הדור הרביעי

׳גזמנו עוד ועוד את העץ הנדיב עד שכל מה שנותר ממנו הוא גזע כרות׳, הזהיר יוגב גרדוס, ראש אגף התקציבים במשרד האוצר כקורא ספר לילדו. לפניו ואחריו הם עלו אחת אחד בכנס השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלל מומחים שתיארו את מערכות החיים שלנו מתייבשות, נמקות וקורסות לתוך עצמן, החקלאות, הבנייה, התשתיות, הבריאות, החינוך והרווחה.

דבריהם צרבו פצעים פתוחים, ׳אתרי הבניה שוממים, אין פועלים, אפילו בית ספר חדש אחד לא יושלם לקראת אחד בספטמבר׳,  ׳צעירים ידרשו ל-4 שנות שירות סדיר ו-55 ימי מילואים בשנה, הנזק למשק יהיה עצום׳, ׳העלאת מיסים ומחירים כוללת היא בלתי נמנעת, לא ברור עד כמה האזרחים יחזיקו מעמד׳, ׳לא הצלחנו להגיע להסכמה עם המורים על החזרת ימי הסגירה של בתי הספר, שוב הילדים שספגו את פערי הקורונה ישלמו את המחיר׳.

קשה לנשום, האם אנחנו אכן בפני סחרור וקריסת מערכות בלתי נמנעים, או שיכולת השיקום האלסטית המופלאה שלנו תאפשר לנו שוב לקום כעוף החול ולזנק מחדש?  נציגי הממשלה שהגיעו ניסו להציג פתרונות, ׳נילחם בהון השחור׳, ׳נמגר את הפשיעה במגזר הערבי׳ ׳נשקיע בהתייעלות דיגיטלית של שירותי הממשלה׳, ׳נמשיך את מגמת ההשתלבות בשוק העבודה׳. קולותיהם התקבלו בתחושה שאלו מהלכים שרחוקים מלהספיק למול הגל הגדול.

׳אני גרה בצפון, לא פונינו אבל אנחנו תחת אש׳, פתחה תושבת הצפון את שאלתה. ׳אני עובדת במסעדה בקיבוץ דן שנסגרה. העובדים שגרים בקיבוץ פונו, הם מקבלים חל״ת מהמדינה, אבל אני שגרה במושב סמוך שלא פונה, לא זכאית לכלום, למה זה ככה?׳ המבטים נכמרו בתמהיל של בושה, אשמה וחוסר אונים. ניכר שכבר אין לאף אחד ציפיות שיינתן לה באמת פתרון. אפילו על ההבטחות ויתרו, רגע עצוב של אמפטיה ומעבר לנושא הבא. 

׳העולם לא מחכה לנו׳, אמרה מנהלת הכנס, דפנה אבירם-ניצן. ׳אנחנו פסע מהיעלמות מקצועות שלמים מחיינו׳. במה יעבדו נשים חרדיות כשבינה מלאכותית כבר בודקת תוכנה ומעצבת גראפית? מבקר המדינה הודה שהממשלה לא ערוכה לכך, ׳רמת המיומנויות הנדרשת בעידן הבינה המלאכותית תעלה, וזה בזמן שמערכת החינוך עדיין לא שילבה את מיומנויות פיז״ה בבחינות הבגרות, המשמעות היא שהפערים החברתיים יעמיקו׳, הוא אמר. 

ואז הופיע העץ הנדיב בכבודו, שגריר ארה׳ב ג׳ק לו, מי שבעבר כיהן כשר האוצר האמריקאי. הוא הביט עלינו בדאגה. ׳אנחנו מבינים שישראל ניצבת בפני דילמה קשה ביותר ושרק היא תחליט לאן פניה׳, הוא פתח. ׳אנחנו מציעים לכם נתיב חילוץ, ראיתם מה קרה בליל ה-13 באפריל כשאיראן תקפה, ומולה התייצבה קואליציה גדולה לצד ישראל, שכללה אותנו, את הבריטים והצרפתים, הסעודים, הירדנים והאמירתים, זו התשובה שלנו לציר הרשע׳.

׳אנחנו מציעים לישראל להיות חלק מהקואליציה הזו, לקבל מחדש לגיטימציה בינלאומית רחבה, השקעות גדולות בשיקום וצמיחה, ומעטפת חזקה של ביטחון. אבל, זה בא עם מחיר כבד מבחינתכם, שקט בעזה ושלטון עצמי פלסטיני. אני יודע מה הייתי מחליט במקומכם, כי האלטרנטיבה לנגד עיניכם, אבל אני לא במקומכם, זו דילמה של ממשלת ישראל ושל העם הישראלי׳. 

כשחזרתי הביתה, שמעתי מרחוק את הקולות ממסך הטלביזיה. הקריין הודיע בלקוניות מצמיתה, ׳ממשלת ישראל דוחה את היוזמה הסעודית של ארה׳ב׳. מרחתי קוטג׳ על פרוסת הלחם וניגשתי למדף הספרים בממ׳ד. ׳הילד בנה סירה והפליג למרחקים, והעץ היה מאושר, אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב. ׳אני מצטער ילד׳, אמר העץ, ׳אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך׳.

The “Jumpers” are a rare phenomenon in Israeli society, they are a kind of a dream come true. So, who are theyand how do they do it? How is it that these exceptional young kids who are born into poor families, suddenly climb up the economic ladder against all odds? A new longitudinal study, led by top economists, mined the big data, and came up with very interesting findings.

The journey started with a basic unfortunate reality of western societies, that we tend to stay the course with our preset trajectories. What it means in simple words is that if we were born to rich and well-connected families, thechances are that we get good education, penetrate effective social networks, enter great jobs and maintain a high economic status in life. We will keep our circles exclusive so that this reality doesn’t change.

In the US, where term “the American Dream” originated, people are supposed not to accept this as a predetermineddestiny. Infused by tangible hope for progress, Americans are nurtured from early age that if you develop relevant skills, if you are persistent and work hard enough, then you will be able to do it, regardless of where you come from. This is a remarkable idea that inspires a whole society to improve and thrive.

In practice however, the Opportunity Insight research team at Harvard University revealed that only half of the US citizens of today earn more than their parents, in comparison to 90% during the 1940s. The probability for young people in the US of moving from the bottom quintile to the top quintile, is 7.5% compared with 11.7% in Denmark and 13.4% in Canada. The Harvard experts therefore concluded that “the American Dream is fading”.

The Israeli team of experts, led by Karnit Flug and Yotam Halperin, divided our cohorts into quarters. They also searched for “jumpers” from the bottom to the top economic quarter, with special emphasis on the high-techsector in Israel. They primarily focused on high tech since in recent years it is becoming a unique growth engine that provides more than half of our exports and a quarter of our national income, turning into the new “Israeli Dream”.

When they extracted the data of recent decades, they uncovered a fascinating story. It turns out that if you come from an underprivileged economic background, choosing a career in high tech dramatically increases your prospects of reaching the top quarter, at least by four times than any other sector. The conclusion from this was straightforward – high tech is the most effective springboard for social mobility in Israel today.

However, they also found out that 70% of the employees in high tech positions were born, raised and educated in families of the top two economic quarters. Most of them are also male, secular and Jewish, making the fabric of Israeli high-tech companies very homogenous. On the other hand, 10% of Israel’s high-tech workforce is comprised of “jumpers” who made it through to crack the heavy ceiling.

Who are these jumpers? Unsurprisingly most of them are still male, secular, and Jewish. They matriculated their high school studies in advanced tracks (five units) of mathematics and English, many then served in an IDF tech unit and then pursued a STEM degree at a university. Even with the same qualifications of education, Jews have 8 times more chances than Arabs, and men have double then women, in entering a high-tech position.

The good news for the jumpers in the coming years isthat the talent pipeline in Israel is going through a turmoil. In a coordinated effort, that exemplified public-private collaboration, Israel doubled the number of its high school graduates with advanced (five units) mathematics. Half of these graduates are female, and many are Arab. Soon they will seek a path through higher education and knock on the doors of high-tech.

This will be a transformational moment for employers, and I believe we must now turn our eyes towards them. We all know jumpers are a rare phenomenon, but they hold a very important promise to our society, as well as to the high-tech companies. It is the promise of hope through progress, of success through diversity, and of hard work that through skill and grit, no dream will beunreal for any of us.

מסע בעקבות פסוקים ששינו בדרך את משמעותם

"כי אנשים אחים אנחנו" (בראשית, י"ג, ח')

כשהרוחות מתלהטות נשמעת הקריאה "כי אנשים אחים אנחנו". זו קריאה מהדהדת, קריאה שנועדה להרעיד לבבות שסררו ימינה ושמאלה בחזרה לקצב אחיד. כמו קולם של תופי טמטם הקוראים לחברי השבט לשוב ולהתכנס יחדיו. לא צריך להסביר מדוע וכיצד, זו קריאה שכולם מבינים.

הקריאה היא פסוק מספר בראשית, והיא ציטוט מדבריו של אברהם לאחיינו הבעייתי לוט. השניים נקלעו למריבה ביניהם על שטחי מרעה. "צריך לפרש כמו אחים", כתב רבי שבתאי, שנולד בקצה המאה ה-17 (וזכה לכינוי ה-"בס", בזכות קולו העמוק כחזן בפראג).

הציפייה היא שאחרי האמירה המפעימה הזאת יבואו פיוס, שלום, אחווה וחיים משותפים בין אברהם ולוט. אבל מיד בהמשך הפסוק אברהם אומר: "הלא כל הארץ לפניך, היפרד נא מעלי! אם השמאל, אימינה, ואם הימין ואשמילה". כלומר, לטובת שנינו עדיף שנתרחק, אתה לסדום ואני לבאר-שבע.

ככה זה אצלנו, אין בינינו הסכמה בסיסית על זהותנו המשותפת. לעתים הפערים מחריפים, "העם הזה לא נידבק" (שאולי, ארץ נהדרת) ופנינו לפירוד ופירוק, ולעתים  נושכים שפתיים וממשיכים הלאה ביחד, כי "לא תהיה מלחמת אחים" (מנחם בגין).

"חנוך לנער על-פי דרכו" (משלי, כ"ב, ו')

אנשי חינוך בעידן החדש מתים על הפסוק הזה. בהיפוך גמור מ-'חוסך שבטו, שונא בנו', זה פסוק עם מסר רך ומכיל. פסוק שקורא להורים ולמורים להיות קשובים לכל ילד, לחלומות ולקשיים שלו, ולהתאים אליו את הגישה והתוכן. הרי הילדים לא מגיעים במידה אחת, כל אחד הוא עולם ומלואו.

אלא שזו לא הקריאה היחידה, ולא בהכרח הנכונה, של הפסוק. רבי לוי בן גרשום (ובקיצורו: הרלב"ג), הבין את הפסוק בדרך שונה לגמרי. "אשר יחנוך לנער על פי הדרך…כאשר יגדל, יימשך ולא יוכל להסירו אחרי זה…גם בעת זקנתו".

כלומר, 'חנוך', מלשון 'חנוכה', או 'חניכיים', תכנית שמוכנה מראש ואמורה לצאת את הפועל. ו-'על-פי' זה בכלל 'לפני שהוא מתחיל', כמו 'על פי הבאר'. ובמילים אחרות: תתכנת את הילד לפני שהוא מתחיל את הדרך שלו, ואז גם כשיהיה מבוגר, הוא ימשיך ללכת בדרך שהכתבת לו.

חשבתי לעצמי שהרלב"ג הזה בטח היה רב קשוח וחשוך, סוג של שמרן קשיש ומסוגר בדלת אמותיו. אדם מנותק מסביבתו הספון בין כתבי הקודש. אז בדקתי, ומסתבר שממש ממש לא. מדובר באחד מאנשי האשכולות המדהימים של תור הזהב.  

הוא נולד בדרום צרפת בסוף המאה ה-13. הוא היה פילוסוף, רופא, מהנדס, אסטרונום וחוקר מקרא. בקריירה המדעית שלו נודע כמי שהוכיח משפטים מסובכים במתמטיקה, פיתח מכשירי תצפית אסטרונומיים, ואפילו המכתש שגילה באמצעותם על הירח, נקרא על שמו – Rabbi Levy.

רלב"ג שנודע בעולם הגדול כ-'מגיסטר ליאו הבריאוס', או כ-'גרסוניאדס', ואולי היה גאון גדול, אבל במקרה הזה הוא פשוט קרא את המשך הפסוק, מה שאנחנו לא תמיד עושים –  "חנוך לנער על פי דרכו, גם אם יזקין לא יסור ממנה".

"לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות, כ"ג, י"ט)

אסור לאכול בשר עם חלב! חייבים ארבע שעות הפרש, או אולי שש שעות. כך או כך, זו אחת המצוות הכי ידועות לכולנו. אבל מהו היסוד ההלכתי לכך, איפה זה כתוב בתנ"ך? גם את זה רובנו יודעים, כי הרי כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו".

אחד הפרשנים שהכי נצמדו לטקסט, היה הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר). הרשב"ם הסביר "היו רגילים לבשלו בחלב האם, וגנאי הוא הדבר לאכול חלב האם עם הבנים". כלומר, רבי שמואל מספר שבעבר נהגו לבשל גדיים בחלב של האמא שלהם. זה היה נוהג מגונה, ולכן ציוו להפסיקו.

אלא שבפועל, היהדות ההלכתית נקטה פרשנות מרחיבה הרבה יותר. לא רק גדיים, אלא כל בעלי הבשר, ולא רק החלב של אמא, אלא כל חלב באשר הוא. איך מאלף הגיעו לבית, זו דרכה של הלכה ('ירידת הדורות') שכל דור מוסיף עוד סייג ועוד הקפדה, כולנו מכירים גם את זה.

אבל – הסבא של הרשב"ם, שהיה תותח על בפרשנות, קרא את הפסוק לגמרי אחרת. לסבא קראו רבנו שלמה יצחקי, שידוע יותר בקיצורו: רש"י. רש"י היה ממכונני יהדות צרפת של תור הזהב, מי שפירושיו עיצבו את דמותה של היהדות במאה ה-11 ובכלל.

רש"י הסביר את הפסוק "שאין גדי אלא לשון וולד רך". כלומר, "גדי בחלב אמו" משמעו וולד רך שעדיין יונק את מזונו מאמו, כלומר ממש קטן. והאיסור המאוד הומני שמצווה הפסוק הוא לא על איסור ערבוב בשר עם חלב, אלא איסור לשחוט ולאכול את הקטנטנים שעדיין יונקים.

"הוי אריאל, אריאל, קריית חנה דוד" (ישעיהו כ"ט א')

"הוי אריאל, אריאל", זהו לא רק שיר הנושא של בת הים הקטנה, אלא גם אחד משמותיה היפים של ירושלים. בספר ישעיהו אריאל מוצגת כמקום שבו דוד המלך חנה את צבאו. ואחר מכן במילים ציוריות להפליא מתואר המצור שהוטל על העיר, כך שאין עוררין שזהו אכן שמה של ירושלים.

אבל, מה המשמעות של השם? הסברה המקובלת היא שמדובר בחיבור בין שתי מילים "אריה" ו-"אל". יש הקושרים תכונות דומות של מנהיגות ואומץ, לאריה מלך החיות, דוד המלך, 'גור אריה יהודה' (דוד היה איש שבט יהודה שסמלו הוא האריה) ואלוהים מלך העולם.

יש אפילו שטוענים שבעבר, בירושלים הסתובבו אריות של ממש ולכן קיבל המקום את השם והסמל. היה בה מזבח אריות מפורסם, לכן שער האריות בחומת העיר העתיקה ולכן האריה השואג נבחר בשנות החמישים לשמש כסמלה הרשמי של העיר ירושלים עד היום.

אלא שיהונתן רטוש, מציע טוויסט קטן לסיפור הזה. רטוש היה משורר, מתרגם וסופר, ואפילו תרם כמה מילים לשפה העברית (הסלמה, חתיך, תברואה..). לפי רטוש, שחקר את התרבות העברית לדורותיה, הסיומת "אל", הייתה נהוגה כדי לציין אפיון של מקום, ללא קשר לאלוהים.

כמו שהסיומת 'סטאן' משמשת בשפות ההודו-אירופאיות, 'אפגני-סטאן' (המקום של שבט האפגנים), 'בו-סטאן' (המקום של הריח הטוב, גן פרחים), כך הסיומת "אל" שימשה בעברית. ולכן 'כרמל' זה אזור שמתאפיין בריבוי של כרמים, ו-'אריאל', הוא מקום שהיו בו אריות, ואלוהים בא אחר כך.

"כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט)

לקראת טו' בשבט, הפלייליסט בתחנות הרדיו מעלה לטופ את 'כי האדם עץ השדה' הנפלא של נתן זך שהלחין שלום חנוך. כל ביצוע של השיר מעניק לו זווית מבט מרגשת אחרת, מנורית גלרון, דרך שולי רנד ועד אביתר בנאי.

השיר משווה בין חייו של אדם ובין מהותו של עץ, כשהוא צמא למים, שואף, צומח, ואז נשרף ונגדע. עומד איתן ונוטע שורשים למול הרוחות, אך מתעייף, מזדקן ונגדע. מנעד שלם של שלבים ורגשות, המשותף לעץ ולאדם. דימוי קסום, מלא עוצמה ורווי חולשה, חדור שמחה ושטוף עצב.

אלא שלא זו משמעותו של הפסוק בספר דברים, שבכלל עוסק בדיני מלחמה ומצור. רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), איש גירונה שבספרד, הסביר ש-"ממנה תאכל ותחיה, ובוא תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש את העיר".

הפרשנויות חלוקות, האם הכוונה היא כשאלה, האם העץ יכול להתנגד לך כמו האדם בזמן מלחמה? או האם הגיוני להשמיד עצי פרי שתזדקק להם כמאכל אחרי שהמצור יסתיים. כך או כך, אני מעדיף את נתן זך.

בשעה פנויה עלעלתי משום מה בבפרק 99 בקוראן שנקרא ׳פרשת רעידת האדמה׳. שם מתוארת רעידת אדמה אימתנית שפותחת את יום הדין. ביום זה האדמה תקיא מקרבה את הסודות הכמוסים על מעשי האדם, טובים ורעים. בני האדם ביום אחרון זה יתנו את הדין על מעשיהם.

לא שאני רומז פה למשהו אקטואלי חס וחלילה, אבל כן ברוח התקופה הכנסתי את הטקסט לאפליקציית בינה מלאכותית וזו התמונה שהיא יצרה בהשראתו.

״כאשר תרעד הארץ את רעשה, ותחשוף מתוכה האדמה את קרביה, ואמר האדם: מה קרה לה? וביום ההוא היא תספר את דברה: כי אלוהיך הוא שהעיר אותה. וביום ההוא יופיעו בני האדם מחולקים למחנות, למען יראו את השלכות מעשיהם. כל אשר עשו יעמדו בפניו, קטן כנמלה, בין אם טוב או רע.״

סורת אל-זלזאלה

זה לא סוד שמערכת החינוך שלנו תצא מהמשבר הזה במצב לא טוב. המערכת מכווצת, חבוטה, ובעיקר היא מאוד תשושה. אלו היו חודשים ארוכים, שבהם מורות ומורים נמתחו עד הקצה. בין קפסולות לזום, בין הבית לבית הספר, בקפיצות מהיום למחר, עם מתווים מחלפים. ככה ברור שאי אפשר לעשות חינוך.

הילדים שלנו יחזרו אל הכיתות עם פערים לימודיים, חברתיים ורגשיים. צריך להבין את זה ולקחת על זה אחריות. זה לא ייעלם ככה פתאום רק כי חזרנו. הם פתחו פער עצום למול החומר והם לא מוכנים להמשך. עם חצי תעודת בגרות, מי בשוק העבודה יקבל אותם? הפערים התרחבו גם בין התלמידים, בין המרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים. אלו דווקא פערים שכן צריך להדביק.

והאמון של הציבור במערכת נסדק. מטס חיל האוויר לא עבר מעל בתי הספר ביום העצמאות, מורה לא הדליקה משואה בהר הרצל. החינוך שלנו תלוי באמון של הציבור, וגם זה פער שחייבים לשקם.

אבל יש גם פער נוסף שנחשף במשבר הזה, ובפער הזה טמונה הזדמנות גדולה. זה הפער בין מה ואיך שלומדים בבית ספר ובין העולם האמתי שבחוץ. איך לומר את זה, לילדים משעמם, הם חושבים שהרוב לא רלבנטי לחיים שלהם, ואנחנו יודעים את זה מזמן. אבל בכל זאת אנחנו מכריחים אותם ללכת כל בוקר מחדש לבית הספר, לעבור את השומר, לשמוע את הצלצול ולהתיישב בשקט בכיתה. המורה מכתיבה והם מעתיקים, היא מסכמת והם משננים.

אבל – כשהם עברו הביתה לזום, המסגרת החיצונית הזאת נעלמה. רק תלמידים עם מוטיבציה פנימית עמוקה,  רק מורים מאתגרים ומרתקים, הם אלו שהמשיכו להשקיע, הם אלו שלא שקעו אל תוך פיתויי האינסטגרם ואל הנטפליקס.

מי שמביט אל מה שהמורים המדהימים האלו עשו במהלך המשבר, חייב להוריד בפניהם את הכובע. הם לא נבהלו מהקושי. בקבוצות לימוד קטנות, עם פחות שעות לימוד, הם החליטו באומץ להעדיף איכות על כמות. במקום לכסות עוד ועוד חומר, כזה שהיום נלמד ומחר נשכח, הם הפעילו שיקול דעת מקצועי ובחרו רק את מה שחשוב באמת ונכנסו לעומק, כדי שהילדים יבינו ויחשבו בעצמם.

אז ביום שאחרי המשבר, והוא הולך ומתקרב, מחכה לחינוך בישראל אתגר עצום, אבל גם הזדמנות גדולה. מעומק הקושי אפשר לבנות מחדש. לפני הכל, הגיע הזמן שנשאל את התלמידים, את ההורים ואת המורים, מה אתם רוצים, מה אתם צריכים, לאיזה חינוך אתם מייחלים?

זה הזמן לשלב כוחות, לתת גיבוי ואמון, כי החינוך חשוב לכולם והוא שייך לכולם. אף אחד לא יכול לעשות את זה לבד. צריך לשבת ביחד, לגבש חזון משותף ולהסכים על דרך. זה מה שנתחיל היום, זה הנושא של המושב שלנו, והתזמון שלו אינו מקרי. כי עכשיו זה הזמן להכין תכנית רצינית ועמוקה לחינוך ביום שאחרי. אחר כך לא יהיה זמן.

*דברי פתיחה במושב החינוך של כנס קיסריה 2020, המכון הישראלי לדמוקרטיה

צפירות סירנה מגיעות מהעולם לגבי השפעתו של משבר קורונה על החינוך. בולט במיוחד דוח חדש של חברת מקינזי המציג תחזית עגומה במיוחד לעתידה של ארה"ב. לפי הנתונים המוצגים בדוח 'בעקבות משבר קורונה הפערים בין תלמידים לבנים לתלמידים היספנים ושחורים מתרחבים מאוד'. המסקנה היא שלמשבר הנוכחי תהיינה השלכות כלכליות וחברתיות הרסניות לטווח ארוך.

מקינזי נתחו את מידת ההצלחה של הלמידה מרחוק בארה"ב. הם בחנו זאת דרך ארבעה מדדים: נגישות למחשב ולאינטרנט, איכות ההוראה מרחוק, התמיכה שהילדים מקבלים בבית ומידת המוטיבציה והאחריות שלוקחים תלמידים על למידתם. לפי המדדים הללו מתקבלת תמונה מורכבת ומאוד מעניינת.

תלמידים שקיבלו הוראה מרחוק באיכות ממוצעת ומעלה (32%), המשיכו להתקדם בלימודיהם, אך בקצב אטי יותר מאשר קודם. תלמידים שקיבלו הוראה מרחוק באיכות נמוכה (48%), נעצרו במקום וסיימו את השנה במצב שבו השיקול הפדגוגי הנכון הוא להשאיר אותם כיתה. ישנם תלמידים רבים (20%) שלא קיבלו הוראה מרחוק בכלל, ובתוכם יש כאלו שהפכו מנותקי קשר מבית הספר.

כדי להבין עד כמה המצב חמור בארה"ב, הדוח מציין שב-28 מדינות (States), שבהן לומדים כמחצית מתלמידי ארה"ב, הוראה מרחוק לא הייתה מדיניות שהוכתבה מלמעלה. כלומר, כל מחוז וכל בית ספר החליטו האם להמשיך ללמד וללמוד, או לשלוח את המורים והתלמידים הביתה. בפועל, בתי ספר רבים נסגרו במרץ והפסיקו את המענה החינוכי עד סוף שנת הלימודים.

הבעיה היא כללית והיא חוצה אזורים ומגזרים, אבל היא חריפה מיוחד בקרב קהילות מוחלשות. רק 60% מהתלמידים ממשפחות עניות משתתפים בלמידה מרחוק, לעומת 90% מתלמידי המשפחות המבוססות. בהנחה שבתי הספר ייפתחו בינואר 2021, לפי הדוח 'ההערכה היא שתלמידי ארה"ב יפסידו 7 חודשי לימודים, בפער ניכר בין תלמידים לבנים (6 חודשים) לשחורים (10.3 חודשים)'.

הדוח מנתח גם את ההשפעות הצפויות על נשירה מבית ספר, ומזהה אפשרות סבירה שהנשירה תגבר משמעותית, במיוחד בקרב תלמידים מקהילות מוחלשות. לפי החישובים של מקינזי, התוצאה המצטברת של הפסד הלמידה ושל הגברת הנשירה תהיה הרסנית במונחים כלכליים למשפחות רבות ולארה"ב כולה.

למשל, בשנת 2040, כאשר מרבית תלמידי בתי הספר של היום יהיו חלק משוק העבודה, התחזית היא של ירידה גדולה בשיעורי תעסוקה, ברמות שכר ובתוצר המקומי הגולמי. המסקנה היא שכלכלת ארה"ב תיפגע אנושות ושכוח התחרות שלה אל מול העולם ידעך. לפי כותבי הדוח, מדינות אחרות נכנסו למשבר עם פערים פנימיים פחותים, והן עשויות להתמודד אתם טוב יותר.

הנתונים המדאיגים והתחזית הקשה מביאים את כותבי הדוח לקרוא למקבלי ההחלטות בארה"ב לעשות מעשה. הם מציעים להנהיג מחנות קיץ לימודיים, לפנות לתנועות הנוער ולמפעילי החוגים כדי שיוסיפו לתכנים שהם מציעים גם לימודים של ממש, לפנות לתאגידים וחברות כדי שירתמו ויכשירו מתנדבים כחונכים לתלמידים, והכל במאמץ ממוקד מול הפערים שמתרחבים.

מכיוון שהוראה מרחוק תהיה הדרך המרכזית ללמוד וללמד בשנת הלימודים הקרובה, כותבי הדוח ממליצים למורים לנצל את חופשת הקיץ כדי לשכלל את יכולותיהם בתחום. ישנם מורים שעושים זאת מעולה, צריך ללמוד מהם ולהפיץ את השיטות שלהם בקרב כלל המורים. כמו כן, חייבים לקיים דיאלוג עמוק עם ההורים כדי שיכינו לילדיהם סביבת למידה מרחוק נוחה בבית.

זהו דוח מקינזי 2020 לגבי החינוך בארה"ב, אבל אצל השכנה מצפון המצב נראה שונה בתכלית. לקנדה יש מערכות חינוך מחוזיות שנחשבות בין המצטיינות והשוויוניות ביותר בעולם. למרות שבקנדה מתגוררות קהילות שונות, החינוך שם מצליח להתגבר על הפערים. למרות שגם בקנדה בתי הספר נסגרו ועברו להוראה מרחוק, המומחים שם מספקים תחזיות שונות מאלו שבארה"ב.

לפי מאמר שהתפרסם בחודש שעבר בידי פסיכולוגים חינוכיים בקנדה, 'מבחינה לימודית התלמידים יהיו בסדר'. המאמר מציין שהמעבר להוראה מרחוק בקנדה הצליח. הוא הצליח בעיקר 'בזכות התגייסות של ההורים לתמוך בהמשך הלמידה של ילדיהם מהבית'. לפי המאמר, ההורים בקנדה שנשארו בבית, עשו מעל ומעבר כדי שהילדים ימשיכו ללמוד. אבל כעת ההורים חוששים שהילדים למדו פחות ושהם אינם מוכנים היטב לשנת הלימודים שבפתח.

הפסיכולוגים מנסים להרגיע את ההורים ומסבירים שהילדים מתפתחים, ללא קשר לשיטת ההוראה הספציפית, בכיתה או מרחוק. כדוגמא הם מציינים שבקנדה הגננות והמורים מקדישים הרבה לפיתוח מיומנויות קריאה בגיל הרך, בעוד שבפינלנד מעדיפים לחנך דרך משחקים. בשתי המדינות הילדים יודעים לקרוא היטב בסופו של דבר.

המאמר מציין שהדאגה של ארה"ב פחות רלבנטית לקנדה, משום שבקנדה המורים מחויבים לצמצום פערים, שבלאו הכי הם פחות משמעותיים מאשר בארה"ב. אנשי החינוך בקנדה רגילים להפנות משאבים חינוכיים למי שזקוק להם במיוחד. לפי המאמר, לנתח נתוני למידה ולפעול למולם זו פרקטיקה שגרתית בקרב מנהלים ומורים בקנדה.

הפסיכולוגים מסיימים בכך שלילדים יש הרבה כוחות, הם מחושלים לעמוד בשינויים ולכן הם ידביקו את הפערים במהירות ברגע שבתי הספר ייפתחו.

כשקראתי את שני הטקסטים הללו, לא יכולתי שלא להבחין בהבדלים בסגנון הכתיבה. מקינזי כותבים חריף ומתבלים בנתונים וגרפים, בעוד שהפסיכולוגים כותבים באופן מרגיע ורך. למי אני מאמין יותר, מי צודק, אם בכלל, והאם אנחנו יותר ארה"ב או יותר קנדה, מה דעתכם?