הדור הרביעי

"תנועות הנוער ייסגרו", זעקו הכותרות. אחר כך התברר שלמעשה כל מה שמתוקצב בידי הממשלה ומופעל בידי גופים מקצועיים, עלול להיכחד. מדובר באינספור מיזמים של חינוך, תרבות ורווחה, כולל תכניות לנוער בסיכון, לפריפריה, לניצולי שואה ולקשישים. אלו תכניות שנבנו במשך שנים ומופעלות בידי ארגונים מקצועיים שמעסיקים עשרות אלפי ישראלים. כעת הם מקוצצים צעד אחר צעד. כוחם הדל לא עומד יותר והם נסגרים.

המשרדים הממשלתיים מסבירים שאין להם ברירה. מאז ממשלת המעבר לא אושר תקציב מדינה והחוק לא מאפשר להם לחדש התקשרויות עם גורמים מקצועיים, קל וחומר ליצור שותפויות חדשות. הלב נקרע, אם זה החוק, אז יואילו נא מנהיגינו ויתקנו את החוק. אך לא, המערכת הציבורית שלנו מעדיפה להתמקד במה שהיא עושה בעצמה, וגם זאת בהיקף חלקי.

לדוגמא, במשך שלוש שנים קיימנו בקרן, ביחד עם מכון וייצמן ומשרד החינוך, תהליך תכנון משותף להקמת מכון לאומי למורי המתמטיקה והמדעים בישראל. הכוונה הייתה לחבור יחדיו, מדיניות, מחקר ופרקטיקה ולהקים בית מקצועי למי שבונים את דור העתיד של המצוינות בארץ. אחרי אינספור קשיים הכל היה מוכן, אבל אז הגיעה הודעה ממנכ"ל משרד החינוך שמבקש לקצץ את התקציב שלו בחצי, וכמה חודשים אחר כך, נמוג כליל.

זה גם היה גורלו העצוב של מיזם התיכון הוירטואלי שמוביל זה שנים המרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובו 1,000 תלמידים מהפריפריה לומדים מדי שנה לחמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה וכ-8,000 תלמידים מקבלים חונכות מקוונת מסטודנטים. דווקא בזמן שבתי הספר עברו להוראה מרחוק, היה אפשר לצפות שיהיה מי שיפעיל שיקול דעת מקצועי ויבין שאלו פלטפורמות חיוניות, אך לא.

כדי לנסות להבין את הראש הממשלתי התייעצתי עם חברים שמכירים מקרוב את עבודת הממשלה. הם אמרו לי שבממשלה יש חרדה משותפויות הנשענת על חשש לאבד שליטה. החרדה הבסיסית הזו מתגברת בזמן משבר כמו הקורונה, כי הציבור לחוץ, מאבד אמון וחיציו מכוונים דרך התקשורת אל הממשלה. לכן הנטייה הממשלתית במצבים שכאלו היא להסתגר בתוך עצמה, להרחיק את השותפים ולנהל הכל מקרוב באופן ריכוזי.

אני מודה שהבנתי את הרציונל, אבל לא את ההיגיון. לבי יוצא אל חבריי בממשלה, אבל איני מבין את הבחירה הזו. כל המדינות שמצליחות מול הקורונה הן אלו שמקיימות דיאלוג קבוע ושותפות עמוקה, בשגרה ובמיוחד בחירום. בחינוך הן מבינות שהוא חשוב לכולם ושייך לכולם, ושבכל מקרה אף אחד לא יכול להצליח לבד, אז חייבים להקשיב אחד לשנייה ולשתף פעולה. יש דוגמאות מעולות לכך בארץ, האם הן נחלת העבר?

חבריי בממשלה אמרו לי שהמבחן יגיע בקרוב, מי יגיע ראשון, תקציב המדינה או תקציב הישיבות. גם הישיבות החרדיות מופעלות בידי גופים מקצועיים חיצוניים לממשלה, ולכן גם הן לא יכולות בהעדר תקציב מדינה לקבל מימון ולפתוח את שנת הלימודים. זה מצב שלא יעלה על הדעת בישראל, ואם לא ימצא נתיב משפטי קסום שיכיר בהן כחריגות, הפתרון שלהן יסלול דרך לכל התכניות האחרות.

ייתכן שהמצב ההזוי הזה הוא זמני, וברגע שיימצא חיסון לקורונה הכל ישוב על מקומו. אבל, אפשר גם שתחת מעטה הקורונה ומשבר התקציב, מתחולל פה שינוי מבני עמוק בשירותים החברתיים בישראל. הנה, כבר בשנת הקרובה חבילת הבסיס של השירותים החברתיים תצטמק לנגד עינינו. מה זה אומר? שנצטרך לשלם מכיס הנטו על שירותים שפעם קיבלנו מהממשלה? ומה עם מי שאין לו?

זה שינוי הרסני, ומי שישלם את מחירו הם החלשים ביותר שבתוכנו. כבר מגיעים נתונים מהעולם שמטילים צל כבד על יכולתו של הדור הצעיר לממש את הפוטנציאל שלו. אל לנו להגיד 'לנו זה לא יקרה'. לכן חייבים לשנות כיוון ומהר. אנו זקוקים למנהיגות של רצון טוב, שפועלת בדיאלוג ובמדיניות משתפת. מנהיגות שתקרא לכל מי שנכון לאתגר כדי לפעול ביחד למול האתגר העצום שעומד בפני כולנו.

"אבא, עכשיו זה זה", אמרה לי בתי וביקשה שאבוא לראות. בשבוע שעבר היא כעסה עלי שדיברתי בשבחם של המורים וההוראה מרחוק, כי זו לא הייתה המציאות שהיא פגשה. אז היא הסבירה ששיעורי הזום מתישים, שמורים רבים נעלמו ושלא מתרחשת באמת למידה. עכשיו ניגשתי בהתרגשות אל החדר שלה כדי לחזות בשינוי שמתחיל לקרום עור וגידים.

כשבתי הספר נסגרו ברגע אחד, המורים והתלמידים מצאו את עצמם בבתים, בלי זמן לתכנן ובלי אפשרות להתארגן. אבל, המשימה החינוכית נותרה בעינה. בעוד מספר שבועות, כיתת חמש היחידות במתמטיקה תצטרך לגשת למבחן הבגרות. מה עושים במצב הזה, איך שומרים את העין על הכדור ולא מתפתים אל נפלאות הנטפליקס?

הנטייה הטבעית הראשונית הייתה לעשות 'העתק – הדבק' של המוכר והידוע, כלומר לקבוע שיעורים ומערכת שעות, כמו בבית ספר. כל כיתה ידעה מתי השיעור שלה והתייצבה לכיתה המקוונת, מי יותר מי פחות. המסכים נפתחו, המיקרופונים הושתקו והמורה נעמדה למול לוח מאולתר ולימדה. זה בדיוק מה שלא עבד, כולם הרגישו שזה לא מה שהם צריכים.

אז המורה חשבה איך לשפר, היא שאלה את התלמידים שלה והתייעצה עם מורים אחרים. בעקבות זאת היא החליטה ללוות את כל שש הכיתות שלה במקביל. בכל בוקר, כל כיתה מקבלת מספר תרגילים בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית. התלמידים עובדים לבד או בקבוצות קטנות ומדווחים למורה על התקדמות ועל קשיים. כך היא שומרת את היד על הדופק.

כשהמורה מזהה קושי של תלמידים, היא מצלמת סרטון קצר שבו היא הולכת אתם צעד צעד ומלווה את החשיבה שלהם אל עבר הקושי וממנו. היא מבקשת מהם לחשוב בדרך אחרת, להתעכב על ההנחות שלהם ומובילה אותם אל ההבנה. באמצעות הודעות קוליות היא מאתגרת למאמץ ומעניקה משוב מחזק. בסוף היום הכיתה נפגשת בזום, שם מפיקים לקחים ונערכים למחר.

בשבועות האחרונים ניסיתי ללמוד כיצד עושים את זה במערכות חינוך ברחבי העולם וגיליתי ש-'כולנו בכיתה אחת'. כל מערכות החינוך נכנסו להלם כתוצאה מסגירת בתי הספר. אלו שסמכו על המורים שלהם כאנשי מקצוע מעולים ואפשרו להם את הגמישות ואת השיתוף, הן אלו שהחלו להתרומם ראשונות. מעניין לראות שגם בעולם פועלים בדרכים דומות מאוד לזו של המורה של בתי.

אפשר להבחין שמשקל הכובד של האחריות ללמידה, עובר יותר לכתפיים של התלמידים. הם מארגנים את הזמן, קובעים את ההיקף והקצב וכל הזמן מודעים למצבם הלימודי. גם תפקידם של המורים משתנה. ממרצים דומיננטיים המלמדים בתוך מסגרת קבועה של זמן ומקום, הם הופכים יותר למלווים, לתומכים, למאמנים ולחונכים.

לא מדובר בשינוי פשוט, זהו שינוי עמוק ב-'מערכת ההפעלה' של ההוראה והלמידה. אי אפשר לצפות שהוא יתרחש בכל מקום, בבת אחת ובאותה איכות. ככל שהתלמידים והמורים בשלים יותר לשינוי הזה, וככל שהמערכת הקהילתית, הארגונית והמקצועית שמסביבם דוחפת ותומכת, כך הם יגיעו אליו מהר יותר ועמוק יותר.

מתקבל הרושם שככל שהתלמידים מבוגרים יותר, כך הם נכונים לאתגר, ואפילו מייחלים לו. בתיכון ואפילו בחטיבה, זה מתבקש, בעוד שביסודי ובגיל הרך, נראה שנדרשת מסגרת הרבה יותר ריכוזית, עם תיווך קרוב של ההורים. בפריפריה החברתית, המעטפת התומכת הזו נחוצה עוד יותר, ובהעדרה ישנו חשש אמתי, בארץ ובעולם, שהפערים ילכו ויעמיקו.

כולם עושים פה צעדים ראשונים, כולם חווים חבלי לידה. זה הזמן ללמוד מניסיונות ומהצלחות, להקשיב לקולות מהשטח, להפיק לקחים ולשפר. בתוך כך, עלינו לתת אמון במורים, כי הם אלו שיודעים הכי טוב מה הילדים שלנו צריכים.

הסקרים נחרצים, המצביעים נחושים והגושים יציבים. אבל אצלי בפיד, עולם אחר. החיבוטים בשיאם. הצלחתי לזהות בינתיים 3 סוגים של טיפוסים מיוסרים:

1. המיואש. המפלגות והפוליטיקאים הם שנכשלו במועד א׳, לא אני. אין לי בהם יותר אמון. אני לא רוצה אף אחד מהם, לכן אני מתלבט אולי אצביע בפתק לבן ואשתף ברשתות החברתיות כמחאה. האמת, לא בטוח בכלל שאבוא להצביע.
2. ההגיוני. אם אצביע שוב לאותה מפלגה, וכך יעשו כולם, אז התוצאה תהיה אותה תוצאה, ושוב לא תהיה לנו ממשלה. לכן אני חושב שאני חייב לשנות את הצבעתי. יש אפשרויות חדשות הפעם, אבל אני לא בטוח אם אהיה שלם עם זה מבחינת מה שאני מאמין בו.
3. המאמין. אסור להתייאש, זו המדינה של כולנו. הטענה שאם כולם מצביעים אותו דבר מקבלים אותה תוצאה, אינה נכונה. סכר בסוף נפרץ, גזע עץ בסוף נופל. עוד קצת ויש ממשלה, הכל עניין של לחץ והתמדה. לכן אני מתלבט אבל נוטה לחזור ולהצביע לאותה מפלגה כמו בבחירות הקודמות.

האם אתם סגורים על הבחירות כפי שהסקרים טוענים? או שאולי גם אתם אחד מטיפוסי המתלבטים? עם מי אתם מזדהים יותר, עם המיואש, ההגיוני או המאמין?

השתתפו, צפו ושתפו כאן

"כמה זה שבע ועוד חמש?", ו-"איך מאייתים את המילה 'ארנב'?", כשמגיע הרגע שהילדים שלנו יודעים את התשובה, חיוך גדול ממלא את הבית. אנחנו והם מרגישים שהם לומדים בבית ספר משהו חשוב לחיים. עד אתמול הם בקושי ידעו לקרוא והיו זקוקים לאצבעות כדי לחשב, אבל היום הם מתפתחים,  הם מתקדמים. המורה מדהימה, היא משתפת אותנו ואנחנו ביחד מתרגלים ומתלהבים.

ואז מגיעה חטיבת הביניים. אוי, לא הכינו אותנו לזה. האווירה המכילה והמחבקת של היסודי פתאום מתחלפת בתחנת רכבת גועשת ושוצפת. הכיתות צפופות, ממש סרדינים, הם לומדים אינסוף מקצועות ופוגשים המון מורים שאת שמם כבר לא נדע לעולם. זהו גיל הורמונלי, אנחנו מסבירים, הם עמוסים ברגשות, בחברים וביחסים. עכשיו הם מחפשים את עצמם, עדיף שנעזוב אותם לנפשם.

אנחנו משאירים אותם בשער בית הספר, או שהם כבר הולכים לבד. ובערב, כשלאף אחד כבר אין כוח, רק אז אנחנו נזכרים לשאול איך היה היום בבית ספר. הם מתורגלים בכללי הטקס ועונים "בסדר". לפעמים כשאנחנו מחליטים לחפור להם, הם משיבים, "אבא עזוב. בכיתה משעמם, המורה כותבת על הלוח ואנחנו מעתיקים. היא צועקת ואנחנו מפריעים, או להיפך, אתה יודע איך זה, נו, עזוב".

המשקיעים שבינינו, ניגשים שוב אל הילקוט, רק כדי להבין שאין כזה, או כדי לגלות בו את הכריך משנה שעברה. מי שמוצא בו את ספרי הלימוד, רואה שם שאלות כמו, "מהו הערך המוחלט של שני מספרים נגדיים?", "כיצד אפשר לקבוע אם שינוי בחומר הוא פיזיקלי או כימי?", "מה ההבדל בין מיוזה למיטוזה?", או "מה היו הפערים בצריכת כותנה וצריכת צמר באנגליה בשנת 1780?".

הזיכרונות מציפים אותנו, והם לא טובים. זהו רגע מכונן בתולדות יחסינו עם הילדים והלימודים שלהם. אנחנו פוסעים במבוכה מהחדר, כי לא נעים לנו להודות שאנחנו כבר לא יודעים את התשובות. בינינו לבין עצמנו אנחנו גם לא ממש משוכנעים במה החומר הזה רלבנטי לחיים שלהם. אז אנחנו עוזבים, נותנים לזמן לעבור. עד שיגיעו התיכון והבגרויות, ואז נחזור לתמונה.

הילדים קוראים לחטיבה "בזבוז זמן", ואנחנו מכנים אותה "פסק זמן". כך, או כך, נראה שחבל על הזמן. הבעיה היא שבדיוק כשאנחנו נרדמים, הפערים מתעוררים. ביסודי הפערים בשליטה, אבל בחטיבה הקושי עולה והם מעמיקים. מי שהזניח את הלימודים עלול למצוא את עצמו בצד הלא נכון של הפערים. החשש הוא שיגיע לתיכון עם מבחר דל ועם תכניות לעתיד שנחסמו.

יש הורים שכבר התעוררו. הם שמו לב שבתוך החטיבה יש גם אפשרויות למי שרוצה להשקיע. יש כיתה מדעית טכנולוגית, כיתת מופת וכיתת נחשון. יש תכנית בר-אילן, תכנית מדעניות העתיד ותכניות רובוטיקה. שלל הזדמנויות שפתוחות בפני מעט התלמידים שנכונים לאתגר, חלקן בתשלום נוסף וכולן במאמץ נוסף.

מה שמשותף לכל הכיתות והתכניות הללו הוא שהן משלבות מתמטיקה גבוהה עם יישומים של מדע וטכנולוגיה מהעולם האמתי. במקום לכסות היקף אינסופי של פריטי מידע, הן נכנסות לעומק, מגיעות להבנה, ומעודדות יצירת פתרונות חדשים לבעיות מורכבות. התלמידים נמצאים שם מבחירה, מה שמשנה את כל האווירה הלימודית.

בחטיבה אין לחץ. יש לילדים זמן לברר מה הם אוהבים ובמה חשוב להם להשקיע, לבנות יכולות ולחזק את הידע. זה זמן חשוב שבו הם צריכים הורים ומורים שיאירו להם את הדרך. לשם כך אני חושב שהגיע הזמן להרחיב ולפתוח את הכיתות והתכניות המיוחדות להרבה יותר תחומים ותלמידים, במרכז ובפריפריה, לכל מי שנכון לאתגר, ללא הבדל מגזר ומגדר.

"ילדי הפריפריה זקוקים למצוינות, לא לשוויון", זועקת כותרת המאמר. מילדי המרכז יש לכם ציפיות גבוהות, אתם מאמינים בהם, אתם מייעדים אותם למצוינות. אבל ילדי הפריפריה, מבחינתכם הם לא צריכים לשאוף להישגים גבוהים, כי מולם פתאום אתם נזכרים בערך השוויון. כשהם מגיעים לממוצע אתם מוחאים להם כפיים על ההישג הבינוני, ברוח זו כותב איש החינוך הניו זילנדי, אלווין פול. דבריו הקשים מתפרסמים בראשיתה של סערה ציבורית ההולכת ומתגעשת סביב דוח של וועדה ציבורית שממליצה על שינוי של פני החינוך בניו זילנד.

הטוויטר הקפיץ לי את המאמר הזה, ומכיוון שעכשיו חג, מצאתי זמן ואנרגיה לצלול לתוך עימות חינוכי המתרחש בצד השני של העולם. תמיד רציתי לבקר שם, נופי גן העדן שבתמונות, אבל לא הייתי שם אף פעם. המדינה הראשונה שהעניקה זכות הצבעה לנשים ושכל ראשי מוסדות השלטון הבכירים שלה נוישו בידי מנהיגות. אחת המדינות עם הישגי החינוך הטובים בין המדינות דוברות האנגלית, עם 4 מיליון אזרחים ו-2,500 בתי ספר. חברה עם מיעוטים ילידים ומהגרים, חשבתי שלמרות המרחק וההבדלים, יש לנו הרבה מה ללמוד שם.

אז ממה הניו זילנדים מודאגים? שאלתי את עצמי. הרי יש להם מערכת חינוך משובחת, עם הישגים מרשימים. לפי המדדים שמתפרסמים בעולם, ניו זילנד משקיעה הרבה בחינוך, יש לה גני ילדים מגיל שנתיים, כיתה א' מתחילה בגיל 5 והתיכון נגמר אחרי 13 שנות לימוד. התיכון מסתיים במבחני בגרות (3 רמות בכל מקצוע) שהם כרטיס הכניסה לאוניברסיטה. ההישגים גבוהים, ניו זילנד נמצאת באזור העשירייה הראשונה בעולם בקריאה ובמדעים. גם בתואר הראשון, ניו זילנד היא מהמובילות בעולם בשיעור הסטודנטים מבין בוגרי התיכון.

אבל, כשקצת חופרים בנתונים, הבעיות מתחילות לצוף. הבעיה העיקרית היא הפערים על רקע אתני, שהולכים ומתרחבים בחטיבת הביניים. בסוף החטיבה 20% מהתלמידים נושרים ולא ממשיכים ללימודים בתיכון. בניו זילנד חוק חינוך חובה מסתיים בגיל 16 ומכיוון שהרבה מההורים שמגיעים מהמיעוטים הילידים אינם בעלי השכלה אקדמית וסובלים מעוני, הציפייה מהילדים אחרי החטיבה היא שיעזרו בפרנסת המשפחה. הפערים גדלים כי הורים רבים אחרים משקיעים מכיסם כדי להוסיף חינוך לילדיהם, בחוגים, תגבורים והעשרה.

מה זה בעצם אומר? חזרתי אל המאמר של אלווין פול כדי להבין. לטענתו, במבחן התוצאה, 70% מהצעירים ממוצא אסייתי הם בעלי נתוני קבלה לאוניברסיטאות, והשיעור יורד באופן תלול בקרב תלמידים ממוצא אירופאי (45%) ועוד יותר מכך בקרב תלמידים ממוצא מאורי ופאסיפי (20%). כלומר, התלמידים המתקשים שהם ממשפחות מסורתיות ועניות, נושרים מהמערכת או שמסיימים אותה עם תעודת בגרות באיכות בסיסית שאינה מספיקה כדי להתקבל לאוניברסיטה.

ובאמת, הוועדה הציבורית שמונתה על-ידי שר החינוך, התבקשה להתמקד בנושא הפערים. הוועדה המליצה על שינוי דרמטי של מערכת החינוך. בשביל להבין את הדרמה שמתרחשת שם, צריך ללכת קצת אחורה: המבנה של מערכת החינוך בניו זילנד נקבע בתחילת שנות ה-90, בעקבות דוח של וועדה קודמת (ועדת פיקו, "בתי הספר של המחר: מנהלים למצוינות"). אז הוחלט על אוטונומיה בית ספרית מלאה. כל בית ספר הפך ליחידה משפטית עצמאית, עם וועד מנהל שמורכב מנציגים נבחרים מהקהילה וההורים. בית הספר ממנה את המנהל ומעסיק את המורים.

הוועדה הנוכחית סברה שהמבנה הזה, שהעביר את השליטה על החינוך מהממשלה אל ההורים והקהילה, הוא שגורם לכך שבתי הספר נוטים לא לקבל תלמידים מרקע חלש ולהנשיר תלמידים מתקשים. לטענתם, נוצרת תחרות בין בתי הספר ומתקיימת הסללה פנימית בתוך בתי הספר. לכן, הוועדה המליצה להקים Education Hubs, כ-20 מחוזות שכאלו שכל אחד יהיה אחראי על כ-125 בתי ספר. המחוז ימנה את המנהל ויעסיק את המורים, יקבע את מדיניות הקבלה והנשירה, וינהל תהליכים של פיתוח מקצועי של מורים, תחזוקה תשתיות, ועוד.

התפיסה של מחוזות חינוך שמנהלים את מערכת החינוך היא גישה שקונה לה בשנים האחרונות תומכים רבים ברחבי העולם. פרובינציית אונטריו בקנדה הייתה הראשונה להדגים כיצד "ניהול מהאמצע" (שם יש 72 מחוזות שמנהלים 4,800 בתי ספר) מאפשר ליהנות מהיתרונות של קוהרנטיות ושיתוף פעולה, ביחד עם קירבה לשטח. מדינות רבות פונות כעת לגישה הזו, אבל שם האתגר הוא בדרך כלל להפחית מכוחו ושליטתו המרכזית של משרד החינוך או של רשויות מקומיות, ולאפשר יותר אוטונומיה לשדה החינוכי. בניו-זילנד לעומת זאת, הכיוון הפוך.

הוויכוח בניו זילנד עכשיו הולך ומבעבע. אלווין פול הבחין שדוח הוועדה מתחיל בהצהרה שמטרת החינוך בניו זילנד היא "מצוינות ושוויון", אולם בדוח עצמו ההתייחסות היא ל-"שוויון" בלבד. הוא יוצא כנגד גישה של מצוינות לחזקים ושוויון לחלשים, וחושש מהתפתחות של שתי מערכות נפרדות. כך או כך, עושה רושם שניו זילנד הגיעה  לנקודת רתיחה שבה היא מחפשת את השילוב הנכון בין מצוינות לשוויון. מעניין שהם הולכים בכיוון של אונטריו, מערכת חינוך שאכן מאוד מצליחה בשניהם,, גם שיעור גבוה מאוד של תלמידים מצטיינים וגם ללא פערים. זהו הישג רציני, במיוחד ששליש מהתלמידים מגיעים ממשפחות מהגרים.

כל זה גרם לי להרהר. מסביב כולנו חוגגים את חג החירות. חירות היא ערך חשוב מאוד בשבילנו. יש לי אמונה גדולה בשיקול דעת מקצועי ובמתן חירות לבתי ספר ולמורים. אבל לחשוב שיש דבר כזה "חירות-יתר", שלאפשר לכל בית ספר לפעול באוטונומיה מוביל לבלגאן, לאיש הישר בעיניו יעשה, לאדם לאדם זאב, ולפגיעה בחלשים? האם עדיפה השיטה שבה כולם הולכים בתלם, עבדים של שיטה, שוקעים במי אפסיים ובינוניות? או שמא באמת ישנה דרך אמצע, שבה אפשר ליהנות מהטוב בשני העולמות? מעניין, מה מתאים ואפשרי אצלנו?

There is a sensitive question that defines an excellent education system, and the question is: Do you genuinely trust your school teachers? Do we trust our teachers? Many of us respond by quoting the Korean minister of education who said that "the quality of an education system cannot exceed the quality of its teachers", but do we include teachers around the policy making table or in our research teams? Others, recall a great teacher who believed in us and showed us the way forward. But I am not asking about a specific teacher, the question is about the profession, the teaching profession. Do we trust teachers as the solution to the problem, rather than a problem that needs to be fixed? Do we trust them the way we trust other professionals, such as airplane pilots or hospital surgeons?

Well, when it comes to pilots, we believe, that they are brave, they master the craft of flying, they have a low baritone voice (that always works) and they operate a highly sophisticated dashboard, they are so confident. that whenever they exit the plane, they go into the briefing room to admit their mistakes before their colleagues and learn from them together.

And surgeons, with their white coats, diplomas hanged on the wall and impossible hand writing, well 200 years ago, we did not trust them at all, they were part-time barbers and butchers, and we suffered quite a bit under their hands, but through technology, the sharing of practice and research, they earned our trust. In Israel of today, a hospital is probably the only place where you would allow a Russian born doctor approach you with a syringe and an Arab with a knife, and you would do it willingly and thankfully. You would trust your life them, with your eyes closed.

We trust pilots and surgeons as professionals because they document, they diagnose and they measure. They analyze and share their practice with each other. They write their own protocols, their own manuals and their own textbooks.  So do we trust our teachers in the same manner? We entrust with them our most precious asset, our children, our future, but do we trust them?  My answer to this defining question here today is: we are getting there.

We will be getting there because, the Weizmann Institute, one of Israel's and the world's leading beacons of science, is embracing high school teachers of mathematics and the sciences and creating for them a professional home. In close collaboration with the Ministry of Education, the Institute is spreading today a web of teacher communities all across the country, where teachers actually document, share and improve their teaching practice together. The institute is leading the use of video and other technologies to analyze teaching practice by teachers, and the use of diagnostic assignments to help teachers capture the links between their teaching and their students' learning.  When policy, research and practice join hands in such way to give power to teachers to build their own professionalism from within, this is defiantly a crossroad for transformation, for progress and for hope. This is why I am optimistic that we are getting there.

Allow me to share with a quote, as follows: "I have worked all my life to make science and research a cornerstone of our National Enterprise", this phrase was said by our first President Haim Weizmann, at the opening ceremony of the Knesset some 70 years ago. In tears he added: "but I knew very well that at the basis and above science there are higher values that could cure humanity – values of justice, integrity, peace and solidarity". It is an honor and a privilege to partner with an Institute that carries the name and spirit of Weizmann, and to follow his legacy to improve science education as a basis for a better Israel and a healthier humanity. So, on behalf of the foundation, I would like to express our deepest gratitude for the opportunity you gave us to be with you in this journey, and to thank you Daniel and Israel for your vision, commitment, your leadership, your patience and for your trust.

openning remarks at a ceremony held by the Weizmann Institute to mark the upcoming establishment of the National Institute for Advanced Teaching in Mathematics and the Sciences

ראיתי בלילה את נאומה מרעיד הלב של נעה רוטמן, נאום שהוא תמרור אזהרה לכולנו. קריאה אל הדגל לדור הנכדים. התחושה של מיעוט שנרדף בארצו מפחידה אותי ולא מוכרת לי. כנכד למשפחה הלוחמת בילדות סיפרו לי על ׳הסזון׳, על ׳הכרטיס האדום׳, ועל דחיה מעבודה ומחברה, אבל אלו עבורי זכרונות של אחרים.

שמעתי את נועה מרגישה בודדה ונרדפת ולא מצאתי את נפשי.  כדרך הדור חיפשתי מרגוע בשיטוט ברשת. עד 70 שנה לאחור גיששתי והגעתי אל הימים שאחרי פרשת אלטלנה. נועה הזכירה את אלטלנה בתחילת דבריה כפרשה שמוזכרת לה כזו שהציתה את חילופי האש בין ימין לשמאל. סבה, מפקד צבאנו וראש ממשלתנו, יצחק רבין ז״ל נטל בה תפקיד פעיל.

היה זה חיפוש מודאג, אישי, אתם מכירים את התחושה, כזה שרוצה למצוא ומפחד מה יימצא. הרי כולנו גם נכדים. סבי היה מפקד האצ״ל בירושלים, ישב בכלא באפריקה שנתיים בעקבות הלשנה של ההגנה לבריטים. אחר כך הסיטו מבט והוציאו מהכלל את השונה מהם: 'בלי חירות ומק"י'. אבל בבית חזרו דווקא הסיפורים על יריבי דרך שהיו בני בית לשיחה וקפה. תמיד חזרה אותה אמירה של בגין שנצרבה באלטלנה ונשמעה שוב בפרשת השילומים: ׳לא תהיה מלחמת אחים׳.

ניסיתי לדמיין, אחרי כל מה שעבר, מה סבא הצעיר שהיה אז בן 34 עשה בזמן שאוניית הנשק שיועד לגדוד הירושלמי של אצ״ל, זה שהוסכם שימשיך לפעול בנפרד ויגן על תושבי ירושלים? היכן סבא היה כשהאוניה עלתה באש כוחותינו מול חופי תל-אביב, באותו בוקר ארור בו נהרגו 16 אנשי אצ״ל ו-3 חיילי צה״ל?

לפתע, אבל ללא כל הפתעה, מצאתי, דווקא בארכיון ההגנה, את הטקסט הבא: ״בשעה 10 בבוקר, באו אליהו מרידור וקלמן ברגמן אל משרדו של משה דיין ומסרו לידו מכתב: ׳בתשובה לאולטימטום שהוגש אתמול לנו הננו מודיעים כי בהתחשב עם האיום בשימוש בכוח וברצוננו למנוע שפך דם יהודי שהיה נגרם על-ידי ביצוע האיום – הננו מקבלים את האולטימטום הנ"ל. הארגון הצבאי הלאומי יתפרק בהתאם לדרישות הממשלה הזמנית בצורה ובאופן שייקבעו בינינו לבין מפקד החטיבה של צבא ההגנה לישראל בירושלים.׳״

את ההמשך אני יודע, במלחמת העצמאות במבצע 'קלשון' סבא לחם בירושלים, אצ"ל והגנה ביחד. בקרב שיח׳ ג׳ראח נפצע ואיבד את עינו.

אבל מה היה לפני הפגישה עם דיין, מה קרה לאחריה, האם מישהו יודע? מחשבות נוגות, כאלו שעוד מעט יתנדפו אל שגרת שחר של עוד יום חדש. אני תוהה האם אלו רק איומים וייראת מלחמה שגורמים לנו להתפשר זה עם זו, או גם ערכים, חזון וייעוד?

ערב חג שנת הלימודים החדשה, המחברות מוכנות בילקוטים, הבגדים מונחים על הכיסאות, אפשר לשמוע את פעימות הלב המתרגשות. ערב החג החשוב הזה, ורבנינו הזניחו תפילותיהם לקראתו, עם הספר הולך לבית הספר וארון ספריו ריק.

אז פיתחתי לי הרגל משלי. לדפדף בכתביו המופלאים של יאנוש קורצ'ק, המחנך הדגול שלאורו כולנו. דפיו נצהבו, כי נדפס טרם קום המדינה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הקדמת ההוצאה נפתחת במילים הבאות:

"בבשורות האימים האחרונות שהגיעו לארץ מפולין, נזכר גם שמו של יאנוש קורצ'ק. השמועה אומרת כי יצא יחד עם ילדיו-חניכיו מגטו ורשה לגירוש, ושוב לא נודעו עקבותיו…"

הכרך הראשון כולל שלושה מאמרים "זכות הילד לכבוד" (1929), "כללי החיים" (1930) ו-"פדגוגיה מבדחת" (1939). הנה כך נפתח המאמר "זכות הילד לכבוד":

"מקדמת ילדותנו אנו גדלים מתוך הרגשה כי הגדול חשוב מהקטן…כבוד ופליאה מעורר מה שהוא גדול…עיר גדולה, הרים גבוהים, מפעל גדול, אדם גדול…הקטן לא מעניין, אנשים קטנים, צרכים קטנים.

הילד קטן…אנחנו מוכרחים לגחון עליו, להנמיך עצמנו אליו..כל פעם שאינו נשמע לי, שמור עמי הכוח. אני אומר: 'אל תלך לשם, אל תיגע…והוא יודע, כי מוכרח.

הרגשת אפס האונים מחנכת לכיבוד הכוח, כל אחד…גדול יותר בשנים וחזק יותר…יכול לכפות משמעת, הוא יכול לעשוק ללא עונש.

חנוך לנער על פי דרכו

אבל נשתנו פני העולם! לא עוד כוח השרירים עושה את העבודה ומגן מפני האויב…השרירים איבדו זכות היחיד וערך היחיד שלהם – על כן יותר כבוד השכל והדעת.

החדר החשוך, תא ההוגה הצנוע..עולות ומתמרות דיוטות בתי הספרים, שחים המדפים מכובד הספרים. מלאו המון אדם מקדשי הבינה הגאה.

איש המדע יוצר ומצווה. תשבץ הספרות והקווים מטיל מדי פעם בפעם אל תוך ההמונים כיבושים חדשים, תעודות עוצמת האדם. וצריך להקיף כל אלה בזיכרון והבנה.

מדינאים ומחוקקים מנסים בזהירות, ובכל פעם ופעם שוגים…אך מי ישאל את הילד התם למשפטו ולהסכמתו? כי מה בפיו להגיד?

אנחנו היודעים את הדרכים להצלחה, אנחנו המורים הוראות ומשיאים עצות. אנחנו מפתחים את היתרונות, חוסמים את המגרעות. אנו מכוונים, מטייבים, מתקנים. הוא אפס, הכל אנחנו. אנו מצווים ודורשים ציות.

מצוקת הילד וחסד תלותו החומרית, הם המשחיתים את יחס המבוגרים לילדים.

יש טענת כזב, כי העין הטובה מחציפה את הילדים, כי תשובתם ליד הרכה היא אנדרלמוסיה ולא סדרים. אולם אל נקרא שם טוב לרשלנות…שנות עבודה הוכיחו בבירור גמור, כי הילדים ראויים לכבוד, לאמון ולעין טובה…"

שנה טובה לכולם !