנון הראשונה דרך סדרה של תביעות השתקה וחוסר הבחנה מפחיד בין טוב לרע
ההפתעה שחווינו בפיטוריו של יואב גלנט, ולנוכח האיום בפיטורים צפויים נוספים של בעלי תפקידים מרכזיים, אינה רק בהחלפתו במישהו חסר ניסיון ביטחוני, אלא בעיתוי המדהים שבו ישראל נאבקת על קיומה וקוברת את מיטב בניה. בזמן כה רגיש, מי שתופס את הכותרות ומניע את סדר היום הם שוב, נציגים ממגזר שאינו שותף לגורל הישראלי.
לפני כמה חודשים נאמתי בעצרת בירושלים ושיתפתי את סיפורם של הלוחמים האמיצים בגדוד שלי, שכבר 200 יום אומרים "הנני". דיברתי בכבוד ובכנות על הצורך הפשוט לעוד אנשים במערך המילואים, כדי למנוע שחיקה ועייפות אצל אותם לוחמים שממשיכים לשאת בעול. לא האמנתי שבישראל של היום, תחת הממשל ה"ימין מלא מלא", אפשר להפוך מגיבור לבוגד ברגע. ממילואימניק מסור לאדם שמואשם בשנאת תורה ומגזר – רק כי העזתי לבקר תופעה שמחלישה את האנשים המסורים ביותר במדינה שלנו.
יהודה לפיאן הוא יזם חברתי ומנהל בעמותת "מסע שחרור" תוכנית המלווה לוחמים בתהליך החזרה לשגרת החיים האזרחית. מתגורר בתל אביב, גדל בירושלים בבית דתי-ציוני, וכיום מגדיר את עצמו כמסורתי. לאחר שסיים 151 ימי מילואים בדרום ובצפון, יהודה ממשיך לשרת בגאווה ומקדיש את מרצו לשיפור תדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית ולבניית גשרים בין מגזרים שונים בתוך החברה הישראלית. בעברו שימש כיועץ פוליטי וניהל ארבעה קמפיינים ארציים. בזמנו הפנוי, הוא חובב קולנוע ואוהב לשחות בים בחורף.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
לאחרונה ראינו ושמענו עד כמה נבחרי הציבור שאמורים לייצג את הציבור שבחר בהם יכולים להיות אטומים וחסרי רגישות אלמנטרית. במשך 31 שנים בהן הייתי כתב פרלמנטרי ונכחתי באלפי דיונים בוועדות הכנסת ובמליאה, אינני זוכר אטימות וזלזול בממדים כאלה של ח"כים כלפי אורחים שהגיעו לכנסת.
מה גם שעכשיו לא מדובר באזרחים רגילים שמבקרים בכנסת, אלא בבני משפחותיהם של חטופים שנמקים כבר יותר מ-13 חודשים במנהרות בעזה. הם מגיעים לדיוני הוועדות בכנסת שעוסקות בנושא החטופים כדי להשמיע את זעקתם ולבטא את תסכולם על כך שאין תזוזה במו"מ עם חמאס, ומשום שכל יום שעובר רק מחמיר את מצבם הבריאותי.
גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.
"עלבונם של בני המשפחות"…
כאילו מדובר בכבוד ולא בחיי החטופות במנהרות.
מה שצריך לתבוע זו הפסקת העקדה וההפקרה והשחיתות וההשתמטות והפירומניה והעבריינות שמרסקות את המדינה דמוקרטית רציונלית הציונית.
מה שצריך כדי לשרוד,
כדי שילדינו יחיו,
זו ערבות הדדית, טוהר מידות, אמת ותקווה.
והנהגה שחושבת קודם כל ורק על האזרחים
ועל עתיד היתרון המוסרי והאיכותי,
בלעדיהם אין עתיד.
קונספציה, ממש עכשיו.
מה קשה לך להבין? כל החכ"ים בקואליציה מעוניינים במותם של החטופים, אם מתוך רשעות גרידא אם מכיוון שבציות לנתניהו ורעייתן וללהקת כלבי הטרף שלהם תלויה פרנסתם בהווה ובעתיד. לגבי רוב רובם של חברי הקואליציה, מדובר במנעד שלם של סיבות, החל באדישות לגורל החטופים עד לחישובי כדאיות לגבי יחסיהם עם נתניהו ושלוחיו כאשר משטר העריצות ייכון כאן במלואו ללא כחל וסרק.
מדובר במצג של נוולות מהגדולים שידעה ההסטוריה ובאוסף של כמעט 120 מנוולים, להוציא בודדים ובודדות.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם