לפני שאשכח איך זה להיות מורה חדשה אני רוצה להזכיר לעצמי וגם לכתוב מילה למורים חדשים על הצפוי לכם (אולי) בשנה-שנתיים הקרובות.
השנה הראשונה: המשימה החשובה ביותר בתחילת השנה, בעיקר אם מקבלים תלמידים חדשים היא לחצוב את הדרך ללבם. מדוע כדאי להתאמץ ולבנות קשר עם תלמידים? מאד פשוט, מעטים נהנים מההוראה ללא הקשר עם האנשים שאתה בא לעזור להם לצמוח ולהתפתח. אני משערת שגם הילדים חשים נוח יותר כאשר יש להם קשר טוב עם המבוגרים בבית הספר וכאשר הם מרגישים שרואים אותם. מצד שני, אם הם זה עתה הגיעו לבית ספר חדש ובמקרה הם גם בגיל ההתבגרות, הם לא פנויים להסתכל על מישהו שאינו בגילם – הם בג'ונגל חברתי ורגשי של המוני ילדים חדשים – הם מנסים לשרוד ולמצוא חברים בסביבה החדשה. והם יהיו עסוקים בזה עד שירגישו נוח. משמעה של התופעה הזו היא שלא כולם חשים בצורך ליצור חיבור רגשי עם מורה. בכך טמון סיכון, משום שכאשר הקשר בין המורה לתלמידים חלש הם לא ירגישו כל מחויבות אליו. הם לא יראו בו אדם אינדיבידואלי אלא דבר, או מושג "המורה" ויתנהגו בהתאם. לכן נראה לי כי בתחילת השנה חשוב להשקיע מחשבה ויצירתיות כדי לבנות קשר עם התלמידים.
אז מה הבעיה? שצריך גם ללמד תוכן ידע, אולי אפילו יש בחינת בגרות/מפמ"ר/מיצב המתקרבת… פה עולה בעיה בה נתקלים מורים חדשים רבים בשנתם הראשונה, גם לי זה קרה. מאחר שסביבת בית הספר כל כך חדשה עד כדי שמקבילים את המורה החדש למהגר, כשהמורה החדש נכנס לכיתה הוא לא מצליח לחשוב ביותר מערוץ אחד ומעסיקים אותו חששות כמו:
- האם אזכור את החומר?
- האם אזכור מה תכננתי לעשות או להגיד?
- מה שהילד X עושה עכשיו ממש מעליב
- האם חלה התרחשות ביניהם שאני לא מבין?
- איפה הייתי? מה רציתי לומר? מה השעה?
- הילד שעכשיו הפריע, האם הוא אותו ילד שהפריע שלשום ותכננתי לדבר איתו לפני השיעור?
- מה רציתי לומר? כמה זמן יש לי?
במצב כזה קשה לחשוב מספר מחשבות בו זמנית – והמורה נמצא במצב של הישרדות. אל תשכחו שהוא גם מאד עייף, כי הוא נשאר ער עד 2 בלילה כדי להתכונן לשיעורים, יש לו 100 מבחנים לבדוק, והוא גם צריך לדבר עם המחנכת על ההוא ועם היועצת על ההיא. וכך עוברת לה השנה הראשונה – טוב אולי קצת הגזמתי, אחרי חנוכה יש רגיעה, שיפור נוסף לקראת פורים, אחרי פסח – כולם מקסימים ואוהבים זה את זה… רק לא כל כך לומדים כי נמצאים בלחץ של הבגרויות. אני לא מתכוונת להקל ראש בקשיי השנה הראשונה. במקום להפוך למרירים וציניים (בעיקר לא כלפי הילדים), תתמקדו בחוויות של הצלחה שהיו לכם, תחשבו על הפעמים שבהן נהניתם מההוראה – הרי הן חלק מהסיבות בשלן הגעתם למקצוע המאתגר והמספק הזה. עם זאת, זכרו שכמו שאמן צריך למצוא את הקול הייחודי שלו כך מורה צריך למצוא את סביבת ההוראה המועדפת עליו או אוכלוסיית הלומדים אתה הוא מעדיף לעבוד ולהגיע להישגים. יש בתי ספר רבים והם שונים זה מזה בפילוסופיה ובהרכב הקהילה (צוות, הורים ותלמידים), חפשו עד שתמצאו. קרוב לבית – אינה סיבה מספיקה לבחירת מקום עבודה לדעתי. ספר מומלץ בהקשר הזה הוא סיפרו של פרנק מק'קורט "המורה". אודה מקרב לב על המלצות לספרים מעוררי השראה למורים בתגובות למטה.
השנה השנייה היא עולם אחר לחלוטין: המורה כבר פיתח אסטרטגיות להתמודדות עם חלק מהאתגרים – למשל, לרשום כדי לזכור, להגיב על התנהגות בעייתית ולהחמיר את התגובה עם החזרה על ההתנהגות – החל מהבעות פנים – עד לשיחה עם התלמיד/בקשה מהמחנך שישוחח עם התלמיד/התייעצות עם ההורים. וחלק מהפעולות שמורה צריך לעשות כדי לתפקד, הפכו כבר לאוטומטיות. עכשיו הוא יכול להיות גמיש יותר ופנוי לחשיבה בכמה ערוצים מקבילים. למשל,
- מה קורה בין הילדים בשיעור?
- מה גורם לילד הזה להתנהג כך?
- הם הולכים לאיבוד, אני חייב להחזיר אותם למיקוד…
- למה הם לא מבינים – אולי הם עייפים, אולי דילגתי על משהו חשוב
- איזה מקסימים…אלו שאלות מעניינות יש להם…
- הקשב שלהם מתרופף, צריך להכניס ריגוש…
- הייתי יכול עכשיו להיעלב מההתנהגות שלו אבל זה לא יהיה נכון – אולי הוא מתנהג כך בגלל שהוא לא הבין, אנסה להמחיש….
- השאלה שהתלמיד שאל מצוינת, אבל זה בתוכנית לסוף השנה בכל זאת זו הזדמנות מעולה אכניס את הנושא פה…
בשנה השלישית, החיים אחרים לגמרי. רוב האתגרים אינם חדשים וכבר התמודדנו אתם. ובכל זאת חשוב לזכור שבתחילת השנה עם כיתה שלא מכירים צריך להתאמץ כדי ליצור קשר. המצב משתפר אחרי סוכות, אבל לוקח זמן להתחיל להרגיש נוח (חודשיים?). אם זו השנה הראשונה של הילדים בבית הספר, צריך להבין שהם הגיעו מבתי ספר בעלי תרבות בית ספרית שונה משלנו – ויש להביא אותם לאט לאט לתרבות המקומית, אשר עדיף שתהיה תרבות של אמון וכבוד הדדי, אהבה לילדים, עידוד הסקרנות ורצון ומוטיבציה ללמוד ולהתקדם. בקיצור, להתייחס לילדים כמו שהיית רוצה שיתייחסו לילדים שלך.
אז מה לעשות בתחילת השנה כדי ליצור קבוצה, וכדי לפתח את הקשר עם התלמידים? אני חושבת שמאד עוזר להכניס יותר למידה פעילה. למשל, לאפשר לילדים להתמסר לפיתוח החברתי שלהם בפעילויות בצוותים. פעילויות כאלו מאפשרות לילדים להראות צדדים שלהם שבדרך כלל לא באים לביטוי בלימודים הרגילים. למשל, לאחר פעילות מיון של צילומים של יצורים חיים גיליתי בכיתה שלי שני צלמים בעלי סגנון ייחודי. ולאחר פעילות של הכנת מיני-פוסטרים גיליתי ציירת מקסימה (וצובע נהדר שצבע את הציורים שלה). שניים מהילדים הביעו עניין בתחומים ממדעי החיים שלא כלולים בתכנית הלימודים השנה – אמצא דרך להכניסם. אם לא היינו עושים את הפעילויות האלו, הם היו מגיעים לכיתה והולכים, וכלל לא הייתי יודעת על העניין או הכישרון המיוחד הזה שלהם.
מה דעתך? מה את/ה עושה כדי לבנות קשר עם תלמידים?
בָּמוּזה 