למתבונן מבחוץ במאבק המתחולל עכשיו על דמותה של מדינת ישראל תבלוט עובדה מתמיהה – שני הצדדים נלחמים עבור אותו אידיאל – הדמוקרטיה.

שני הצדדים אוחזים בסמל וטוענים שהם מחזיקים בפרשנות האמיתית שלו. והצעדים שהם מציעים לעשות או להימנע מהם הם מימוש המהות של הרעיון הדמוקרטי.

למתבונן מבחוץ במאבק המתחולל על דמותה של ישראל תבלוט עובדה מתמיהה – שני הצדדים נלחמים עבור אותו אידיאל – הדמוקרטיה, וטוענים שהם מחזיקים בפרשנות האמיתית של הסמל

המילים שנשפכו על כך משני הצדדים יכולות למלא ספריה, אבל דווקא הררי המילים האלו מסתירים פעמים רבות את מה שאכן לא היה כאן, מצד אחד, ואף אחד ממובילי החקיקה החדשה לא מבטיחים ולא מעוניינים ליישם.

דמוקרטיה מהותית, כלומר יכולת של כלל האזרחים להיות מעורבים באמת בעיצוב המקום בו הם חיים, בהחלטות – אף אחד לא מבטיח ויותר מכך, אף אחד לא מדמיין.

הדמוקרטיה שלנו אינה נתפסת כזכות לקחת חלק ואחריות, אלא כזירת התגוששות של שחקנים, הנצפית בטלוויזיה. זירה בה הכללים משתנים מפעם לפעם בהתאם לכוח השליט. אבל מאופיינת בשליטה של ההון ובעלי הכוח, והמשחק הוא ביניהם. מעט מאוד ציפייה לערכים קונקרטיים שיקודמו עבור האזרחים וחיי היום יום שלהם, והרבה יותר ציפייה שיאבקו על סמלים, כי הרי ממילא מדובר בזירת היאבקות טלוויזיונית.

וכעת אנחנו נלחמים על הפירורים שהיו לנו עד נובמבר 22. וזה לא מספיק.

המאבק על חלופה צריך להצית את הדמיון. לא כמה פירורי הגנה משפטית ממערכת דמוקרטית, שההון הגדול מעורב ומנהל אותה. אם על ידי מעורבות ישירה במפלגות, ואם בעקיפין על ידי גופי תקשורת מרכזיים או פעולות לובי אגרסיביות.

הדמוקרטיה שלנו אינה נתפסת כזכות לקחת חלק ואחריות, אלא כזירת התגוששות של שחקנים, הנצפית בטלוויזיה. זירה בה הכללים משתנים בהתאם לכוח השליט אך מאופיינת בשליטת ההון ובעלי הכוח

האופוזיציה, הנאבקת היום נגד ריסוק ההגנה שמערכת המשפט יכולה לספק לאזרח, לקחה חלק פעיל בהנעת התהליך הזה. המפלגות המרכיבות אותה הניעו בעשורים האחרונים את הפיכת הפוליטיקה המפלגתית למערכת הנשלטת על ידי בעלי הון. אלה מקימים וממנפים מפלגות, שאינן מקיימות בתוכן שום מערכת דמוקרטית, אפילו לא למראית עין.

ככל שהצעדים הנעשים היום הם הרסניים ומאיימים על זכויות האדם, הם מאיימים על זכויות כפי שהתרגלנו לקבל אותן תחת הסדר הניאו ליברלי.

סט מוגבל של זכויות ליברליות הובטח לקבוצת הרוב. וגם הוא היה על תנאי, כל זמן שלא התנגש עם האינטרסים של ההון. בכל חלקי החברה אזרחים היו חשדנים, וחשו שהמערכת לא באמת עובדת עבורם.

הפערים האלו נחשפו בסדקים רבים של הבעת חוסר אמון במערכת. לא רק במערכת המשפט, אלא בכל המערכת הנבחרת ומוסדותיה.

הדרג הנבחר ואנשי המקצוע במשרדי הממשלה ובעיריות – פחות ופחות נתפסים כשליחי ציבור, כאלו שתפקידם לדאוג לכלל האזרחים ופועלים כשלוחיו, ויותר ויותר בעלי אינטרס משל עצמם שאותו הם מקדמים. חשוב להדגיש שתורמים לכך עשורים של אידאולוגיה והטפה כנגד המדינה ופעולותיה גם מצד אלו שנזעקים כעת להגן על זכויות בית המשפט.

סט מוגבל של זכויות ליברליות הובטח לקבוצת הרוב. וגם הוא היה על תנאי, כל זמן שלא התנגש עם האינטרסים של ההון. בכל חלקי החברה אזרחים היו חשדנים, וחשו שהמערכת לא באמת עובדת עבורם

אנחנו נאבקים עכשיו בכל הכוחות שלנו כדי לשמר את המשטר הפגום הזה, וקושרים לו כתרים ותארים. זאת משום שלמרות כל הביקורת, הוא יצר הגנה על האזרח מפני שרירות שלטונית, לעיתים, ואכן איזן במעט את כוחו של השלטון. אז אנחנו מוכנים להסתפק ברע במיעוטו, כשמאיימים עלינו עם רוע גדול ואכזרי.

אבל מאבק שכל שאיפתו היא שימור משטר קלוקל אחד משום שהוא פחות רע מהחלופה, הוא מאבק דל. הוא מאבק בלי חזון שיצית בו אש. מאבק שבנוי על פחד מהחלופה ואינו משרטט קו אופק חלופי לשאוף אליו, הוא מאבק חרד ומבוהל.

אנחנו צריכים שתיהיה לנו תמונה חיה של חלופה דמוקרטית חיונית ואופטימית. של דמוקרטיה שהיא הרבה יותר מלהיבה מהדמוקרטיה התאגידית אליה התרגלנו.

אנחנו זקוקים נואשות לחוויה של דמוקרטיה השתתפותית בכל רמות חיינו, מוועד הבית, בית הספר, השכונה, מקום העבודה, העיר ובענייני המדינה.

אנו זקוקים לתמונה חיה, כיצד אזרחים ואזרחיות, תושבי ערים וישובים, יכולים להתארגן ולהחליט מה הם רוצים. ולא רק על יד נציגיהם הרחוקים ברשות המקומית או בכנסת, ולא במקומם. אלא בנוסף אליהם. בתוך מרחב שנציגים אלו ייצרו כדי לממש את הדמוקרטיה בתוכה הם פועלים.

אבל מאבק שכל שאיפתו היא שימור משטר קלוקל אחד משום שהוא פחות רע מהחלופה, הוא מאבק דל, בלי חזון שיצית בו אש. מאבק שבנוי על פחד מהחלופה ואינו משרטט קו אופק חלופי הוא מאבק חרד

בעשור האחרון שורת "שיתוף הציבור" הפכה לחלק תהליכי תכנון ואחרים. במקרים רבים מדי מדובר בתהליך ריק, שבכל מקרה משאיר את הסמכות בידי הרשות, ואינו משתף את הכוח עם התושבים. הוא רק מאשרר את השיטה הקיימת, בכך שהוא מאוורר ונותן במה לתושבים מעורבים.

אנחנו זקוקים למסגרות הרבה יותר רדיקליות של התארגנויות מקומיות הלוקחות ומקבלות אחריות, וצריכות להגיע להסכמות בתוכן וביניהן. זהו אינו מהלך פשוט, אבל מודלים קיימים, ישנים וחדשים, המתקיימים בכל העולם, מוכיחים שהוא אפשרי לחלוטין.

אבל צריך גם לומר את האמת. אולי אבדנו אמון בעצמנו, בשכנינו, אולי גם בשיטה עצמה. ומכאן המסקנה ששום קרב מאסף של הדמוקרטיה כפי שהייתה, בבחינת "להחזיר עטרה ליושנה" , לא יצלח. לא לאורך זמן.

אבל אפשר גם להעז דווקא מתוך הבנה של גודל השעה. בסערת הימים האלו פורחות התארגנויות ויוזמות מקומיות וארציות, בלי מנגנון מכוון, אלא של אזרחים שקמו מהכורסה כדי להיאבק על עיצוב החברה בה הם חיים.

כל ההתארגנויות האלו הן סממן  מעודד ומלמד על עוצמות וחיוניות. כדי שאלו יפרחו וישגשגו, דרוש להם לא רק איום, אלא גם חזון של חברה שכל האזרחים בה מקבלים ולוקחים חלק בניהולה הדמוקרטי לרווחת כולם.

חזון של הדבר הבא אליו אנחנו רוצים לשאוף, ולא הסתפקות בשימור קלקלות העבר.

אפשר גם להעז דווקא מתוך הבנה של גודל השעה. בסערת הימים האלו פורחות התארגנויות ויוזמות מקומיות וארציות, בלי מנגנון מכוון, אלא של אזרחים שקמו מהכורסה במאבק על עיצוב החברה בה הם חיים

חזון שישאר בגדר מילים לא תואם את הדחיפות וגודל האתגר בעת הזו.

אבל תרגום של חזון כזה לשורת צעדים ופעולות בכל הרמות שהוזכרו, שרבות מהן אינן תלויות בתהליכים ההרסניים שמובילה הקואליציה, יהווה מנוע ומקור עצמה נוסף, אחר, שונה וחיוני להחייאת הדמוקרטיה הישראלית. הוא יעניק עוצמה נוספת למחאה כנגד הצעדים הדורסניים, וימנף את פעולת המחאה ליצירת מציאות חדשה.

רן רביב חבר בצוות NZO תוכנית לאומית לאנרגיה מתחדשת. אוהב מדבר וג'אז. תושב בית שמש, נשוי ואב ל-3.

בהתנהגותו, בנימין נתניהו מזכיר את התנהגותה של גולדה מאיר ערב מלחמת יום הכיפורים לפני כמעט חמישים שנים. רק שלהבדיל מגולדה, בנימין נתניהו לא יוכל לטעון שלא ידע. להבדיל מגולדה, נתניהו לא יוכל לטעון שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו.

בהתנהגותו, נתניהו מזכיר את התנהגותה של גולדה מאיר ערב מלחמת יום הכיפורים לפני כמעט 50 שנה. רק שלהבדיל מגולדה, נתניהו לא יוכל לטעון שלא ידע או שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בקיץ 1973 היו סימנים למכביר שהמדינות השכנות עומדות לתקוף את ישראל, אבל ראש הממשלה גולדה מאיר התעלמה. היועצים הסובייטים עם משפחותיהם עזבו את מצרים ואת סוריה אבל ראש הממשלה התעלמה. גם מספר אנשים – אם כי לא רבים ובדרגים זוטרים – התריעו מפני המתרגש לבוא. אך הממשלה, וגולדה בראשותה, בחרה שלא להקשיב. זחיחות הדעת, האופוריה, והאמונה בחוזקה של המדינה לעמוד בפני כל איום, סיכלו את האפשרות למנוע את אחד האסונות הגדולים שידעה המדינה.

גם היום ישנם סימנים למכביר שההפיכה המשטרית, שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו, תהרוס את הדמוקרטיה הישראלית ותביא אסון על המדינה. אבל נתניהו מתעלם וממשיך לטעון שהמהלכים האלה, לא זו בלבד שלא יהרסו את הדמוקרטיה הישראלית, הם אפילו יחזקו אותה.

שלא כמו ב-1973, היום בכירי השירות הציבורי בעבר ובהווה, האקדמיה, הכלכלה, הביטחון, הבריאות והחינוך, אנשי הגות ואמנות, רובם הגדול מזהירים בראש חוצות ומובילים מחאת המונים נגד המהלכים הרי האסון של הממשלה הנוכחית. גם מבחוץ, מנהיגי העולם, ובראשם שליחי נשיא ארצות הברית, מתריעים מפני האסון שמתקרב לבוא.

אבל נתניהו אוטם את אוזניו וחוזר על המנטרה שלא יקרה דבר. רק ביום שני, אמר ראש הממשלה במליאת הכנסת:

"לא תהיה פה דיקטטורה, לא קץ הדמוקרטיה, לא D9 על בית-המשפט, לא 'מדינת הלכה', לא פגיעה בלהט״בים, ולא כל שאר ההבלים – שאני לעולם לא אתן להם יד".

בעודו אומר את הדברים האלה המשיכה מכונת החקיקה הדורסנית שלו לפעול במלוא המרץ ולחוקק חוקים שיהפכו את המשטר בישראל למשטר אוטוריטרי שבו לא יהיה מי שיאזן את גחמותיה של הקואליציה השלטת.

הממשלה, וגולדה בראשותה, בחרה שלא להקשיב. זחיחות הדעת, האופוריה, והאמונה בחוזקה של המדינה לעמוד בפני כל איום, סיכלו את האפשרות למנוע את אחד האסונות הגדולים שידעה המדינה

היהירות והשחצנות של לפני חמישים שנה מנעו מגולדה מאיר לתת את המשקל הראוי לאזהרות, המעטות אמנם, מפני ההכנות למלחמה מצד מצרים וסוריה. "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", אמרה גולדה ולא שעתה להצעותיו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, באמצעות מזכיר המדינה האמריקאי וויליאם רוג'רס, לנסיגה מקו התעלה כדי לאפשר למצרים לפתוח אותה לשיט.

אז, מי שהיה בחוץ לארץ נענה לקריאת החרום של המדינה והגיע ברכבת אווירית להתגייס ולהילחם על המדינה.

אז, מדינות העולם, ובראשן ארצות הברית, עמדו לצדנו ושלחו ציוד הכרחי או הביעו את תמיכתן. אז, אחרי 2,656 הרוגים, 7,251 פצועים ו-294 חיילים שנפלו בשבי, הצליחה ישראל לקום מן האפר, לצמוח ולשגשג.

ואילו היום, ישראלים שואלים עצמם האם זו המדינה שבה ירצו לגדל את ילדיהם, לשלוח אותם לשרת בצבא. היום, מדינות העולם ובראשן ארצות הברית מביעות מורת רוח מפני צעדי הממשלה. והפעם, אם נתניהו יצליח לממש את תכניתו ולהרוס את הדמוקרטיה הישראלית, יהיה קשה הרבה יותר לשקם את ההריסות.

להצדקתה, טענה אז גולדה שהיא מעולם לא לבשה מדים, לא הבינה בענייני ביטחון והסתמכה על ה"גנרלים" שלה. גם אם ההצדקה הזו מתקבלת עבור גולדה (ספק רב) – נתניהו לא יוכל לומר לא ידעתי.

היהירות והשחצנות של לפני חמישים שנה מנעו מגולדה מאיר לתת את המשקל הראוי לאזהרות, המעטות אמנם, מפני ההכנות למלחמה מצד מצרים וסוריה. "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", אמרה גולדה

הוא יודע. הוא מתגאה בכך שהוא יודע. הוא הפוליטיקאי הבכיר במדינה, הוא מכהן כראש ממשלה תקופה ארוכה יותר מכל ראש ממשלה שהיה לפניו והוא מבין בכלכלה, בביטחון, בחברה.

הוא יודע בדיוק מה המשמעות של משיכת הכספים מישראל, של הפגיעה הקשה במוניטין של המדינה כאומת הסטרטאפ שבה יש שלטון חוק וכדאי להשקיע בה. הוא יודע בדיוק מה כל אלה יעשו ליוקר המחיה בארץ ולרמת החיים של רוב הציבור הישראלי.

הוא יודע מה הסכנה בהצתת ההתנגדות הפלסטינית (הוא היה שם כבר ב-1996 ובהתלקחויות רבות מאז). הוא יודע מה המשמעות של אבדן הערכים המשותפים בחברה, הדבק הישראלי שידע לחולל כאן פלא אמיתי בין מדינות העולם. יודע ומתעלם. הכל מוכפף לאינטרס האישי שלו, למנוע את המשך משפטו וחלילה גם הליכתו לכלא.

סופה של גולדה שנאלצה לפרוש מתפקידה כראשת הממשלה, אחרי פרסום מסקנות ועדת החקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט. אם יצליח נתניהו במזימתו, הפעם לא תהיה ועדת חקירה, שכן מאימתי משטרים אוטוריטריים מקימים ועדות חקירה כדי לחקור את מעשיהם הם?

גולדה לא ידעה, גולדה לא הבינה, גולדה – כמו רבים אחרים – היתה שבויה ב"קונספציה". מה יאמר נתניהו? לזכותה של גולדה, חייבים לומר, נגדה לא היו תלויים ועומדים שלושה כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים. טובת העם והמדינה עמדו לנגד עיניה. אבל היא טעתה, טעות איומה, באנשים שבחרה להקשיב להם ובהחלטות שקיבלה.

הוא יודע. הוא מתגאה בכך שהוא יודע. הוא הפוליטיקאי הבכיר במדינה, הוא מכהן כראש ממשלה תקופה ארוכה יותר מכל ראש ממשלה שהיה לפניו והוא מבין בכלכלה, בביטחון, בחברה

לעומתה, נתניהו מפר את ההסכם הבסיסי בין העם למדינתו ומשתף פעולה עם חברי הקואליציה שלו — שהאינטרסים שלהם עומדים בניגוד גמור לערכי היסוד של מדינת ישראל — לשינוי חד צדדי של שיטת המשטר וסיכון אמיתי לחוסנה החברתי, ביטחוני וכלכלי של מדינת ישראל. נתניהו מסכן את הדמוקרטיה במודע ולא מתוך שגיאה מקצועית. על כך לא יכולה להיות מחילה.

ד"ר חיים וייצמן הוא מנהל התחום הפוליטי ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות, ומרצה לממשל, מנהל ומדיניות ציבורית בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. הוא בעל ניסיון ארוך שנים במגזר הציבורי; בין שאר התפקידים אותם מילא: עוזר לח"כ שמעון פרס, יועץ מדיני לשר וח"כ לשעבר ד"ר יוסי ביילין ויועץ בכיר לשר הדתות.

ד"ר אמנון כוורי הוא ראש המכון לחירות ואחריות ומרצה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.