הדמוקרטיה במדינה מושתתת על הפרדת הרשויות וקיומם של מתח מתמיד ואיזונים ביניהם בדינמיקה המטורפת של מערך החיים במדינה. הממשלה החדשה – ממשלת ימין קיצונית ומשיחית, שולטת ללא מיצרים בכנסת.

היא מובילה חקיקה בלתי מרוסנת המשנה את פני המשטר במדינה ללא הכר, וידה נטויה להשתלטות גם על מערכת המשפט: השתלטות על הוועדה למינוי שופטים, חקיקה עוקפת בג"ץ, סירוס שומרי הסף, מינוי היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה שיהיו עושי דברם, ועוד.

הממשלה החדשה, ממשלת ימין קיצונית ומשיחית, שולטת ללא מיצרים בכנסת. היא מובילה חקיקה בלתי מרוסנת המשנה את פני המשטר במדינה ללא הכר, וידה נטויה להשתלטות גם על מערכת המשפט

כאשר הממשלה שולטת בכנסת ובמערכת המשפט, למעשה חדלה הדמוקרטיה להתקיים. במצב הנורא הזה שומרי הסף האחרונים חייבים לעמוד בפרץ ולהגן על הדמוקרטיה, כל עוד זה אפשרי:

• הנשיא חייב להביע דעה נחרצת ולא אמירה רפה שהוא מוטרד ממה שקורה.
• היועצת המשפטית לממשלה מנסה להיאבק אבל היא חייבת את עזרת הציבור (באופן דמוקרטי).
• ובית המשפט העליון, זו מלחמתו האמיתית להגנה על מבצרו שהוא מבצרה האחרון של הדמוקרטיה.

לבית המשפט העליון יש שני תפקידים מרכזיים: דיון בערעורים על פסיקות של בתי המשפט המחוזיים, ודיון כבית משפט הגבוה לצדק (בג"ץ). משום מה, כבר תקופה ארוכה בית המשפט העליון בדיוניו כבג"ץ בנושאים חשובים מאוד להגנת הדמוקרטיה – נוטה להלך בין הטיפות ונמנע מקבלת החלטות ברורות. למשל בדיונים על אפשרות שאדם עם כתבי אישום פליליים יכול לכהן כראש ממשלה, ועוד.

בתי המשפט אמורים לדון על פי "הדין והצדק". "הדין" מוגדר על פי החוק והפסיקה, אך "הצדק" נותן מרחב שיקול דעת רחב יותר לשופטים היושבים בדין. לאחרונה, על פי פסיקותיו של בג"ץ, נראה שהוא נותן משקל גדל והולך לדיון על פי "הדין" בלבד. ע"י כך, בית המשפט העליון מפקיר את הזירה לכוחות הפוליטיים ומצמצם מאוד את האספקט של השיקול מן "הצדק", שבמקרים רבים מחוייב המציאות.

בתיהמ"ש אמורים לדון עפ"י "הדין והצדק". "הדין" מוגדר לפי החוק והפסיקה, אך "הצדק" נותן מרחב שיקול דעת לשופטים. לאחרונה, מפסיקות בג"ץ עולה שהוא נותן משקל גדל והולך לדיון עפ"י "הדין"

בדיון בבג"ץ על מתן מנדט להרכבת ממשלה לאדם עם כתבי אישום מן החמורים בספר החוקים שלנו, 11 שופטי בג"ץ פסקו פה אחד שאין מקום למעורבותם בעניין, ועל זה אמרה כבוד נשיאת בית המשפט העליון: "שום מבצר לא נופל".

במצב בו שר עם כתב אישום אינו יכול להמשיך בתפקידו (הלכת דרעי פינחסי), אפשר לגזור קל וחומר שלא יתכן מצב בו מכהן ראש ממשלה עם כתבי אישום. מה שמעורר פליאה גדולה הוא שלא הייתה כאן אף דעת מיעוט של אחד מתוך 11 השופטים שחשב אחרת.

הדיון בהחלטות פה אחד של בית דין התקיים כבר בימי הסנהדרין (בתקופת הבית השני), וכבר שם הבינו שמצב בו כולם פוסקים פה אחד ואין דעת מיעוט הוא פסול מעיקרו. לדוגמה: במקרה בו סנהדרין קטנה (בת 23 דיינים) העוסקת בדיני נפשות מצאה פה אחד את העומד לדין לפניה אשם, פוטרים אותו מעונש, כדברי רב כהנא: "סנהדרי שראו כולן לחובה פוטרין אותו" (מסכת סנהדרין יז, א).

האם אוזניו של בג"ץ כבדו משמוע, ועיניו טחו מראות את המציאות המתהווה כאן לנגד עיננו, או שמא קהו שיניו והוא מורתע מהפוליטיקאים?

על שיקול־הדעת השיפוטי וסגירת פערים בין משפט למציאות אמר אהרן ברק בטקט השבעתו כנשיא בית-המשפט העליון: "בין אמת ליציב – אמת עדיף". אך כעת נראה שבית המשפט העליון דבק ב"יציב" (פסיקה על פי הדין), אבל "שביל הזהב" נמצא בתווך בין "אמת" ל"יציב".

במצב בו שר עם כתב אישום אינו יכול לכהן, אפשר לגזור קל וחומר שלא יתכן מצב בו מכהן רה"מ עם כתבי אישום. מעורר פליאה שלא הייתה כאן אף דעת מיעוט של אחד מתוך 11 השופטים שחשב אחרת

מדיניות זו של בית המשפט העליון מקרינה על שאר הערכאות הנמוכות ממנו ומשפיעה עליהן להתנהל בדווקנות יתירה על פי הדין, עם מרחב שיקול דעת קטן והולך לשופטים.

תפישה כזו מובילה לשחיקה בנורמות ההתנהגות, בעיקר של נבחרי הציבור. אין בושה, אין נורמות, יש רק חוקים, ורק הרשעה חלוטה של בית המשפט העליון היא אמירה, כל השאר הופך להיות מצב "תקין". כל מי שמקורותיו הכספיים וקשריו ענפים יותר, ויכול להעמיד עורכי דין מפולפלים יותר שיודעים למצוא את ה"פרצות" בחוק, כך סיכויו להרשעה נמוכים יותר.

עם כינונה של הכנסת הנוכחית (הכנסת ה25), התחיל בליץ של חקיקה שאמור לשנות את פני המשטר במדינה ללא הכר:

• חוק המאפשר למורשע סדרתי לכהן כשר – חוק דרעי.
• חוק גזעני המפלה קהילות חברתיות.
• חוק המשנה את פקודת המשטרה ומכניס לתוכה פוליטיקה.
• חוק המשבש את סדרי החיים שגם ככה משובשים מאוד ביהודה ושומרון וקורע מצה"ל את יכולת התפקוד ביהודה ושומרון, על האיזון העדין הנדרש עם התושבים הפלסטינים ומפר את החוק הבין לאומי.
•  שיבוש המבנה של משרד החינוך.
• התערבות בשרשרת הפיקוד בצה"ל – הכפפת הרב הצבאי לרבנות הראשית.
•  שינוי חוק הגיוס לרצון החרדים.
• שיבוש החיים במדינה – הפסקת ייצור חשמל בשבת

ועוד ועוד. על מעללי הקואליציה הזו עוד יסופר רבות בדברי הימים של מדינת ישראל.

התנהלות עפ"י דין בלבד מובילה לשחיקה בנורמות ההתנהגות, בעיקר של נבחרי הציבור. אין בושה, אין נורמות, יש רק חוקים. רק הרשעה חלוטה של ביהמ"ש העליון היא אמירה, כל השאר הופך להיות מצב "תקין"

העתירות על החוקים האלה מתגלגלות כעת לפתחו של בג"ץ. במצב המתהווה במדינה כיום, בית המשפט העליון חייב להתעלות ולראות את התמונה הכללית – השינוי האסטרטגי שמדינת ישראל הולכת לעבור –חיסול הדמוקרטיה.

אין לבג"ץ יותר את הפריווילגיה לרחוץ בניקיון כפיו ולדון בכל חוק כלעצמו על פי הדין. הוא חייב לעמוד בפרץ, הוא המבצר האחרון שנותר להגנת הדמוקרטיה.

אחרת, זו תחילת הסוף של החזון הציוני שנרקם במשך אלפיים שנות גלות דוויה והפך למעשה יצירתי אדיר במאה השנים האחרונות, וכעת עומדים עליו יסודות חשוכים, משיחיים וקיצוניים לכלותו.

כהונה בבית המשפט העליון היא לא סידור עבודה. זו שליחות אדירה שגלומים בה זכות ואחריות גדולה, והגיעה העת בה שופטי בית המשפט העליון חייבים למלא אחרי האחריות הנגזרת מתפקידם – להגן על הדמוקרטיה.

עוד רגע קט מגיעים ימי פורים ונקרא את מגילת אסתר, אז בהזדמנות זו נזכיר לכבוד נשיאת בית המשפט העליון אֶסְתֵּר חיות את אֶסְתֵּר ממגילת-אסתר, שלפני 2500 שנים עמדה לרווח והצלה לעם ישראל והצילה אותו מהשמדה.

כהונה בביהמ"ש העליון היא לא סידור עבודה. זו שליחות אדירה שגלומים בה זכות ואחריות גדולה, והגיעה העת בה שופטי העליון חייבים למלא אחרי האחריות הנגזרת מתפקידם – להגן על הדמוקרטיה

כעת לפתחה של אֶסְתֵּר חיות עומדת הזכות והחובה והיכולת בתפקידה הרם והחשוב להילחם להצלת הדמוקרטיה במדינה. לקריסתה של הדמוקרטיה יהיו השלכות הרות גורל על המשך קיומה של המדינה והציונות ועל כל היהודים בתפוצות. נקווה שגם אסתר חיות תציל אותנו בדומה לאסתר מהמגילה.

יחיאל גלבוע הוא ד"ר לפילוסופיה של המדע ומהנדס פעיל בתעשיה הבטחונית והאזרחית שנים רבות. מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות.

השרה אורית סטרוק בירכה על ביטול חוק ההתנתקות והצהירה שיום יבוא ונחזור גם לעזה. השר בצלאל סמוטריץ' הצהיר ש"את חווארה צריך למחוק" (וניסה לתקן ולעדן), והשבוע הצהיר בעברית צחה ש"אין עם פלסטיני".

השרה סטרוק בירכה על ביטול חוק ההתנתקות והצהירה שיום יבוא ונחזור לעזה. השר סמוטריץ' הצהיר ש"את חווארה צריך למחוק" (וניסה לעדן), והשבוע הצהיר בעברית צחה ש"אין עם פלסטיני"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עכשיו שאלה לקולגות המראיינים ברדיו שוב ושוב את אנשי המילואים שהצהירו כי לא ישרתו בדיקטטורה ושהם מסרבים לבוא להתנדב כמחאה על ההפיכה המשטרית. רובם הדגישו גם כי רק במקרה של מלחמת קיום הם יתייצבו.

שאלה פשוטה: בהנחה שמפלגת עוצמה יהודית והציונות הדתית (הגזענית) יאיימו על בנימין נתניהו במשבר קואליציוני אם לא יתקוף ויכבוש את עזה, האם על אנשי המילואים להתגייס ולהילחם במלחמה הפוליטית בעזה?

הדילמה הזו עומדת מעתה יומיום לפני כל איש מילואים או סדיר וקבע.

היא כמובן רלוונטית גם למה שעלול להתרחש בשטחי יו"ש בחודש הרמדאן.

ממשלה שמונהגת מסיבות קואליציוניות על ידי הימין הקיצוני המטורף, האנטי דמוקרטי, השואף לעליונות יהודית ולשלטון דיקטטורי, עלולה לגרור את אזרחיה למלחמה מיותרת. מלחמה לא מוצדקת שסיבותיה הן רק השקפת עולם הלכתית אידאולוגית. מלחמה שסיבותיה הן פוליטיות גרידא, כי רה"מ הנוכחי, שירצה לשרוד בתפקיד ולא לפרק את ממשלתו אפילו אם יתנגד לדרישת המלחמה של סמוטריץ', סטרוק ואיתמר בן גביר – יחליט לצאת למלחמה.

הוא כמובן יעטוף את ההחלטה בשקרים והסתה, תעמולה ודברי בלע נגד השמאל ונגד הפלסטינים ונגד אנשי המילואים (טרוריסטים ואנשי מחאה זה היינו הך בביתו) וישלח את צה"ל למלחמה. כלומר ישלח את אנשי המילואים המוחים כיום נגד ממשלה של דיקטטור אנטי דמוקרטית.

שאלה פשוטה: בהנחה שמפלגת עוצמה יהודית והציונות הדתית (הגזענית) יאיימו על נתניהו במשבר קואליציוני אם לא יתקוף ויכבוש את עזה, האם על אנשי המילואים להתגייס ולהילחם במלחמה הפוליטית בעזה?

שרי ממשלתו הצייתנים יעלו מיד לשידור ויצדיקו את המלחמה – בשקרים, הסתה, תעמולה ודברי בלע נגד השמאל, נגד הפלסטינים ונגד אנשי המחאה. כן, דף המסרים יחבר את אויבי ישראל עם מתנגדי המהפכה המשפטית משטרית ויריבי הממשלה הפוליטיים.

זו תהיה מלחמת ברירה ואנשי המילואים מכל היחידות יעמדו בדילמה: לציית לממשלה ולמות במלחמה פוליטית, או לסרב ולדרוש דמוקרטיה וכך אולי גם למנוע את המלחמה.

הדוגמה של מלחמת וייטנאם צרובה בהיסטוריה העולמית.

אחד האירועים הטראומטיים שהשפיעו על ארצות-הברית במאה העשרים הוא מלחמת וייטנאם. מלחמה שמעולם לא הוכרזה באופן רשמי והתרחשה במשך 25 שנים ולאורך כהונתם של חמישה נשיאים.

ניקח מקטע אחד מהמלחמה ההיא לשם הדוגמה.

בין 1963 ל-1968 נוצר תהליך ההסלמה, שספק אם אפשר להצביע על גורם אחד המסביר את היווצרותו. מכל מקום, ב-1963 היו בווייטנאם 15,000 חיילים אמריקאים ואילו ב-1968 עמד המספר על 600,000 חיילים ומפקדים, שלמעשה פעלו בווייטנאם פעולה צבאית משולבת, אווירית ויבשתית.

זו תהיה מלחמת ברירה ואנשי המילואים יעמדו בדילמה: לציית לממשלה ולמות במלחמה פוליטית, או לסרב ולדרוש דמוקרטיה וכך אולי גם למנוע את המלחמה. דוגמת מלחמת וייטנאם צרובה בהיסטוריה

איש לא הכריז מעולם על מלחמה, וכל ההסלמה נעשתה על-ידי צווים נשיאותיים מבלי שההחלטות הובאו לדיון פומבי ואושרו על-ידי הקונגרס. ההתערבות כונתה פעולות אבטחה ושיטור ולכן לא הצריכה כינוס קונגרס לשם הכרזת מלחמה.

רוברט מקנמארה היה מזכיר ההגנה תחת ממשל ג'ונסון ואח"כ ממשל ניקסון. באופן אירוני, ביטאה ההסלמה דבקות מצד לינדון ג'ונסון להמשיך במדיניות יצירתית בעולם השלישי כפי שגרס קודמו בתפקיד.

קובעי מדיניות הביטחון הלאומי החילו את תיאוריית הבלימה על מזרח אסיה והעניקו לגיטימציה להתערבות כביטוי הבלימה בפני הקומוניזם. העובדה שהחזית היתה כה רחוקה והתרחשה בעולם השלישי יצרה אשליה של ניצחון מהיר ומוחלט. היה גם לחץ מצד הצבא לנסות את הכלים החדשים וליישם טכנולוגיה מתקדמת כדי לשמור על רמת מבצעיות גבוהה.

כשהצהיר ג'ונסון כי ארצות-הברית לא תעזוב את וייטנאם עד לבלימה מוחלטת של הקומוניסטים, הוא השתמש ברטוריקה מוכרת האופיינית למעצמה גדולה שמעולם לא נוצחה במלחמה כלשהי.

זאת ועוד, הממשל הדמוקרטי, שנחשד על-ידי רפובליקאים שמרנים בתבוסתנות, שקד להיראות יותר ימני מן הימין האמריקאי, ולהראות עד כמה הוא מחויב להסלמת הלחימה. הקשר עם מדיניות החברה הגדולה העצים גם הוא והרחיב את פעולות ארצות-הברית בווייטנאם.

איש לא הכריז מעולם על מלחמה, וההסלמה נעשתה ע"י צווים נשיאותיים מבלי שההחלטות הובאו לדיון פומבי ואושרו ע"י הקונגרס. "פעולות אבטחה ושיטור" לא הצריכו כינוס קונגרס להכרזת מלחמה

התוצאות של המעורבות הצבאית המאסיבית היו הרות אסון, אך הנשיא הצליח להסתיר את ממדי האסון מעיני הציבור. מטרות המלחמה לא הוגדרו מעולם והחיילים לא ידעו בדיוק מה הם עושים בג'ונגלים של וייטנאם.

הם יצאו למשימות חיפוש והשמדה שנועדו לחשוף תאי וייטקונג קומוניסטיים, אולם היות שכל האזרחים נחשדו כאנשי וייטקונג – לא הייתה אפשרות לעשות זאת ללא מעשי טבח באוכלוסייה מקומית.

מטוסים אמריקאיים הפציצו כפרים עלובים ומחקו אותם מעל פני האדמה. חיי אדם הפכו לזולים מאוד. השחיתות הפוליטית בדרום-וייטנאם גם היא התרחבה והרבה חיילי מפקדה אמריקאים שישבו בסייגון היו מעורבים בשחיתות זו. סחר בסמים, גזענות, סירוב פקודות ועריקות היו חלק בלתי נפרד משגרת הצבא.

רוב החיילים שגויסו לווייטנאם באו ממשפחות עניות; חלק גדול מהלוחמים היו בני מיעוטים שחורים. הקצינים לעומתם באו ממשפחות המעמד הבינוני. אנשים שהשתייכו למעמדות גבוהים מצאו דרכים לא לשרת בווייטנאם.

מפקדים זוטרים בדרגות השדה קיבלו פקודות ממפקדים בכירים שמעולם לא היו בקרבות. כל זה התרחש אלפי קילומטרים מהבית, כך שקשה לומר שמדובר פה במלחמת הגנה על עצם קיומה של ארצות-הברית.

התוצאות של המעורבות הצבאית המאסיבית היו הרות אסון, אך הנשיא הצליח להסתיר את ממדי האסון מעיני הציבור. מטרות המלחמה לא הוגדרו מעולם והחיילים לא ידעו בדיוק מה הם עושים בג'ונגלים של וייטנאם

המקבילה למלחמה ישראלית מיותרת בשטחים ברורה.
היא עלולה לפרוץ בעזה, או בשטחי יו"ש כתוצאה מפרובוקציה של מתנחלים, או ייאוש או טרור פלסטיני, או יוזמה פוליטית של ממשלת ימין ימין מלא מלא.

לימים נחשפו בארה"ב מסמכי הפנטגון (הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, מספר את הסיפור המרתק מאחורי הקשר בין אינטרסים של עיתונות לחשיפת האמת אודות שלטון המשקר לציבור ומנהל מלחמה מיותרת, אבודה, שעולה בחיי אלפים).

בהמשך התפרסמו העובדות במסמכי הפנטגון שהודלפו ע"י דניאל אלסברג, אנליסט שעבד במכון ראנד והייתה לו גישה לדו"ח הסודי שעסק ביחסי ארה"ב וייטנאם – בעיקר בשנות המלחמה. הדו"ח, שהוזמן ע"י רוברט מקנמארה, מזכיר ההגנה של ארה"ב, הציג את הפער הבלתי נתפס בין ההצהרות הפומביות של פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים ומה שנאמר בחדרי הישיבות. הצהרות בדבר ניצחון בקרב ותוכניות לצמצום הכוחות, בעוד שהרחק מעין הציבור דובר מפורשות על חוסר התוחלת של המלחמה ועל הכוונה לשלוח כוחות נוספים.

המצב של אנשי המילואים כיום בישראל הוא מצב של טרום הפיכה משטרית שעלולה להוביל למלחמה מיותרת, פוליטית, שקרית, שבה רק הם – אנשי המילואים וחיילי הסדיר והקבע של צה"ל – יאבדו את חייהם.

חברי הכנסת, שרי הממשלה, יאיר נתניהו ואריה דרעי, שופרותיהם בתקשורת, כולם יישארו חיים באולפנים ובמשרדים הממוזגים וימשיכו לטחון את השאלה האם אנשי המחאה המשרתים במילואים צריכים לסרב או לשרת בכל מחיר.

מצב אנשי המילואים כיום בישראל הוא מצב של טרום הפיכה משטרית, העלולה להוביל למלחמה מיותרת, פוליטית, שקרית, בה רק הם – אנשי המילואים וחיילי הסדיר והקבע של צה"ל – יאבדו את חייהם

לשרת גם תחת ממשלה שמשקרת בגסות ובבוטות לציבור ושריה דורשים להעמיד לדין את המסרבים להתנדב, מכנים אותם "אנרכיסטים" ושולחים אותם לעזאזל כשראש הממשלה הנאשם בשוחד ובעבירות לא פחות חמורות מאלה שהפילו את ריצ'רד ניקסון, מחריש ומנהל את ההפיכה גם כאשר כל העולם מזהיר אותו מפני הקטסטרופה והמלחמה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.